משה גבזה נולד ב-1915, והחל משחר נעוריו לעסוק בפעילות פוליטית. ספרו "סימני דרך" הוא קובץ מאמרים שראשיתו ב-1968 וסופו בימינו. המאמרים עוסקים בנושאים שונים ומגוונים, אך מתלכדים יחד לתפיסת עולם כוללת ומגובשת, של אדם שהמאבק לצדק ולשלום הוא דרכו, והמרקסיזם לניניזם נר לרגליו.

כתיבתו, כמו גם נאומיו של משה, הצטיינו תמיד בבהירות המסר והעמדות. על אף היריעה הרחבה והטיעונים המורכבים, אין צורך לקרוא את כל כתבי מרכס ולנין כדי להבין בתמצית את התביעות וההשקפות העולים מדבריו.

כרזת בחירות לכנסת ה-2, 1955 (מאוסף הכרוזים של מק"י)

גם במאמרים שפורסמו לפני כשלושה או ארבעה עשורים, אפשר למצוא דברים המכוונים גם לימינו אנו והמשיבים לטיעונים המועלים כיום בדיונים השונים.

הקובץ נפתח בנאום הפרֵדה של גבזה מפלג מיקוניס-סנה, אשר פרש מהמפלגה הקומוניסטית ב-1965. בנאום, שנישא בוועידת הפלג בשנת 1968, האשים משה את פלג מיקוניס-סנה (אשר כינה עצמו "מק"י" באישור בית המשפט) בחזרה לאידיאולוגיה הציונית, בהעלאת הדמוקרטיה הפוליטית לדרגת צו אבסולוטי ובהתנגדות לנסיגה לקווי ה-5 ביוני 1967.

לסיכום הכריז משה: "מק"י (פלג מיוקוניס-סנה, י"ה) יישרה את הקו עם הממשלה."

פלג מיקוניס-סנה איבד הרבה מיוקרתו בעקבות תמיכתו חסרת הפניות במלחמה התוקפנית שהכריזה ישראל ב-1967 ואשר הוצגה על ידי הממשלה כ"מלחמת מגן". רבים פרשו משורותיו, אך מסיבות שונות, לא כולם שבו מיד לשורות המפלגה הקומוניסטית הישראלית (שכונתה אז רק"ח), אשר שמרה באופן עקבי על עקרונות המרכסיזם-לניניזם, על ההתנגדות לציונות ועל התנגדות לכל מהלך של נישול וכיבוש מצד ישראל.

כמה מהם הקימו גוף חדש שכונה "אק"י" (אופוזיציה קומוניסטית ישראלית) שבראשו עמדה אסתר וילנסקה ומשה גבזה היה מפעיליו הבולטים. את תפקידה של אק"י סיכם גבזה במאמרו "המאבק הפוליטי והמעמדי האקטואלי": "אק"י לא קמה כאלטרנטיבה לרק"ח, אלא כקורקטיבה שלה. מטרת אק"י – אחדות קומוניסטית בעתיד כתוצאה מוויכוח חברי בהווה."

באותה עת כתב גבזה בקביעות בביטאון אק"י "הדים". ב-1974 סקר גבזה את המצב הפוליטי שנוצר לאחר מלחמת יום הכיפורים. גולדה מאיר זכתה בבחירות אך חודשים ספורים לאחריהן, עקב מחאה ציבורית, התפטרה ותחתיה מונה יצחק רבין, ללא בחירות:"אין להקריב אלפי אנשים למען שליטה יהודית על מאות אלפי ערבים בחברון, בשכם, ברמאללה ובירושלים המזרחית… אם לא נכריז על נכונותנו להחזיר את כל השטחים שכבשנו ב-1967 במסגרת הסכם שלום, יכריחו אותנו בבוא העת להחזיר את השטחים בלי הסכם שלום."

גבזה אמנם מדגיש במאמרו כי "אמריקה מעוניינת להשאיר מוקדי מתיחות וסכסוכים, כדי… ששני הצדדים יהיו תלויים בה," אך אינו לוקה בטהרנות השוללת התפתחות דיאלקטית של אינטרס זה: "מה אומללים אנו שעלינו לקוות, שדווקא ארצות הברית תרסן את שיגעון הגדלות של מנהיגים ישראלים." אנחנו אומללים, אך בכל זאת עלינו לקוות לכך, ומכאן שהדבר אכן אפשרי בנסיבות מסוימות!

