היא קיימת, אם שמנו לב לכך ואם עדיין לא. היא נולדה באוהל אחד בעיר הגדולה. מהאוהל האחד נולד מאהל, המאהל האחד הוליד מאהלים רבים בכל רחבי הארץ. זהו סיפור אנושי מדהים ומרגש. אבל זו גם נוסטלגיה, ואנחנו צעירים ומהפכנים מכדי לשקוע בנוסטלגיה.
היא בקושי בת חמישה חודשים, אבל מיום לידתה לא פסקה לרגע מלגדול, לעמוד על רגליה ולרוץ. יש לה אין-ספור צורות וגוונים, אין לה דת או לאום, אין אף אחד שאומר לה מה לעשות, היא בת חורין אמִתית. טוב שהיא כזו, וטוב שתישאר כזו.
מאהל רוטשילד – מוקדם מדי לנוסטלגיה (צילום: אקטיבסטילס)
יש עשרות אלפי ישראלים שהבינו שהיא הבייבי שלהם ועוד כמה מיליונים שבוחנים אותה בהססנות מסויגת, אינם בטוחים עדיין שהיא מהמשפחה. בקושי בת חמישה חודשים וקראו לה כבר בשמות: מפונקת, לא ממוקדת, ילדותית, מסוממת, גוססת, לא בשלה. אבל היא עדיין לא קראה לעצמה בשם.
יש שקראו לה "המחאה", בדרך-כלל אלו ששמעו רק את הזעקה. יש שהגדירו אותה "מחאת מעמד הביניים", אלה האנשים שרוצים שהיא תישאר בשוליים, בלי המעמדות הנמוכים. יש בה מחאה, אבל המחאה לא מגדירה אותה. יש בה אסיפות עם ופעילים, אבל לא אסיפות עם או הפעילים מגדירות אותה. יש בה פריפריה, אבל אין היא בשוליים. המצוקה החברתית של מדינת ישראל היא רחבה ורב-ממדית. יש לה סיבות וגורמים לא מעטים, אבל שורש אחד.
העץ הצעיר הזה, החברה הישראלית, חולה. רואים את זה בעלים שלו. הם חיוורים ומקצתם כבר נשרו מהעץ והתעופפו לארצות אחרות. עלים אחרים מתייבשים מתוך המצוקה הכלכלית-חברתית הנוראה. אפשר לנסות לרסס את העלים של העץ ולקוות לטוב. נראה שאין מנוס מלעשות זאת. אבל העלים של העץ חולים בשל שיטה כוללת קלוקלת, שמטרתה לינוק מהעץ את חיוניותו. השיטה הזאת נקראת "משטר ההפרטה", שפירושו שהמדינה מסתלקת מכל תחום אחריות אפשרי ומעבירה אותו לידיים פרטיות במקרה הרע, או אומרת "זו האחריות של האזרחים" במקרה הרע יותר.
כך מפרקת שיטת ההפרטה את החברה ואת המדינה. איש-איש לעצמו, מאבק הישרדות כוחני של פרטים, תוך התנערות השלטון מאחריותו לבעיות החברתיות. השיטה הכלכלית של משטר ההפרטה מקדמת מצב הובסיאני של מלחמת הכול בכול. זהו השורש החולה של העץ, ובשורש הזה עלינו לטפל.
תגובת הנגד שלנו, כציבור, לשיטת ההפרטה הגיעה מאוחר מאוד, אך לא מאוחר מדי. אנו עדיין חיים בדמוקרטיה, ובדמוקרטיה אפשר להשפיע על השלטון ואפשר גם להחליף אותו. גם זה יגיע. קיץ 2011 היה קיץ של התפרצות ציבורית. הוא היה האביב הישראלי. עלי העץ החברתי הוכיחו שיש בהם חיוניות, רצון ונחישות. הם אינם מוכנים ליפול מהעץ מבלי להיאבק על מקומם. הקיץ הצמיח והעצים יוזמות מדהימות של התאגדות ושל התעוררות חברתית: פורום הפריפריה (בריכוז האני זביידה), המשמר החברתי, האסיפה הארצית, אסיפות העם הנודדות, בית העם, הקואופרטיבים, כניסת ח' זה חינוך לבתי-הספר, בתי-המדרש החברתיים של הנוער העובד והלומד, הקורסים המתרחבים של המכללה החברתית-כלכלית ועוד ועוד. אפילו הענק החברתי הרדום שנקרא "הסתדרות העובדים" התעורר קצת מרבצו לאחר שהאנשים הטובים של "כוח לעובדים" נשפו בעורפו בניצחון ההיסטורי של עובדי חיפה כימיקלים. זהו סימן נהדר וכולנו מקווים שעופר עיני יתגלה בסופו של דבר כמנהיג חברתי אמִתי ולא ככלבלב מחמד של השלטון.
