העיקרון הראשי של בנקאות הוא אמון. אמון שווה סיכון. הדבר נכון לגבי יחסי בנקים עם לקוחות, ולגבי דירוג הסיכון בהשקעה של הבנק בהשקעות שונות ובמתן הלוואות. אך הדבר פועל כמובן לשני הכיוונים: גם אמון הלקוחות בבנק הוא חשוב ביותר. כאשר הלקוחות מרגישים שכספם אינו מוגן עוד בבנק, הם מושכים את הכסף או מחליפים בנק.

אחד המאפיינים בקהילות קטנות היא רמת האמון. בקיבוץ רוב האנשים משאירים את הדלת לא נעולה כשהם עוזבים את ביתם. אדם שגר בקיבוץ ועבר לעיר גדולה משנה את הרגלו מיד ונועל את דלת ביתו בקביעות. מדוע? בגלל עניין האמון. דוגמה זו מסבירה היטב את המתרחש במערכות מכל סוג כלשהו, לרבות מערכות הבנקים. אנחנו חיים היום במציאות של חברות ענק, בקנה מידה לאומי או בין-לאומי – סניפים גדולים, שלטי חוצות מוציאי עיניים, תקציבי ענק וכן השקעות ענק להקמת חברות כאלה.

עסקים קטנים ובינוניים נדחקים הצדה ונדרסים באוטוסטרדת ה"שוק החופשי" על ידי תאגידי הענק, שדואגים לשמירת המונופול בידיהם להגדלת הרווחיות. אחת הדרכים לשמירת המונופול מנוגדת להגדרה של שוק חופשי: הגבלת תחרות באמצעות חקיקה המגבילה עסקים קטנים ובינוניים המבקשים להתחרות בהם. נקרא לזה "אמנות הלוביזם". בקטגוריה זו נמצאות רשתות המזון, חברות הסלולר, חברות התקשורת, חברות הטלוויזיה, תאגידי המים, תחנות הדלק – ובראש כל אלו מככבים הבנקים.

החלום של בנק קטן, שכונתי, שלקוחותיו הם בעליו והוא משמש את הקהילה נשמע כמו רעיון טוב. למעשה לא רק שהוא נשמע כמו רעיון טוב, אלא אלינור אוסטרום, כלת פרס נובל לכלכלה 2009 (האשה הראשונה שקיבלה פרס נובל בכלכלה), הוכיחה שקהילות קטנות מתפקדות טוב יותר מבחינה כלכלית ומבחינת ניהול משאביהן מקהילות שהיו מנוהלות על ידי ארגונים כלכליים גדולים או על ידי פיקוח ממשלתי.

בשוודיה היה נהוג בעבר שלכל בנק בעיר יש מגדל בגודל קבוע, ורק מי שיכול לראות מביתו את המגדל היה יכול להיות חבר באותו בנק. בנקים אלו שגשגו, וגם הקהילות שהבנקים שירתו שגשגו. השקפה זו היא חלק ממדיניותה הסוציו-אקונומית של שוודיה, שעיצבה את המגמה הסוציו-אקונומית הקיימת בה היום.

אז מה בעצם משתבש בקבוצות גדולות?

מתברר שברגע שקבוצה של בני אדם נעשית גדולה מדי, היא מתחילה לפתח אנשים צמאי כוח, שחיתות וריכוזיות. כשיותר מדי כסף וכוח מעורבים בסיפור, האנשים הלא נכונים מגיעים לעתים קרובות יותר לתפקידי מפתח, והמערכת נהיית מסורבלת ובלתי נגישה לאדם הקטן, ונוטה להתעסק בעצמה ולשכוח את המטרה שקמה לשמה: לשרת את הפרט.

כשהממשלה משמשת פטרון, אפילו איגודים (קואופרטיבים) תמימים יכולים להיהרס, וראו לדוגמה את תנובה, שהייתה איגוד חקלאים, והולאמה ולאחר מכן הופרטה והפכה לתאגיד. דבר דומה קרה לבנק הפועלים, איגוד בנקאי – ממש בנק חברתי, שהולאם, הופרט והפך לתאגיד. זוהי הדרך של הכבש להפוך את עורו ולהיות לזאב, שיטה לעוסה ומוכרת היטב, לצערנו. הסוציאליזם מלאים את האיגוד ל"טובת הציבור", ולאחר מכן הקפיטליזם "מפריט" לטובת הציבור, והציבור? הציבור נדפק שוב ושוב. בקרימינולוגיה קוראים לשיטה הזו שוטר טוב, שוטר רע, ובמדעי המדינה קוראים לשיטה זו "הפרד ומשול", או בגרסה חופשית: "הפרט ומשול".

