בסוף השבוע שעבר נזפה הנהלת משרד החינוך במנהל בית הספר התיכון ערערה במשולש, ובאמת עוונו היה כבד מנשוא: האיש וחבר המורים שלו ארגנו את תלמידיהם להשתתפות במצעד למען זכויות האדם שנערך בתל-אביב, והם אף נשאו שלטים נגד הגזענות, נגד הריסת בתים ובעד מגוון של ערכים חברתיים ואנושיים. השלטון השמרני-לאומני של מדינת ישראל ראה בכך משום התרסה וחוצפה. המיעוט המדוכא חייב להיות שקט ואסיר תודה, כפי שלימדו אותו בעידן דוד בן-גוריון, כך גורס השר "הנאור" גדעון סער, המופקד על תיק החינוך החשוב. כתבת "הארץ" טלילה נשר דיווחה שבבית הספר בערערה הביעו תמיהה על פניית משרד החינוך, וטענו שההפגנה הייתה "שיעור מרתק באזרחות". התלמידים צעדו בחברת ישראלים אחרים, וראו שם את "כל הקשת החברתית של ישראל". המנהלים חשבו לתומם שהם מעניקים לתלמידיהם חוויה דמוקרטית מופתית, ועל רקע הדיכוי בסוריה ובמצרים הפנימו רבים מהם את העובדה שבמזרח התיכון הסוער ניתן לקחת חלק בחגיגה כזו רק בישראל. אם לראשי משרד החינוך הייתה טיפת שׂכל בקודקודם הם לא היו מוסיפים טיפשות ביורוקרטית על הרשע ועל הגזענות.

תלמידי התיכון מערערה במצעד זכויות האדם בתל אביב

עליונותו המוסרית האינטלקטואלית של מנהל בית הספר התיכון בערערה על קברניטי משרד החינוך באה לידי ביטוי נפלא בתשובה הרשמית שלו לנזיפה הנואלת שספג. המנהל ציטט את סער עצמו, שהפיץ בכל בתי הספר מסר מיוחד ליום זכויות האדם הבינלאומי רק לפני פחות מחודשיים (9 נובמבר 2011). וכך כתב אז כבוד השר: "אני קורא למורים לחנך את תלמידיהם לגלות מעורבות ואחריות אישית, חברתית ולאומית שתביא אותם להשתתפות (בתהליך הדמוקרטי)". זה בדיוק מה שעשו הפדגוגים מערערה, לתפארת מדינת ישראל. אבל סער התכוון, ברוח הזמן הרע הזה, רק לתלמידים יהודים. יש לאפליה הגזעית והלאומנית הזו עדויות מוחצות מן השטח: בית הספר התיכון הניסויי בירושלים אִפשר לתלמידיו לארגן תהלוכה כזו למען זכויות האדם. איש מאנשי משרד החינוך לא צייץ. זכויות האדם מיועדות כאן רק ליהודים, וגם המאבק הציבורי למענן.

למען האמת, חשבנו שהשר סער הוא קצת יותר חכם. חבל שהשררה ואולי ההתרועעות עם הימין האמריקאי הסהרורי שיבּשו את ערכי היסוד של הדמוקרטיה אצל מקורבים רבים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. כיוון שסער הוא מועמד אפשרי להיות ראש ממשלה בעוד כמה שנים, התמיהה והצער על התנהגותו בפרשה הזו הם כואבים במיוחד. במקרה המיוחד של סער, אבל גם במקרים אחרים מאז 1977, ביקשו ליברלים רבים כאן לאתר איזה שביב של תקווה בהתנהגותם הפוליטית של אישים מהימין. את התסמונת הזאת ניתן להסביר רק במונחים פסיכולוגיים ואין לה שום קשר לפוליטיקה. העובדה שהמחנה משמאל לליכוד לא מצליח להציג מועמדים מתאימים להנהגת המדינה וגם לא לעצב מצע אמין וקביל כדי לחלץ את החברה הישראלית מסבך המִלכודים והמשברים הבלתי-פתירים גרמה לרבים מאיתנו להיאחז בכל קנה רצוץ, בכל פוליטיקאי שפלט איזו אמירה על גבול הסבירות. אולי הגיע הזמן שנתנער מהמזוכיזם הממאיר הזה ונפלס לנו ולאחרים דרך חדשה.

