אחרי שסיימתי בפעם השלישית את קריאת הריאיון התמוה בסופשבוע של "מעריב", קלטתי שתחושת התדהמה שלי נובעת מהמסע הארוך במנהרת הזמן אל תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. העיתונאים נועם שרביט, קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל כמו ליחכו לאורך כל הריאיון את כפות רגליו של שר המשפטים יעקב נאמן, ואפילו ה"פראבדה", ביטאון המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בימי יוסף סטאלין, היה מתגאה בהם. בעצם, נזכרתי בעיקר בעיתון המפד"ל "הצופה", ובראיונות יום השישי שם עם דמויות הזויות כמו הרב הראשי לישראל שלמה גורן, על שופרו הצורם והפולחנים הפגאניים שקיים ליד הכותל ומערת המכפלה. השאלות היה מתרפסות, גלגול העיניים לא נפסק לרגע, ושר המשפטים, המשרת האולטימטיבי של ההון והשלטון במדינת ישראל, לא הפסיק להצטנע. מובן שהצניעות לא היתה אלא מסווה שקוף מדי לשתלטנות הבוטה של האיש, לנכונות שלו לפעול בכל מחיר ובכל שיטה אפשרית נגד הדמוקרטיה הליברלית במדינת ישראל למען שיטת המשטר הקרובה ללבו, שבה שולט הרוב על המיעוט באורח מוחלט ושכל הדרכים שעמדו עד כה לרשות הציבור הנאור והשפוי כדי להילחם באפליה, בכיבוש ובדיכוי יהיו חסומות עד תום.

יעקב נאמן

דרך חסידיו השוטים שהתחפשו למראיינים מְספר נאמן על מתינותו, לעומת הקיצוניות של קודמו דניאל פרידמן. זה תכסיס ערמומי, אבל שקוף. הקיצוניות של פרידמן בעיני נאמן איננה אלא מידה של אופי, בדיוק כמו "המתינות" שלו עצמו. למי שקורא בקפידה את הפרטים מתברר, שנאמן הרבה יותר קיצוני מפרידמן, והוא אויב אמיתי של שלטון החוק. אבל נאמן, נהנתן לא קטן חרף ההתחסדות שלו, מציג את עצמו כאיש המסתפק במועט, המסרב לנסוע לחוץ לארץ "על חשבון הציבור", וכמי שנוהג תמיד בדרכי שלום. טענה מגוחכת: נאמן הוא איש אמיד, שתמך לאורך דרכו הפוליטית באנשי ציבור שעשו הון עתק באמצעות השימוש האנוכי במנגנוני הכוח שעמדו לרשותם. שכבת עורכי הדין העשירים שהוא נמנה עליה הפכה את הקשר עם הפוליטיקאים המושחתים (פרו-בונו? זה עולה הרבה לכולנו) לדרך חיים. נאמן משיג את יעדיו בעורמה, ומבין שעוצמתו הפוליטית של הימין ושל המרכז הלאומני משרתת את האג'נדה הדתית-לאומנית שלו. לכן הוא שפע דברי נוחם ועידוד לפורעי הימין רק לפני שבועות אחדים. כך הביס את דורית ביניש במאבקי המאסף שלה לשמירה על שלטון החוק, כך מינה איש כלבבו לנשיא בית המשפט העליון, וכך הוא תומך כביכול פאסיבי (אבל כמו יאגו של שייקספיר, אקטיבי מאוד מאחורי הקלעים) ברוב מגמות החקיקה המסוכנות. את שנאתו היוקדת לתקשורת הוא חשף אפילו בפני מראייניו האוהדים.

נאמן קורא לנו "תשקורת", כפי שעושים כל אויבי חופש העיתונות במאמרים, בטוקבקים ובכל כלי התקשורת האלקטרוניים. השנאה שהוא רוחש לעיתונות הנאורה, בעיקר לרשת "הארץ", היא ארסית. כמו כל שונאי חופש הביטוי נאמן טוען שהוא לא קורא את "הארץ", ופשוט אסור להאמין לו בנושא הזה. הוא יודע הכל, שינן בעל פה כל מלה שכתבו עליו או הקריאו לו. אחרת, היה חוטא בשנאת חינם, שהרי אם לא קרא את "הארץ" מנַיין לו שתוקפים אותו שם? לכן צורמת כל כך ההתפארות של המראיינים שהם קיבלו צ'ופר "נדיר" כביכול מכבוד השר. נכון שהוא מתעב "תשקורת", כאשר היא חופשית ומוכנה לצאת גם נגד שוֹעים כמוהו, שבלעדיהם לא היה ניתן לקיים את שלטון הדיכוי וההתנחלות בשטחים הכבושים. אבל האיבה הזו לא חלה על "מעריב" ובוודאי לא על שלושת הליצנים שראיינו אותו. הם ליקקו לו בפומבי ועוד מנופפים בעובדה שהוא הסכים לדבר איתם.

