יש ואנשי מדע כותבים היסטוריה לפי הנסיבות הפוליטיות המתאימות להם. כקומוניסטים, גישתנו מדעית וכרוכה בתנאים שבהם צמחו האירועים ובתקופה שבה התחוללו. תיאור הבעיה של תקופתנו ושל התקופה שקדמה לה אך ורק כסכסוך בין יהודים וערבים – מטעה.

המדינאים הציונים מציגים את מאורעות 1948 ן-1949 כסכסוך כזה, ומתעלמים מתקופת המנדט ומהאינטרסים של האימפריאליזם הבריטי, כמו גם של ארצות-הברית ושל צרפת. בעצרת האו"ם שהתקיימה ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה ההחלטה בדבר ביטול המנדט הבריטי, פינוי כוחות הצבא הבריטי מהארץ והקמת שתי מדינות עצמאיות – יהודית וערבית. האינטרס הראשי ביסוד אותה החלטה היה בראש ובראשונה להיפטר מן האימפריאליזם הבריטי  ששלט כאן וסכסך בין בני שני העמים.

גישתנו לשאלה הלאומית, לעומת זאת, היא מעמדית; אנו רואים את שורש הבעיה באנטגוניזם בין מעמדות, ולא בין לאומים. אנו דוחים את הגישה שלפיה מה שטוב לערבי, רע ליהודי ולהפך. הן ליהודים, הן לערבים יש אויבים, אך הם אינם מוגדרים על פי הלאום. האויב הוא מעמדי, ומסוכן לשני העמים כאחד, שכן ההמונים בני שני העמים סובלים ממנו.

על כן אנו חוזרים ומדגישים, מאז הוועידה ה-11 של המפלגה הקומוניסטית, שהתקיימה לראשונה במדינת ישראל, את עמדתנו העקרונית  לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: למען האינטרס האמיתי של ישראל, עליה לנהל מדיניות של אי תלות במעצמות אימפריאליסטיות, לבצר את העצמאות הלאומית ולפעול למען שלום בין שני העמים. שלום כזה ייתכן כאשר תמומש זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקמת מדינתו לצד ישראל, וכאשר יימצא פתרון צודק לבעיית הפליטים, בהתאם להחלטות האו"ם. למדיניות זו אנו נאמנים. למענה נאבקנו, ונמשיך להיאבק.

לעומת עמדה זו, של מאבק במנדט הבריטי, עמדתה של ההנהגה הציונית הובילה דווקא לפעולות למען חיזוק התלות בחבל הטבור האימפריאליסטי. עוד ב-1946 הכריז משה סנה, שהיה אז פעיל ציוני ידוע ואיש ההנהגה הציונית, כי אינו רואה כל ניגוד בין עלייה המונית ומדינה עברית ובין קיומם של בסיסים חזקים של הצבא הבריטי בארץ. אדרבה, ההנהגה הציונית ראתה זאת בעין יפה. הוסיף משה שרתוק (לימים: שרת): "איננו אצים לאו"ם, אמריקה מעוניינת בנו במזרח התיכון", וגולדה מאיר התנצלה כי "לא באשמתנו מובא העניין הארץ-ישראלי לאו"ם".

בן גוריון עצמו הכריז בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית ב-1946: "אם תסכים בריטניה למדינה יהודית בחלק של ארץ ישראל, אנו מוכנים להעניק לה בסיס נגד ברית המועצות. אין אנו תובעים את יציאתו של הצבא הבריטי מהארץ". גם מנהיג השומר הצעיר, מאיר יערי, אמר ב-14 באפריל 1947 כי אסור לנו לקדם, במישרין או בעקיפין, את הרעיון שהארץ בשלה כבר בשלב זה לעצמאות; צריך לחכות שמספר היהודים בארץ יגדל. במילים אחרות: ישנן מפלגות המוכנות להפוך שכירות חרב, אז והיום, בשירות אינטרסים זרים.