בשנת 1976 עמד גבזה במבחן האורב לכל קומוניסט החי ופועל בישראל: עמידה בפרץ בימי סחף של טירוף לאומני ומיליטריסטי, הבא בעיקר לאחר הצלחות צבאיות. רגעיהם הנוראים ביותר והגדולים ביותר של חברי הכנסת הקומוניסטים היו ב-1967 וב-1982, כאשר סירבו בתוקף לחבור אל אופוריית הדם והכיבוש ששטפה כמעט את הציבור כולו, ואת מרבית נציגיו משמאל ומימין, וגינו במליאה את המלחמות שיזמה ממשלת ישראל. גם ב-1976 היה רגע "קטן" כזה, בעקבות מבצע אנטבה. במאמרו "הרהורי אנטבה", שופרסם ב"הדים", סירב גבזה לציית לכלל הבורגני העתיק "עם הצלחה אין מתווכחים": "לפי השכר הישר הייתה הממשלה חייבת לבחור בבררה השנייה, כלומר בהחלפת החטופים במספר מחבלים. ברם הממשלה בחרה באפשרות המסוכנת וההרפתקנית ביותר – דרך החילוץ הצבאי. ההימור ללא גבול בחיי אדם מעיד כמאה עדים כי לפנינו הרפתקנים ולא מדינאים."

בשנות ה-70 כיהן גבזה כחבר בוועד הפועל של הסתדרות העובדים (כיום "בית הנבחרים"), ולפיכך נדרש למצבם של העובדים, הגמלאים ושאר מעוטי ההכנסה, אשר כבר אז סבלו ממדיניות ממשלתית (של המערך ואחר כך של הליכוד) שעושה הכול להיטיב עם בעלי ההון ולרצותם. בוועידה ה-12 של ההסתדרות, שבה שימש כציר, גינה החלטה להימנע מדיון בנושאים "פוליטיים", כי פועלי ישראל הם שצריכים לקרוא, בראש ובראשונה: "לא עוד מלחמה, לא עוד שכול ויתמות, אלא שלום."

למען אותו שלום – כמו גם לעצירת מתקפת ההון על העובדים ולמען כל מטרה אחרת – יש לחפש כל העת שותפים לחזית. להיאבק למען המשותף עם כל מרכיבי החזית, בלי להתעלם מהמחלוקות האידיאולוגיות בתוכה.

במאמר שכתב לרגל הקמת החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש), אשר הוקמה ב-1977 ואק"י הייתה אחד מרכיביה, הדגיש גבזה שאין לשלול שיתוף פעולה בין ציונים ללא ציונים ובין קומוניסטים ללא קומוניסטים לשם השגת יעדים משותפים – בראש ובראשונה השלום!

ב-1984, בנאומו בוועידה ה-20 של מק"י (אק"י פורקה ב-1982, וגבזה חבר לשורות מק"י בלי להסתיר מחלוקות שונות עם הנהגתה), סקר את השגיאות ואת הסטיות של פלג מיקוניס סנה ואמר: "במקום להבדיל בין ציונים לציונים, הבדלנו בין ציונות לציונות. הנחנו שיש ציונות פרוגרסיבית ויש ציונות ריאקציונית, מכאן והלאה הוביל המורד וההידרדרות אל הלאומנות… חברים! השותפות אד הוק (עם גורמים ציוניים, י"ה)… לא קמה ולא נופלת עם מה שאנו אומרים על הציונות ואם אנו אומרים… כי לא קיימת ציונות פרוגרסיבית."

לא לוויתור על המאבק בציונות, כן לשיתוף פעולה עם ציונים!

שנה לאחר הדברים הללו נבחר מיכאיל גורבצ'וב למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ועד מהרה שוב נקלעה התנועה הקומוניסטית, בעולם ובארץ, לתקופה של תהיות, זעזועים ומחלוקות, אשר ראשיתה בתקווה גדולה וסופה באסון – לא רק לקומוניסטים אלא למעמד הפועלים הבינלאומי ולמעשה לעולם כולו.

מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. גבזה, שפעם כבר נכווה באופורטוניזם הלובש מחצלות של "פתיחות" ושל "רוח הזמן", לא נגרר אחר גל ההתלהבות והתמיכה העיוורת אל מול הפרסטרויקה והגלסטנוסט – שלמרבה הצער רבים וטובים בתנועה הקומוניסטית נכשלו בהן.

חציו המאוחר של הספר "סימני דרך" מוקדש בעיקרו למאבק לשמירת יסודותיה של האידיאולוגיה המרכסיסטית-לנינית, שרק דרכה אפשר להגשים את הסוציאליזם הלכה למעשה, והיא תנאי הכרחי לעתיד של צדק, שוויון ושלום.

בוועידה ה-21 של מק"י אמר גבזה בתוקף: "לברית המועצות דרושה פרסטרויקה אחרת. לא שוק אנרכי, אלא משק מתוכנן תוך שיתוף העם בתכנון ובביצוע!"

ב-1990, כשהצבא האמריקני בפקודת ג'ורג' בוש האב, השתולל באין מפריע בעיראק, תלה זאת גבזה חד משמעית ב"חשיבה החדשה" בענייני חוץ שהוביל גורבצ'וב, אשר עיקרה היה בפשטות – כניעה לאימפריאליזם האמריקני: "החשיבה החדשה לא הוציאה את שנתה החמישית ומתה בשדות הקרב במפרץ… השלום התבסס עד היום על שני גורמים: על עוצמתה של ברית המועצות ועל דעת הקהל העולמית."

בניגוד לקו התיאורטי החסלני שהפיץ גורבצ'וב, שלפיו קיים פער בין "אינטרסים מעמדיים" ל"אינטרסים כלל אנושיים" (כלל שלא מעטים במק"י חזרו עליו בתקופה זו), כתב גבזה במאמר זה: "האינטרס של מעמד הפועלים ושל כלל האנושות חד הם."

באותה שנה ערך גבזה סיכום כולל של מצב הכלכלה הסובייטית לאחר חמש שנות פרסטרויקה. הנתונים, אשר הובאו בטבלאות, הצביעו חד משמעית על כישלון: בהיקף הייצור, ברמת החיים ובכל תחום אחר. בברית המועצות היו עיוותים, אך מה שנכשל כליל לא היה ברית המועצות, אלא הפרסטוריקה: "כשהגוף חולה, תוקפים אותו חיידקים ויכולים להמיתו. המשק הסובייטי היה בקשיים, ובוגדי הפרסטרויקה תקפו. כבר ב-1987… העבירו גורבצ'וב, יקובלב ומידבייב החלטה לשחרר 30% מהתוצרת מפיקוח ממשלתי על המחירים… הקואופרטיבים והמפעלים העלו מחירים, סכומים עצומים של כסף הלכו לכיסים פרטיים במקום ללכת לתשתיות… הפרסטרויציקים חיבלו בכלכלה וחיסלו את המפלגה, אין פלא שהכול קרס!!! אין אומר הכתוב: כי מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו!!!"

לא אסקור כאן את כל מסעו של גבזה, לצד חברים אחרים, נגד הזדנבותה של מק"י באותה עת אחרי כזבי הפרסטרויקה והגלסטנוסט. אציין רק שבאותן שנים לא הניח גבזה ידו מעיסוק בעניינים השוטפים ובמאבקים יומיומיים בישראל ובאזור. הוא כתב על סכנת הפשיזם האורבת לישראל, על חיסול שירותי הרווחה והישגי העובדים במסגרת תוכניות ההפרטה, על סיכויים וסיכונים בהסכם אוסלו ובדרכו של יצחק רבין, ועל הדת בשירות המעמד השליט.

