שלמה אבינרי ("קארל הגדול", 7.3.12) משבח ומהלל את קארל מארקס, אך תשבחותיו עושות עוול עם האיש ועם המפעל האינטלקטואלי הגדול שפירותיו מכונסים בכרך שאותו הוא סוקר. תחת להציג סיכום של קו הטיעון בספר, לתת בו סימני ביקורת, ולשאול מהי תרומתו הסגולית למאבקים החברתיים של ימינו, חבר מערכת מהדורת הכתבים המלאים של מרקס ואנגלס מסתפק בהגיגים כלליים על רוחו ההומניסטית של המחבר. בצדק מציין אבינרי שעבור מארקס עצמו, חשיבות מפעלו לא היתה מוסרית אלא מדעית, אך הוא ממאן להידיין עם מארקס כמדען. התייחסויותיו החוזרות לעובי הספר ולקושי שבקריאתו מתפקדות כמעין המלצה סמויה: קנו את הספר, חושו את כובד משקלו בין ידיכם, הרהרו ברצינותו התהומית של האיש עם הזקן, והניחוהו על המדף. לקרוא ולדון אין צורך, ככל הנראה משום שטיעונו המרכזי הופרך זה מכבר בידי ההיסטוריה. אך החופזה שבה חונט אבינרי את מארקס מעידה פחות על כבוד כלפי המפעל המארקסי מאשר על חשש מפני התרומה שזה עוד עשוי לתרום לדיון הציבורי.

על מה, אם כן, נסב הדיון בכרך הראשון של "הקפיטאל"? ניתוחו של מארקס פותח בסחורה, היא חפץ בעל שתי תכונות בולטות: יכולתו לשמש את האדם לצרכיו ("ערך שימוש") והיותו תוצר של עבודת-אדם בכמות מסוימת, הניתנת למדידה בזמן. לתכונה שנייה זו נותן מארקס את השם (הבעייתי) "ערך". טענתו הראשונית היא שאם נתעלם ממקרים של אלימות, רמייה וגזל, הדרך היחידה שבה ניתן לקבוע את שער החליפין בין שתי סחורות היא באמצעות שקילת ערכיהן.

צעדו הבא והמקורי ביותר של מארקס הוא להראות שגם על בסיס הוגן ושוויוני זה יכול להיווצר ניצול, מרגע הופעתה של סחורה חדשה ומיוחדת במינה: כוח העבודה. מלכתחילה ידענו שעבודת אדם יוצרת ערך, ואף יותר ערך ממה שנחוץ כדי לקיים את האדם עצמו. מרגע שכוח עבודתו הופך לסחורה, הרי שהמעסיק אינו צריך – על פי כללי המסחר ההוגן שתוארו לעיל – לשלם לעובד דבר מעבר לערכה של סחורתו שלו, קרי את צרכי קיומו. הערך שיוצר העובד מעבר לאותו מינימום, הוא "הערך העודף", נכנס לכיסיו של המעסיק.

ההון הוא כסף שמטרתו איננה לקנות סחורות הנחוצות לקיום, אלא להתרבות. התרבות זו איננה אפשרית (מבלי להפר את כללי המשחק) ללא העסקתם של עובדים רבים יותר ויותר וללא הגדלת הפער בין מה שהפועל זקוק לו לשם קיומו לבין מה שיכול לייצר בפרק זמן נתון. נטייתו האחרונה של ההון להגדיל את פריון הייצור היא שעומדת מאחורי הזינוק העצום שגרר הקפיטליזם בכוחותיה היצרניים של האנושות. זהו צדו החיובי של הקפיטליזם, צד שבו הכיר מארקס מאז ומתמיד, בניגוד ל"הומניסטים" רבים בני זמנו וזמננו.

השלכתו התיאורטית והפוליטית החשובה ביותר של "הקפיטאל" נובעת מהצורך של ההון בהצבר. ההצבר, באשר הוא דורש תמיד אפיקים חדשים להשקעה, ייקלע תמיד למשברים. ספציפית חזה מארקס שגורל משברי זה יתממש דרך "נטייה של שער הרווח לרדת". מצד אחד, הגברת פריונה של העבודה תלוי בהגדלת חלקה של ההוצאה על מכונות על חשבון ההוצאה על עבודה, אך מצד שני, הערך העודף נובע אך ורק מעבודת אדם הנעשית עבור בעל ההון במישרין. עם הזמן ימצא עצמו בעל ההון משקיע יותר ויותר כדי לייצר סחורות זולות יותר ויותר, ושער הרווח שלו ילך ויקטן. ניתן לסכם את הטיעון גם במונחי "ביקוש אפקטיבי": כיוון שבסופו של דבר על ההון למכור את סחורותיו לאותם אנשים שלהם הוא משלם שכר, הוא נקלע למלכוד, שכן הן העלאת השכר והן הוזלת הסחורות פוגעות ברווחיו.

קל לומר שאם הקפיטליזם לא קרס עד כה, אזי כנראה יש טעות בתיאוריה. אך במבט מעמיק יותר נראה שטעותו היחידה של מארקס היתה חוסר הכרתו בכישרונו של ההון לחמוק שוב ושוב מאותה קריסה. התיאוריה המוצגת ב"קפיטאל" רחוקה מלהתבטל אגב כך: כיום היא דווקא מאפשרת לנו להבין את תולדותיו של העולם מימי מארקס ועד ימינו כתולדות ניסיונותיו של ההון לחמוק מנטייתו למשבר, ניסיונות שמצליחים שוב ושוב – עד המשבר הבא. בין הניסיונות הללו ניתן למנות בדיוק אותן רפורמות חברתיות שזוקף אבינרי לזכות המארקסיזם (על אף שאלה החלו עוד טרם כתיבת "הקפיטאל", לפחות באנגליה, ומנותחות כתופעות פנים-קפיטליסטיות בספר עצמו). הבנה זו אינה מבטלת את חלקן החשוב של תנועות פועלים, כולל תנועות מרקסיסטיות, בהשגתן של רפורמות, אך היא גם מאפשרת לנו להבין הן את צמיחתה של מדינת הרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה והן את הסיבות לקריסתה.

הבנה כזו נחוצה לנו כיום יותר מתמיד. הניאו-ליברליזם שזוהרו עומעם אינו ההפך המוחלט של הסוציאל-דמוקרטיה הקיינזיאנית, אלא צדו השני של אותו מטבע. המחאות הפורצות כיום ברחבי העולם נובעות מכך שהישגיה השבירים של מדינת הרווחה נשחקו כמעט כליל. ודאי שמצבו של פועל בישראל היום טוב עדיין ממצבו של פועל בסין, אך ההבדל הזה הולך ונשחק, ומי שטוען כמו אבינרי ש"מעמד הפועלים המערבי שייך היום ברובו למעמד הביניים" כנראה לא הוציא את ראשו אל מחוץ לחלון בעשור האחרון. אם כבר מעמד הפועלים העולמי שסוע היום, הרי שהשסע עובר בין אלו שעדיין יכולים להשיג עבודה (בישראל ובסין) לבין המיליארדים הננעלים מחוץ לשוק, עובדים ש"יוּתְרו" עקב עליית פריון הייצור, כמו הפלסטינים שגורשו מהשוק הישראלי בשנות התשעים, וכמו הפליטים המידפקים על דלתותינו היום. חלומם של אלה וגם אלה, היום כמו בימיו של מארקס, הוא עולם שבו כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו. כדי להגשים את החלום, אנו זקוקים ל"קפיטאל" – לא כמצבה קטנה ואדומה על מדף הספרים, אלא כבסיס לדיון ולפעולה.

Share on Facebook