קורא קבוע אחד מתעלם מגילי המופלג ונוהג לפנות אלי מפעם לפעם בדרישה ללכת לפוליטיקה. את הנימוק האמיתי לסירובי המוחלט להיענות לקריאה הזאת שהוא שִׂנאתי לעסקנות, לישיבות ארוכות ולהיעדרות תכופה מהבית אני מעדיף לשמור לעצמי. ניסיתי פעם את כוחי בפעילות אינטנסיבית מאוד בתנועת של"י, ולא תמיד אהבתי את זה. עם זאת, אני מעריך את אלה שבכל זאת מוכנים להשקיע כוחות ועצבים בפוליטיקה. למען האמת, חייתי כל ימיי בסביבה פוליטית ואני יודע היטב שבסופו של חשבון זהו עיסוק לא מתגמל.

ישנם אולי רגעים שבהם חש הפוליטיקאי התעלות רגעית בשל שותפותו לסודות מדינה או להכרעות שנחשבות, לפחות בעיניו, לגורליות. אבל רובם המכריע של העסקנים מכל הדרגים נותרים על הר נבו, צופים בעיניים כלות אל הארץ המובטחת ולא באים עדיה. אלה שבכל זאת מגיעים למשכן הכנסת, לעתים בסופה של דרך חתחתים קשה, נוטים להתלונן על האוויר הדחוס, על הקנאוּת ועל הקנאה, על מזון גרוע בכמויות גדולות מדי, על המרחק העצום ממנגנוני קבלת ההחלטות. התלונות האלה אינן מרתיעות את השאפתנים למיניהם, שחולמים על שילוב נוח של עוצמה כלכלית ופוליטית ומוכנים לכל תרגיל, תמרון וקנוניה כדי לזכות בתואר חבר כנסת.

התגמול החשוב ביותר בעיניהם הוא ההופעות התכופות בטלוויזיה ובכלי תקשורת אחרים. בזה חשים הפוליטיקאים בעיקר אחרי שנפלטו מהכנסת חרף "עבודתם הקשה בוועדות הכנסת", שלא לדבר על הקשרים הלבביים עם שרים ועם עובדי מדינה בכירים. רבים מהם שוקעים בבִּיצה מדכדכת של אלמוניות אפורה. הח"כים עצמם מתחלקים בין ההוזים והחולמים, שסבורים ששעתם הגדולה עוד תגיע, לבין הציניים והמציאותיים יותר, שמנסים לשרוד איכשהו. גם חיי שעה קרויים חיים, ובינתיים כדאי לצבור תמונות ומזכרות למען הנכדים. אנשים שלא שמענו את שמם עד לפני שנתיים מופיעים עתה בתוכניות חדשות ברדיו ובטלוויזיה ובראיונות בעיתונות הכתובה, ורק מעטים מהם מוּדעים לעובדה שאם לא ייבחרו בקדנציה הבאה הם פשוט ייעלמו מהנוף. באולפן הטלוויזיה הישראלית פגשתי מאות אנשים כאלה, ולעתים עדיין נתקל בהם פה ושם. "כך חולפת תהילת העולם", שיננו ברומא העתיקה באוזני מצביאים, בעיצומה של תהלוכת הניצחון שלהם. גורלם של עסקנים מליגה ב' הוא קשה הרבה יותר: כדי לנהל חיים טובים גם אחרי הפוליטיקה יש צורך בחוש הומור עצמי, בכישורים לעיסוקים חלופיים, וגם אהבה לקולנוע, לספרים או לספורט עוזרת מאוד.

בתקשורת אנחנו שומעים על הפוליטיקאים, על מריבותיהם ועל חזונם הרדוד בדרך כלל. אבל בורסת השמות איננה חשובה, אלא העמדות הרעיוניות והאינטרסים שהן מסוות. השבוע חגגה מפלגת העבודה של שלי יחימוביץ' את הרשעתה של שולה זקן, מזכירתו הנצחית של ראש העיר וראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. ההתנצחות עם קדימה היא לגיטימית, אבל כולה מתנהלת בתוך משבצת רעיונית זהה. ההבדלים בין מפלגת העבודה לבין קדימה הם מזעריים, ובנושא המדיני אינם קיימים כלל. "בורסת השמות" עובדת כאן שעות נוספות, וכך קרה גם בתקופת המחאה החברתית הגדולה. מבעד למבול המילים, שפע התמונות והסיקור הצבעוני במהדורות החדשות, היה ברור לכל משקיף רציני שמנהיגי המחאה, בדיוק כמו יחימוביץ' (שנעזרה בהם כדי להגיע למעמדה בסיעת העבודה הקטנה) אינם מבקשים לערער באמת על ההגמוניה של ההון במדינה, אלא רק לדאוג לצדק חלוקתי מסוים, שבעצם איננו ניתן להגשמה במדינה ניאו-ליברלית ושמרנית, במערכת ששוקדת על הבטחת מפעל ההתנחלויות בשטחים הכבושים ובכך להנציח את הדומיננטיות של תקציבי הביטחון במשק.

