בעבר הלא רחוק נהגנו להתלונן על העובדה, שישראל התייחסה לנושא המורכב של יחסיה עם העולם רק מבעד לפריזמה של הקשרים עם ארצות-הברית. זה היה נושא חשוב במיוחד כיוון שהדגש במשרד החוץ על ושינגטון ועל מדיניות החוץ והפנים של האמריקאים היה בלעדי גם כאשר ברית המועצות עוד תפקדה בזירה כמעצמת-על, והתגבשות השוק האירופי לקהילה פוליטית מאוחדת החלה להטביע חותמה על הפוליטיקה העולמית. מאז שנת 1989 וקריסת חומת ברלין, הגוש המזרחי (ובסופו של התהליך גם של ברית המועצות עצמה) חלף זמן קצר יחסית, אבל התמורות האדירות רק הוכיחו למי שהיה זקוק להוכחה כזו, שיש משמעות אחרת לזמן בעידן הזה.

העולם השתנה לגמרי. לעתים יוצא לנו לִצפות בסרט מלפני שלושים שנה. השחקנים עדיין מוכרים, חלק מהם עדיין מנסה את כוחו המידלדל אפילו בתפקידים רומנטיים, אבל המחשבים, הטלפונים, המכוניות ואפילו הצבעים התיישנו מאוד. צעירים שנולדו לפני עשרים שנה (ומהווים היום כוח צרכני וחברתי חשוב) מתבוננים בתמיהה בסרטים על המלחמה הקרה, על הדמויות המעורפלות המנסות להתחמק מירי השומרים שניצבו על חומת ברלין כדי למנוע בכוח מהפליטים להימלט מגן העדן השוויוני. זה לא אומר להם הרבה, ודמויות כמו וילי ברנדט נחוות כעת באותו ערפול ואולי בשמץ של רומנטיקה קצת עבשה שבה דמיינו בעבר את יוסף טרומפלדור וגיבורי תל-חי עתירי התהילה. אנשים שעברו את גיל החמישים (שלא לדבר על מבוגרים מהם) מתקשים להבין את כל רובדי המציאות שבתוכה הם חיים. הרכיבים הטכנולוגיים והתקשורתיים מגמדים ואולי אפילו רומסים את כל השחקנים האחרים בזירה הפוליטית והתרבותית. קשה היום לסמן את האויבים של מה שקרל פופר כינה בשם "החברה הפתוחה". מי בעצם מאיים עלינו, אילי ההון ומשרתיהם במסדרונות הכוח או שמא כוהני הדת המדברים בשם מיליוני הרעבים אבל יש לנו סיבות טובות להטיל ספק בכנות מאבקם "למען הצדק"? האם עלינו לחשוש מהשלכות הפיחוּת היחסי בכוחה של ארצות-הברית, או שמא טמון במשבר הכלכלי והפוליטי בוושינגטון גם סיכוי לחזק ולתגבר את המאבק למען שוויון כלכלי וחברתי בעולם, שיאפשר גם למדינות העניות ליהנות מהעושר שקיים בפלנטה שלנו?

התמוטטות השמאל החילוני בעולם ובישראל (גם בצורתו הסוציאל-דמוקרטית) גרמה לפסימיזם עמוק בקרב השכבות הנאורות והמשכילות, שהאמינו שהמאה ה-21 תביא לגל חדש של התפתחות טכנולוגית, שאותו יהיה ניתן לנצל באורח הומאני. הנחת היסוד גרסה שהתלות ההדדית בין בני אדם תחסל את הגזענות ואת הקנאות הלאומנית לטובת אוניברסאליות ותחושת שותפות במטרות ובדרכים להשגתן. אבל התקוות הגדולות התפוגגו בהדרגה, והאנושות כולה (למעט אלה שצברו רווחים עצומים מהמשבר שפקד את רובנו) שקעה בבוץ של ייאוש וחדלון. ההנאות הקטנות מהחיים (טלוויזיה לוויינית, אינטרנט, הרשתות החברתיות) החליפו את השאיפות הכמעט קוסמיות לגאולה שוויונית של האנושות כולה. לייאוש יש גם מחיר: הוא ממזער את האמונה בפוליטיקה כאמצעי לפתרון בעיות קיומיות, ומפקיר אותן לשרירות לבם של הטכנוקרטים והגנרלים. כל מי שמאזין לשיחות או קורא התכתבויות גלויות ברשתות החברתיות נתקל בתוכן הפסימי והציני, המוסווה לעתים כסתם פרץ ספונטני של חוש הומור מפותח. בתוך ההומור מקופלת אכזבה גדולה, שאפילו הפוסט-מודרניזם (שעיצב אותה כאמנות וכתופעה חברתית) אינו מצליח להקנות לה פרספקטיבה כלשהי לעתיד. הפתרון האישי מהווה גם הוא תחליף די עלוב לאידיאולוגיה. מי שיעזוב את ישראל ויעבור לארץ אחרת עלול להיתקל באותן תסמונות שהרגיזו אותו כאן.