אפרופו כלבלבֵי מחמד של השלטון, ויש רבים כאלה, הם החלו במתקפת הנגד כלפי הציבור הישראלי. מתקפה בוטה, נבזית, פרסונלית, שכל תכליתה להסיט את אש הביקורת הציבורית. ההתקפה על הדמוקרטיה הישראלית היא ניסיון לשים במרכז השיח הציבורי נושאים אחרים מאשר התביעה הציבורית הרחבה לתקציב חברתי. ניסו את איראן – לא הצליח. עכשיו מנסים פשיזם. אנחנו צריכים להיות חזקים ולקבע את השיח החברתי במוקד הדיון. אם ניתן להם לקבוע את סדר היום הציבורי – נפסיד.
אבל כיצד עושים זאת? כלי תקשורת ההמונים זנחו את "האייטם החם" של הקיץ ועברו הלאה, לשדר ריאליטי ורעלים אחרים. המחוקקים המשיכו הלאה תוך התעלמות בוטה מהקריאה הציבורית הברורה. אנשים שחיים בתקשורת מספידים את המאבק כאפיזודה חולפת.
אבל זה לא חולף: משטר ההפרטה ממשיך לרמוס כל מה שציבורי ואנושי כאן. כל אזרח ישראלי מרגיש טוב-טוב בכיסו ולפעמים גם במקרר שלו את מחיר השיטה החמדנית הזאת שמקדשת כסף על פני אנשים. ועד שהשיטה לא תשתנה,יש לנו שבעה מיליון שותפים פוטנציאליים להתאגד יחד במאבק נגדה.וחובתנו לפעול לא רק כיחידים או כקבוצות, אלא לממש את המהלך הכולל באופן הפעולה שלנו. התאגדות היא המפתח להצלחה. זה פשוט מאוד. יחד אנחנו חזקים, לבד אנחנו חלשים. אפשר להתעלם מקבוצות קטנות של פעילים. אי אפשר להתעלם מקבוצה רחבה של פעילים ושל ארגונים שקוראים לעצמם בשם אחד.
זו היא החזית החברתית של מדינת ישראל. היא כבר קיימת בקרבנו וכולנו חברים בה מהרגע שהחלטנו ליזום ולנסות להשפיע על החברה הישראלית. אין לאף אחד מאתנו בעלות עליה. החזית החברתית הישראלית אינה מאהל א' או אדם ג'. היא אינה שייכת לארגון מסוים, כי המאבק אינו של ארגון מסוים.
המאבק הוא של שבעה מיליון אזרחים וּבשמם. אזרחים ישראלים שהשיטה רומסת אותם. המאבק הוא מאבק הישרדות של חברה שמנסים לקרוע אותה לגזרים. לכן הפתרון הוא לעשות בדיוק ההפך ממה שהם רוצים שנעשה. במקום להתפרק לקבוצות – עלינו להתאגד. במקום להתחרות זה בזה – עלינו לשתף פעולה. זאת המשמעות האמִתית של החזית החברתית – התאגדות כל הכוחות החברתיים מתוך ההבנה שרק יחד אפשר לנצח את השיטה. זו המשמעות האמִתית של "החזית החברתית של ישראל".
החזית החברתית אינה מבקשת להחליף שום יוזמה קיימת. היא אינה מבקשת לסכל מהלכים ארציים אלא להפך. החזית החברתית היא מהלך מאגד שתכליתו הכרה של כל הפעילים שכולנו חלק ממאבק אחד. החזית החברתית היא גוף שתפקידו לחבר ולשתף. היא אינה מהלך שתכליתו להמליך מלך חדש או מלכים חדשים. החזית החברתית היא גוף שכל אחד יכול להיות חבר בו, עם סייג אחד – מי שאומר על פעיל חברתי אחר: "אם הוא שם אז אני לא" – לא יוכל להיות חלק מהחזית החברתית. מי שמטיל וטו או רפש על פעילים אחרים לא יוכל להיות בה.