את 300 עובדי "פרי הגליל" לא הצילו מנהיגי המחאה וגם לא יחימוביץ'. פיטוריהם היו פועל יוצא מהאידיאולוגיה של שוק חופשי פראי בכלכלה, והם זכו לחנינה (זמנית?) בזכות מחאתם האפקטיבית ואינטרסים של בעלי המפעל. אם דפני ליף יוצאת לשליחות הסברה למען הממסד הכי ימני בקהילה הבינלאומית, ויחימוביץ' משתפת פעולה עם עופר עיני כדי למרוח את הניאו-ליברליזם בקוסמטיקה של "חמלה", מדוע אנחנו חייבים לחגוג איתם את ההרשעה של גברת זקן האומללה? אין כאן קונפליקט אמיתי, המְעַמֵת עולמות רעיוניים שלמים זה מול זה ומביא אותם להכרעת הבוחר. חוט השדרה המרכזי בפוליטיקה הישראלית הוא הניאו-ליברליזם; הדלק שלו מופק מיחסי הון ושלטון והסוציאל-דמוקרטים מהעבודה, בדיוק כמו השדולה החברתית של ש"ס, פועלים אך ורק למען קבוצות אינטרסים מוגדרות, המדירות את האוכלוסייה הערבית הגדולה, את הפועלים הזרים ואת רוב המזרחים.

חלק מהאינטלקטואלים הליברלים, שבישראל מתעקשים לקרוא להם "שמאל" בשל מיקומם היחסי בקשת הרעיונית והפוליטית, רוחשים בוז תהומי למזרח, ובכך הם מבודדים את עצמם ביודעין גם מחלק ניכר באוכלוסייה היהודית ומכל האזרחים הערבים. קראתי את קיתונות הארס שכותבים טובים כמו מאיר שלו ודורון רוזנבלום שפכו על הסרט האיראני "פרידה", וריחמתי עליהם. הסרט זכה באוסקר גם בלי המלצתם וזה רק חושף את מעמדה הרעוע של קהילת דוברי העברית במזרח התיכון. בעולם המערבי מתייחסים אלינו בבחילה הולכת וגוברת, אבל סופרים ועיתונאים מובילים בישראל, גם כאלה שיש להם עמדות סבירות יחסית בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נוטים לסלוד מהסביבה הגיאו-פוליטית שבה הם חיים. קיימת איזו סולידאריות צברית ישנה סביב הנושא המזרחי, והשנאה לקולנוע האיראני היא חלק ממנה. אם נכיר באנושיותם של האיראנים, בכושרם ליצור סרטים נפלאים באיכות טכנית נדירה ובכך שהם עַם עתיק ועתיר מסורת החי בשכנותנו הקרובה (בעיקר במושגי המרחק של המאה ה-21), איך נרשה למפלצת כמו אהוד ברק, בשר מבשרנו, לתקוף אותם בעזרת מאה מטוסים ולהביא אולי להסלמה שתעלה בחייהם של עשרות אלפים?

קשה יותר ויותר להגדיר את הגבולות בין המחנות. לפני עשרים שנה יצרנו כאן שיטה של קטגוֹריות רעיוניות: הדוגלים בהתפשטות טריטוריאלית קיצונית, דתית וחילונית; המטיפים להתפשטות "מתונה" באמתלה של פשרה טריטוריאלית לשלום; תומכי השיפורים הקוסמטיים במצב הנוכחי; יונים שתמכו בשתי מדינות. בשעתו הן סייעו לקוראים להבין את ההבדלים חוֹצי המפלגות, המוגדרים בהתאם להשקפת העולם המדריכה אותם. כיום הקטגוריות האלה התיישנו. רוב רובה של הזירה הפוליטית נתון בסד שבתוכו מתרוצצים רעיונות סותרים וזיקוקי הטעייה, שמנסים להכיל את עקרונות הפשרה הכאילו-פרגמאטיים (מחויבותו של בנימין נתניהו לשתי מדינות לשני עמים) יחד עם פעולות יום-יומיות להרחבת ההתנחלויות ולבניית התנחלויות חדשות כדי לסכל כל רעיון לפשרה אמיתית.

בנושא החברתי הקונסנזוס הוא רחב עוד יותר. ההפרטה וטירוף השוק החופשי בכל מחיר ובכל תחום יוצרים במודע את הפערים, והמחאה והרטוריקה הסוציאל-דמוקרטית אינם אלא גלולת הרגעה, המתלווה לסירוב לטפל בשורשי המציאות הבלתי שוויונית ובפערים הבלתי נסבלים שהיא יוצרת. שבירת הקונסנזוס היא, לכן, היעד האמיתי של כל מבקר פוליטי-חברתי.

• פורסם ב"כל העיר"

Share on Facebook