אז מה נותר? לא הרבה. הישישים שעדיין חולמים על מצעדי האחד במאי בכיכר האדומה במוסקבה מתמעטים והולכים; בניהם וילדיהם הם משתתפים פעילים במֵרוץ העכברים הרכושני. הסוציאל-דמוקרטים הוותיקים מאסו כבר מזמן באידיאולוגיה מהפכנית כלשהי, והם מחפשים תיקון לחברה בקפיטליזם מתון יותר וחזירי פחות. להלוך רוח כזה אין שום כוח מגייס. אפשר לקרוא את המאמרים המופיעים בתקשורת הליברלית באורח ביקורתי, ולחשוב שיש לנו פתרונות טובים יותר מאשר להקצות עוד כמה שקלים לתקציב הרווחה על חשבון "שכר הבכירים". אבל דווקא ההפגנות בתחילת הקיץ הוכיחו שבלי זעם אמיתי אין התקוממות חברתית של ממש. ההפגנות היו מלבבות, אבל הן הולידו רק ועדה, שלא הייתה לאיש בממשלה כוונה אמיתית להפוך את מסקנותיה לדלק לשינוי חברתי-כלכלי. נצטרך להידרדר עוד ועוד (גם במשק הבית שלנו ולא רק במה שמשתקף בתקשורת) כדי לחוש את הכעס האדיר שהאנושות חוותה בשנת 1789, או בשנת 1917. בינתיים אנחנו חיים תחת שלטונו של ביבי נתניהו כי הוא מתאים לנו: ראש ממשלה שמרן ולאומן, שתחת הרטוריקה השמנונית שלו רוחשים פשיסטים אמיתיים המאיימים על אורח חיינו.

הנציג החילוני האותנטי של הלאומנות הקנאית, שר החוץ אביגדור ליברמן, הוא איש רדיקלי ולא רפורמיסט כמו נתניהו. המונח "רדיקליזם" מבטא שינוי מהשורש, את עקירת הישן ונטיעת עולם חדש תחתיו. למרבה האירוניה, ליברמן מבצע את מלאכת ההרס והבנייה שלו דווקא במשרד החוץ, שנחשב בעבר לממסד הכי "רך" ומתון, לפחות לצורכי שיווק לעולם החיצוני. מתחילת דרכו במשרד גרס ליברמן שישראל מסתכנת באוריינטציה המופרזת שלו על ושינגטון. היו שסברו שהוא בעצם מתאים את עצמו לעולם שמשתנה במהירות עצומה, ושיש היגיון מסוים בטענתו שאסור לשׂים את כל הביצים בסל אחד. גם חברו הליברל יוסי ביילין רמז שהשד של ליברמן אינו נורא כל כך, ושחילוניותו ורצונו להדק את היחסים עם מדינות אחרות, בנוסף על ארצות-הברית, הם בריאים למערכת הצרה מדי של יחסי החוץ שלנו.

אבל בהדרגה הסתבר, אולי אפילו לביילין, שלא מדובר כאן על ביזור, אלא על כניסה מרצון למצור מפחיד, מְצָדָתִי, בזירה הבינלאומית. ליברמן חיבל בכוונת מכוון במערכת היחסים של ישראל עם העולם הערבי השמרני, עם הרשות הפלסטינית (השמרנית גם היא), עם העולם המוסלמי כולו וגם עם אירופה המערבית. לתהליך הזה יש השלכות גם על היחסים עם ושינגטון. גם ליברמן "שׂם את כל הביצים בסל אחד", אבל הסל הזה ממוקם במוסקבה ולא בוושינגטון. משרד החוץ הישראלי מצטייר בעולם כסוכנות יחצנית של ולדימיר פוטין ומשטר האימים המושחת שלו ברוסיה ובגרורותיה. לא מדובר כאן על ברית רעיונית המבוססת על אינטרסים משותפים ורעיון מדיני (דמוקרטיה מערבית) זהה. הברית, שתמיט עלינו אסון אם תימשך, מושתתת על חיזוק מעמד האוליגרכים ברוסיה ובישראל, על ציניות כלפי החופש והחירויות האזרחיות, על אלימות קשה בזירה הבינלאומית ועל הדרה גזענית של העולם המוסלמי.

• פורסם ב"כל העיר"

Share on Facebook