מדוע כיום אין אפשרות לפתוח בנק קהילתי?

אחת הבעיות בהקמת בנק חברתי כבר מחר היא העלות העצומה של הקמת בנק "קטן". עלות אסטרונומית של 10,000,000 שקל לרישום הבנק, עלות של עוד כמה עשרות מיליונים לתשתית המחשוב לעו"ש, סליקת הצ'קים וכו'. זאת ועוד: בנק ישראל "בודק" את המשקיע המעוניין לפתוח בנק במשך שנה שלמה בטרם יינתן לו רישיון לפתוח בנק. ברור שבנקים קהילתיים קטנים וחביבים אינם יכולים להתקיים במערכת שכזו. כל זאת אף על פי שזוכת פרס נובל לשנת 2009 מעלה טענה חזקה וברורה ולפיה קהילות קטנות יודעות טוב מאד להסתדר לבד בניהול משאביהן.

מה זה מטבע קהילתי?

מטבע קהילתי הוא מטבע מייצור עצמי המוסכם על קהילה מסוימת. מטבעות קהילתיים נהוגים בעולם עוד מלפני מלחה"ע השניה, ואולי אפילו קודם לכן. יש שיטות שונות להנהגת מטבעות קהילתיים וכל קהילה יכולה לבחור לעצמה את השיטה הטובה לה. המשותף לכולן הוא התמיכה בכלכלה המקומית, הימנעות מריכוזיות ופעולה שנובעת מאמון הדדי המלווה את המבנה הקהילתי המבוסס על היכרות אישית.

מטבעות קהילתיים יוצרים חליפין בתוך הקהילה, ובכך מורידים אחוזי אבטלה, ומעלים את רמת המסחר המקומי בתוך הקהילה. מטבעות קהילתיים הם חסינים בפני משברים בין-לאומיים, ויכולים ליצור שגשוג בזמנים של משברים קשים ביותר, כפי שקרה בוורגל שבאוסטריה בשלהי מלחמת העולם השנייה. (לקריאה נוספת)

מחקרים מוכיחים שבזמן משברים בין-לאומיים עולה מספרן של מערכות מטבע מקומי בעולם, ובצדק. זהו הפתרון לביסוס כלכלה מקומית יציבה וחסינה. אם במסגרת הקהילה שלי יש חקלאים שמגדלים את כל מה שצריך לאכול, ויש מספיק נותני שירותים ותעשיה מקומית המייצרת את רוב הצריכה היום-יומית, הכלכלה המקומית יכולה בוודאי להיות חסינה, אם רק קיימת מערכת מסחר פנימית, שמטבע מקומי יוצר אותה.

אך לצערנו הרב, מטבעות קהילתיים אינם חוקיים במדינת ישראל, אף שהם נפוצים מאד באירופה, בדרום אמריקה ובמדינות רבות בעולם. מטבעות קהילתיים הם עבירה פלילית לפי חוק בנק ישראל, והעונש על הפצת מטבע כזה הוא 5 שנות מאסר.

רגע, אם זה כל כך טוב לשוק המקומי, למה זה לא חוקי?

מילת המפתח לתשובה על שאלה מציקה זו היא "מונופול". הגוף המדובר הוא הגוף התמים לכאורה "בנק ישראל".

אנחנו רגילים למונופול הדפסת הכסף. אנחנו רואים זאת כדבר מובן מאליו, ואיננו מעלים בדעתנו כלל להטיל ספק לגביו. בואו נטיל ספק לגבי מונופול בנק ישראל אחת ולתמיד, ונראה לאן הספק הזה מוליך אותנו.