שנת 2011 התאפיינה בהצעות חוק ובהתבטאויות שנועדו להדיר את האזרחים הערבים מהשתתפות מלאה בחיים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים בישראל. ההסתה האנטי-ערבית מחלחלת ממשכן הכנסת לתקשורת ומשם לשדרות רחבות בציבור. ביבי וסער משתדלים לא להתלכלך. אחרי הכול, יש להם גם תפקיד בזירה הבינלאומית ואפילו המשך היחסים התקינים עם המנהיגות הליברלית בקרב יהודי ארצות הברית מצריך שימוש מְרַבי בקוסמטיקה דמוקרטית. אבל יש הרבה הסכמה שבשתיקה, גם להשתוללות האנטי ערבית של המתנחלים וגם ליוזמות הגזעניות של המחוקקים מסיעת הליכוד. אנשים כמו סער הם רגישים מאוד לרחשי לבם של פעילי מרכז הליכוד, שרובם נוטים להתלהמות לאומנית. הנזיפה של אנשי סער המאיישים את צמרת משרד החינוך (סער הוא אחד השרים הסמכותיים והצנטרליסטיים ביותר בממשלה הרעה הזאת) היא הרבה יותר משמעותית מהצהרות מתונות כביכול, שבאו לסבר את אוזניהם של פרשנים לא חכמים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. ההתייחסות להנהלת בית הספר התיכון בערערה ואל התלמידים היא קלגסית בסגנונה ובמהותה. היא מחזירה אותנו 45 שנים אחורנית, לימים האפלים והקודרים של הממשל הצבאי.

בשנת 1966 ביטל ראש הממשלה לוי אשכול את הממשל הצבאי על אזרחי ישראל הערבים. היה לו רוב גדול בכנסת, ותקנה ממשלתית פשוטה, ללא חקיקה, שילחה לחופשי את האזרחים הערבים. רק בספטמבר 1967, אחרי מלחמת ששת הימים ובהקשר לאופוריה שאחזה אז בזירה הפוליטית הישראלית, העביר אשכול גם חקיקה מתאימה בכנסת. חייהם של האזרחים הערבים השתנו ללא הכר. הם נחלצו במידה רבה מאחיזתו האלימה של השב"כ, הרחיבו את פעילותם הכלכלית, יצאו לעבודתם בלי צורך ברישיונות מיוחדים. האפליה בתחומים רבים נמשכה, ולא היו לישראל אפילו יומרות להגיע לשוויון זכויות מלא, בעיקר בתחום התעסוקה והמשרות הממלכתיות, אבל היבטים מטרידים רבים של הדיכוי רוככו. גם התערבותם של מנגנוני החושך במינוי מורים ועובדי ציבור נחלשה. בגליל ובמשולש צמח דור חדש של אינטלקטואלים ערבים שלא הכיר תודה לשלטונות על החירויות החדשות. הוא ראה בהן, ובצדק, דבר מובן מאליו, שתואם את תדמיתם העצמית של האזרחים היהודים ששלטו בכל תחומי החיים כאן, להיות דמוקרטים וליברלים. דרך הסדק הזה, של הצביעות ושל התדמית העצמית של החוגים השליטים, נדחקו אלפים ורבבות אל החופש. מי שרוצה להיראות כחלק מהעולם החופשי והנאור בעיני העולם, כלומר, כל מנהיגי ישראל מאז הקמת המדינה, חייב להצדיק את התדמית הזו בהתנהלותו הפוליטית כלפי השטחים הכבושים וכלפי האזרחים הערבים בתוך גבולות הקו הירוק. כאן, בבטן הרכה של הממסד, יש להלום. כך חושבים האזרחים הערבים וזוהי גם דעתם של שותפיהם הפוליטיים הטבעיים מהשמאל הישראלי.

לכן המקרה שבו אנו דנים היום הוא כל כך קלאסי. יש בו את כל הרכיבים הקיימים בחברה הסבוכה שלנו. סער משחק את המושל הצבאי האולטימטיבי, שמנפיק הצהרות נאות לצריכה בינלאומית ובו בזמן שולח את הקלגסים שלו להעמיד את הילידים על מקומם. "הילידים" עצמם אינם זקוקים ללגיטימציה כלשהי מנציג משטר הדיכוי. הם מצטטים את הבלוף הגדול שלו מתוך הטקסט שהוא עצמו כתב רק לפני כמה שבועות, ותובעים ממנו דין וחשבון על הסתירה המשוועת שבין החזון הנעלה לבין המציאות הבזויה. גם זחוחי הדעת מבין עיתונאי המרכז הלאומני (שאליהם מנסה סער לקרוץ) נאלצים להפנים שהתמיכה בו איננה אלא מִקָח טעות.

• פורסם ב"כל העיר"

Share on Facebook