החזית החברתית היא שם הקוד שלנו לאחדות המאבק. כדי לבדוק האם אתם חלק מהחזית החברתית, צריך לשאול שאלה פשוטה: "האם אני עומד בחזית המאבק החברתי?" מי שהתשובה שלו היא "כן", הרי שהוא כבר חלק מהחזית החברתית של ישראל. כל ארגון חברתי הרואה עצמו בקו הראשון של המאבק החברתי הוא מרכיב בחזית החברתית של ישראל.
התלבטתי אם להוסיף את ה"של ישראל". בסוף החלטתי שכן, גם משום שישראל היא של כולנו, וגם משום שהחזית החברתית אינה שייכת לא לי ולא לאף אדם אחר. החזית החברתית היא של כל החברים בה. ניתנה לי הזכות לקרוא לה בשם, לא יותר.
אני מבקש להציב אתגר אישי לכל פעיל במאבק. חשבו על האדם שהכי עצבן אתכם במאבק ושאלו את עצמכם בכנות: האם הוא אויב שלי או עמית שאני חולק עליו? האם הוא ואני שותפים בעלי חילוקי דעות למאבק אחד, או שאנחנו במאבק זה נגד זה? אם התשובה היא "שותפים בעלי חילוקי דעות", אני מבקש מכם להרים לאדם הזה טלפון ולקבוע איתו פגישה אישית. לשבת ולדבר דווקא עם מי שקשה – זה האתגר. בדרך כלל אלה האנשים שיש לנו הכי הרבה במשותף עִמם. בדרך כלל דווקא מהמקומות האלה אנחנו צומחים. יש הרבה כעסים בקרב אנשים שעובדים בלחץ הדומה לזה שעבדנו בו בקיץ. נוצרות מתיחויות, יש גם טעויות. אבל אסור לנו לשמר ולהנציח את הטעויות, עלינו ללמוד מהן, לתקן אותן ולא לחזור עליהן.
אני מאמין שלכל אחד מאִתנו היכולת להיות אצילי ולמחול על כבודו. אני מאמין שאנו מסוגלים להרים ראש מעל למחלוקות ולראות את הדברים שמאחדים בינינו. אני מאמין שאנו מסוגלים לבחור להתמקד במה שמשותף לנו ומאחד אותנו, ולא במה שמפריד. אני מאמין שכולנו חזית אחת.
זו הדרך היחידה, רק ביחד ננצח.
הסיכוי החברתי של החזית החברתית, כול חזית חברתית, אינו באמצעות פניה אל 7 מיליון איש וגיוסם באמצעות, 400.000 מפגינים ואלפי שולחנות עגולים של דיון . המאבק איננו בין אידאולוגיות. המאבק הוא בין אידאולוגיות של צדק חברתי לבין אינטרסים. במלחמה כזו. האידאולוגיה זקוקה לאירגון ולא לאנרכיה אינטלקטואלית, פטפטנית שתעלה או תוריד את מחיר הקוטג'. אינטרסים מוגנים על ידי כוח פוליטי,בדמוקרטיה. אידאולוגיה זקוקה לכוח פוליטי באותה דמוקרטיה. מי יעצב אירגון של "אינטרסים אחרים".אלה של צדק חברתי?היכן האנשים ,\שיעשו זאת?
הם כאן, מסביבך, אני משוכנע שאת או אתה מכירים רבים מהם.
לא יתכן ששבעה מיליון יאנקו תחת יד העריצות של מיעוט שבמיעוט.
לא בדמוקרטיה.
אנחנו יכולים לשנות, וכן, בסוף זה יגיע גם לכנסת.
יוס
מאות אלפים עזבו "לנכר". עשרות אלפים רק בברלין. אם ביביהו לא ייכנע לדרישה לצדק, חברתי ולשלום (אמיתי) יעזבו עוד. ולכן:::: כולנו ב כ ל החזיתות!
לא יודעת, ובגלל שאני לא יודעת, הלכתי לכל ההפגנות, שברתי 2 סירים וכפות מעץ, הכנתי שלטים והייתי עד השעות הקטנות של הלילה במאהלים, בדיונים ובשמיעת הרצאות. ואם יהיו עוד אירועים והפגנות אני אלך. אבל, זו ממשלה שנבחרה ע"י העם. והעם הוא לאומני. והעם הזה יקריב את עצמו כלכלית ונפשית כדי להלחם באויבים שלו, שזה הפלסטינים, כי ככה הוא חונך. אמרתי לבעלי: אם הממשלה הזאת תעוף ותעלה ממשלת שמאל או שתתחיל מהפכה אמיתית, אנחנו נחזור משבדיה כדי להיות פה. הוא אמר לי: את יכולה לחזור, אותי יעניין מה שקורה בשבדיה.