כיום, בנק ישראל הוא היחיד המסוגל להפיק כסף. למעשה, מוסד זה דיקטטור יחיד בתחום המוניטארי, ואין עליו עוררין וגם לא פיקוח. בנק ישראל הוא גוף עצמאי, שנגידו, סטנלי פישר, היה עובד בקרן המטבע הבין-לאומית ובסיטי גרופ, אחד מתאגידי הענק בעולם, השייך לבנקאי ג'יי פי מורגן, מצאצאי מקימי ה"פדרל ריזרב" בארצות הברית. ה"פדרל ריזרב", הבנק המרכזי בארצות הברית, הוא בנק שבעליו פרטיים, והוא מפיק את כל הדולרים הקיימים בעולם בשיטה השונה במקצת משיטת הפקת השקל, אך מבוססת על אותו עקרון.

המונופול של בנק ישראל, הבנק המרכזי של ישראל, החורת על דגלו את "השוק החופשי", בעצם משמש מונופול להפקת הכסף. בנק ישראל קבע מונופול על דרך הפקת הכסף וסוגי המטבע המותרים לשימוש בישראל.

לפי עקרונות השוק החופשי, תחרות חופשית וליברליזציה של הפקת המטבע יגרמו לשיטות הטובות ביותר לנצח בתחרות. ובכן, למה לא? אפשר להעמיד את דרך יצירת השקל במבחן המציאות, ולראות האם זו השיטה הטובה ביותר, ושהציבור יחליט.

מטבעות קהילתיים, ושיטות מטבע אחרות שיכנסו לשוק, יגרפו פלחי שוק אליהן, וכל אחד יבחר לפי צו לבו.

שוב אנחנו חוזרים לנקודה ובה ארגונים גדולים וממשלות משבשות את ההתנהלות הטבעית של הקהילה ושל הציבור בקנה מידה רחב.

גישה זו של שבירת מונופול הפקת המטבע הליבראלית ואף הקפיטליסטית ביותר, במובן של שוק חופשי, אך בה בעת "חברתית" במידה קיצונית, כי היא מונעת את הריכוזיות ואת שלטון ההון ומחזירה את השליטה לידי הקהילה.

אך זהו בדיוק המסר של תנועת המחאה: אין שמאל אין ימין, יש ריכוזיות ושלטון ההון. השמאל הכלכלי מנסה לשמור את הריכוזיות בידי השלטון ומקורביו על ידי הלאמה וחקיקת חוקים ורגולציות בשם ה"סוציאליזם" הקדוש, בעוד הימין הכלכלי מנסה לשמור את הריכוזיות בידי בעלי ההון על ידי הפרטות בשם "השוק החופשי" הקדוש.

אנחנו יכולים בזאת לשחוט שתי פרות קדושות בבת אחת. עלינו עליכם! לא תעבדו עלינו. אין ימין ואין שמאל, יש רק ריב מגוחך על הקרבה לצלחת, ולזה יש לנו אחלה תשובה – שברו את המונופול והציבור יהיה הכי קרוב לצלחת.

אז מה היה קורה אילו מטבעות מקומיים היו חוקיים?

היינו נמנעים מסכנות כמו הלאמת הבנק החברתי בגלל משבר בין-לאומי כזה או אחר, כפי שקרה לבנק הפועלים, שהיה בנק חברתי והיה שייך להסתדרות לפני הלאמתו. היינו יכולים להקים בנקים קטנים וקהילתיים בקנה מידה קטן ואישי יותר, הדואג ליחס אישי וערבות הדדית בקהילה. היינו נמנעים ממבנים גדולים, היררכיים ומסורבלים, שמפתים רודפי בצע בגלל הכוח והכסף העצומים המרוכזים בהם. היינו יכולים לייצר שיטות מטבע שוויוניות יותר מאלו הנהוגות כיום, המפתחות כלכלה בת-קיימה, ממוקדת במשאבים טבעיים ולא בצבירת הון. היינו יכולים להוריד את אחוזי האבטלה לממדים אפסיים. היינו צרכים מזון מקומי בריא וזול יותר שמגיע הישר מהחקלאי. ובשורה התחתונה – היינו פותחים את הבנק החברתי מחר. לא רק בנק אחד, אלא עשרות בנקים חברתיים המשרתים קהילות שונות וקשובים לצרכי הקהילה וקשובים לצרכי בני האדם.

לדף הפייסבוק – הבנק החברתי הראשון