סג"ל וחבריו מתיימרים לבנות ב"מעריב" את החלופה השמרנית ל"הארץ". הם עושים מאמצים ניכרים להחניף לציבור הלאומני המשכיל, שהוא באמת גדול למדי, ואפילו לחקות מדורים מסוימים בעיתון לאנשים חושבים. אבל האימה שהימין הגלוי והימין המוסווה מטילים על הציבור הליברלי מחייבים דווקא סולידאריות גוברת עם העיתונות הנאורה יותר בישראל. הריאיון עם נאמן שהופיע ב"מעריב" היה מושלך לסל האשפה ב"כל העיר", על כל גלגוליו ועורכיו מאז שנת 1979.

נאמן מדבר כאמור על הענווה המופלגת המאפיינת אותו, ובתוך המליצות המתקתקות הוא משבץ דברי רהב סמויים למחצה אודות עוצמתו האדירה (שלמרבה הצער היא אמיתית) אבל נותן לקוראים להבין את ההתרברבות מבין השורות. הוא מצטייר כמניפולאטור בחסד עליון, והמראיינים שיחקו בחפץ לב את תפקיד המריונֶטות שלו. עם זאת, הוא לא בוחל גם באיוּמים מרתיעים, אולי אפילו מפחידים, נגד כל מי שיעז להטיל ספק בפוזה המתחסדת שלו.

מאז שמוּנה לתפקיד שר המשפטים (בלחצו של הדמוקרט הגדול אביגדור ליברמן) התלוננו בפרקליטות על האיבה שהוא מפגין כלפי הבכירים שבה, על ניסיונותיו לפצל את משרת היועץ המשפטי לממשלה והיו הרבה רמזים על הקשר שבין התנהלותו לבין העובדה שהפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום חמור (1996), גרמה להדחתו מתפקיד שר המשפטים עד שזוכה מכל אשמה. גם לי היה נדמה שיש הגזמה בנושא הזה: הפעילות שלו נגד הפרקליטות נבעה בעיקר משאיפתו לכרסם בעוצמתה של הרשות השופטת למען הרשות המבצעת, כדי לקדם את המטרות של הימין המתנחל. אבל מדוע הוא מאיים בתביעה על הוצאת דיבה על כל מי שירהיב עוז לומר בגלוי שהוא בא "לנקום במערכת"? הרי הנשק הזה של איום בתביעה (שבו נקט גם רוברט מקסוול כלפי יריביו באנגליה) הוא האמצעי הטקטי העיקרי של אנשי הון נגד עיתונאים ועיתונים שפוגעים בחוגים השליטים.

יש לנו סיבה טובה לחשוש מהכסף הגדול של נאמן, מהיכולת שלו לשכור את טובי עורכי הדין ועוד להימצא נִשׂכר מהרוח הרעה שנושבת כיום בציבור כלפי העיתונות הביקורתית. כבר ניסחנו את הסיבה הפוליטית-רעיונית ליחסו הקריר, אולי העוין של נאמן לפרקליטות, אבל לדבריו אסור לנו לטעון שבנוסף על המרכיב האידיאולוגי הוא בכל זאת רצה קצת לנקום. הרי הוא כפוף לאיסור בתורה של "לא תיקום ולא תיטור"! אין לנו אלא לקבל את הדברים האלה, אבל כאנשים חילונים מותר לנו להטיל ספק בעליונות המוחלטת של ציוויי התורה על המרקם הנפשי של האדם המאמין. נסתפק באמירה שמתוך דבקותו המרשימה בתורה לא הייתה חלילה לנאמן כוונה מוּדעת לנקום בפרקליטים, שכמעט הרסו את חייו ופגעו קשות בקריירה שלו. הוא ביער את הנקמנות לא רק מתודעתו, אלא גם מתת-התודעה שלו. זהו הישג עצום, שלא בכדי זכה להבלטה ענקית בכותרת המשנה של הריאיון ב"מעריב".

• פורסם ב"כל העיר"

Share on Facebook