אבל מתוקף תפיסות המטריאליזם הדיאלקטי, ועל סמך ניסיונו העגום בעבר, התנגד גבזה להפרדה בין אידיאולוגיה לבין פוליטיקה, ובין מחלוקות על ברית המועצות למאבקים השונים בארץ. לקראת הפילוג ב-1965 היו שטענו שההבדלים בין "דעה א" ל"דעה ב" בתוך המפלגה אינם אלא הגיגים פילוסופיים המובנים ליודעי ח"ן בלבד. עד שלב מסוים הם אכן נוסחו כך. אך מאחורי סילופים "קלים" של התיאוריה המרכסיסטית-לנינית המתינה הבגידה הפוליטית של מיקוניס וסנה, אשר התגלתה לעין כול במצהלותיהם נוכח כיבושי יוני 67'.

ידידו של גבזה ושותפו לדרך, משה בן חורין ז"ל, אמר לי פעם: "מי שטועה סנטימטר באידיאולוגיה טועה קילומטר בפוליטיקה." בן חורין אולי הפריז במידת מה, אך צדק בעיקרון. אולם משה גבזה וחבריו לעמדה לא הצליחו לעורר ויכוח אידיאולוגי כן ופתוח בשורות המפלגה, והדבר הביא לפרישתם בסוף 1999 ולהקמת הפורום הקומוניסטי הישראלי.

משה גבזה היה ממייסדי הפורום וראה חשיבות רבה בפעילותו, אך עם זאת התריע נגד כל גישה בדלנית השוללת כל שיתוף פעולה על בסיס רחב, עם בעלי תפיסות שונות למען מטרה פוליטית משותפת.

במאמר "מפלגה במדרון!" תמצת גבזה את הביקורת של אנשי הפורום על מק"י: מק"י המירה את הצורך בשיתוף פעולה על בסיס רחב, במסחר בעקרונות עם גורמים אחרים, כפי שמרכס הגדיר זאת בביקורתו על המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית במאמר "ביקורת על מצע גותה".

מאז נוסד הפורום הקומוניסטי ממשיך גבזה, אפילו ביתר שאת, להציב סימן ועוד סימן בדרך. הסימנים הם רבים, הדרך מפותלת וסבוכה – אבל אחת. גבזה כותב בקביעות בביטאון הפורום הקומוניסטי, "דגל אדום" ובאתר האינטרנט שלו ולא פעם מרצה באספות הפורום. הופעת האינטרנט לא הרתיעה אותו, והוא מקפיד לכתוב ולהגיב באתרים פוליטיים שונים, כדוגמת הגדה השמאלית.

אחד מנושאי החוץ החשובים שבהם הוא עוסק בשנים האחרונות הוא סין העממית. מבחינתו סין, למרות לא מעט שגיאות, מפלסת בהנהגת המפלגה הקומוניסטית את דרכה לסוציאליזם. עם פרוץ המשבר העולמי בכלכלה הקפיטליסטית כתב גבזה "דין סין לא כדין הארצות הקפיטליסטיות!!!" התגובה בסין למשבר הייתה תוכנית שעיקריה היו: "הגדלת התקציבים הממשלתיים המופנית לביטחון סוציאלי… הגברת הביטוח הסוציאלי… מענקי ביטוח בסיסיים לכל תושב." כלומר, מגמה הפוכה בדיוק ל"תוכניות ההבראה" שבוצעו בארצות הקפיטליסטיות, שעיקרן היה "הטבות" לבעלי ההון ועוד ועוד קיצוצים.

דרכו הדיאלקטית של גבזה בולטת, גם כיום, הן בשלילת האופורטוניזם, המעדיף רייטינג על עקרונות ומתלהב מכל דרך להרחיב את מספר התומכים, תוך סילוף המושג "חזית"; והן בהתנגדות לבדלנות אולטרה שמאלית המתעלמת מהנסיבות האובייקטיביות ומהצורך לשתף פעולה עם גורמים בעלי תפיסה אידיאולוגית שונה ואף מנוגדת. מתוך כך הוא התפלמס לא פעם לאחרונה עם הקריאות לנטוש את היעד "שתי מדינות לשני עמים", וּודאי עם גישה השוללת את הלגיטימיות של המנהיגות הפלסטינית החותרת, בצדק, לפתרון כזה היום.