במרוצת השנים, עם התגבשות פלשתינה-א"י (כפי שכונתה רשמית בעת המנדט הבריטי) כארץ דו לאומית, הדגישה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, בהופעה בפני ועדת חקירה אנגלו-אמריקנית בשנת 1946, כי בפלשתינה אין ניגוד אינטרסים בין יהודים לערבים. האנטגוניזם כביכול הוא פרי הסתה ותככים של 28 שנות השלטון הבריטי. כך הציגה המשלחת את עמדתה, על בסיס החלטות הוועידה ה-9 משנת 1945 (אחרי מלחמת העולם השנייה): "אנו תובעים את ביטולו של המנדט הבריטי והעברה מיידית של בעיית פלשתינה למועצת הביטחון  של האו"ם".

בהופעה בפני ועדה  מיוחדת של האו"ם, ביולי 1947, אמרו הקומוניסטים שכל פתרון פוליטי שיהיה מקובל על ההמונים בני שני העמים ויגשים את שאיפותיהם הלאומיות הצודקות, חייב להיות מבוסס על שני עקרונות. האחד הוא עצמאות וריבונות מלאה, הכרוכות בביטול המנדט הבריטי, בפינוי הצבאות הזרים מן הארץ ובביטול שלטונם של המונופולים הזרים. העיקרון השני הוא הכרה בזכותם של שני העמים לעצמאות אחידה, חופשית ודמוקרטית, המושתתת על שוויון מלא של זכויות אזרחיות, לאומיות ופוליטיות.

חשוב לציין שבגילוי דעת שפרסמו המפלגה וברית הנוער הקומוניסטי באפריל 1948, ואשר הופץ גם ככרוז בקרב החיילים בצבא, נכתב: "מועטות הן הידיעות אשר מגיעות אלינו על אודות כוחות מתקדמים ערביים, ועל כן שבעתיים חשוב להקשיב לקול המוני העם הערבי בארצנו ובארצות השכנות, אשר שותפים לנו במלחמתנו, באשר היא גם מלחמתם, לשחרור  מעול האימפריאליזם הזר".

בביטאון השמאל המצרי "אל ג'מאהיר" (ההמונים) נכתב בפברואר 1948: "הננו מסכימים להקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל, היות שזה הפתרון המעשי היחידי להגשמת  הפינוי הבריטי, והערבות העיקרית לאחדותה של ארץ ישראל בעתיד. האימפריאליזם הוא הגורם לפירוד בארץ ישראל, והעצמאות היא הדרך היחידה לאחדותה. על ההמונים היהודים והערבים להתאחד במלחמתם לטיהור ארצם מהאימפריאליזם ומשרתיו".

"הננו קוראים אל ההמונים הערבים והיהודים", כך נכתב בגיליון מרס של הביטאון, "להפסיק את המלחמה הגזעית ולהפכה למאבק משותף נגד האימפריאליזם הזר, למען החירות והעצמאות. הננו קוראים לעמים הערביים למאבק ללא לאות לטיהור ארצות המזרח הקרוב כולו מהאימפריאליזם ומהבוגדים המסייעים לו".

גם בסוריה ובלבנון נשמעו קולות דומים: "אנו מפנים את תשומת לב העולם אל מדיניותו של  [השר בממשלת בריטניה, מטעם מפלגת הלייבור, ארנסט] בווין, לטפח בארץ אנטגוניזם ושפיכת דמים בין יהודים וערבים, על ידי מניעת ביצועה של החלטת האו"ם בדבר הקמת שתי מדינות עצמאיות, מתוך שאיפה להמשיך בשלטון האימפריאליסטי על הארץ כולה". (מתוך איגרת הברכה של המפלגות הקומוניסטיות בסוריה ובלבנון לוועידת המפלגה הקומוניסטית בבריטניה, בפברואר 1948). בארץ התפרסמו הדברים הבאים, בביטאון קונגרס האגודות המקצועיות,  "אל-אתיחאד" (האחדות): "האימפריאליזם הבריטי בארץ הוא-הוא הגורם לשפיכת דמם של החפים מכל פשע בתוכנו. הוא השולח את שוטריו לכפרים הערביים כדי להסית את תושביהם  להתקיף את המושבות היהודיות". עמדתנו מאז 1948 נותרה כשהייתה: הדרך אמנם מלאת מכשולים, אבל עלינו להמשיך להיאבק, חפצי חיים ונחושים, ולא להיכנע לסחף לנתיבים לאומניים. רק כך נוכל לגבור על גלי האיבה השוטפים אותנו זה 60 שנה.