הסופר החשוב א.ב יהושע מצא לנכון לחדש שוב את הוויכוח המיושן והאנכרוניסטי אודות "שלילת הגולה", התדיין ברצינות תהומית עם פרופ' דינה פורת וחזר ל"התחמקות" של גרשם שלום המנוח מ"שאלת השאלות של תולדות עם ישראל" שאותה הוא מגדיר כ"הפחד מארץ-ישראל, או הגולה כפתרון נוירוטי".
זו איננה הפעם הראשונה שיהושע מניח את התזה הזו על סדר היום הציבורי שלנו, ומטיף לכל תפוצות העם היהודי להגיע לישראל. בוויכוח שלו עם פורת חוזרת ההאשמה המרומזת כלפי יהודי אירופה, שלא הזדרזו להגיע לארץ ישראל לפני השואה. יש אלמנט מאוד דמגוגי בטיעונים שלו. לארץ ישראל או פלשתינה המנדטורית לא היה פוטנציאל קליטה מתאים לעלייה המונית של מיליוני יהודי אירופה. גם אם המנדט הבריטי היה יותר נוח כלפי הציונות בכלל וההגירה לארץ ישראל בפרט, וגם אם הערבים בתוך הארץ ומסביבה (שהיו רוב מוחלט גם בשטח ישראל שבתוך הקו הירוק) היו מתעלמים לחלוטין מהאינטרס הקיומי שלהם ומקבלים את העולים בסבר פנים יפות, השמדת רוב רובם של יהודי אירופה לא הייתה נמנעת. ייתכן שכמה עשרות אלפים היו ניצלים, ואין לזלזל גם בחייו של אדם אחד, יהודי או לא יהודי. אבל בסאגה האדירה של ההגירה היהודית ממרכז וממזרח אירופה, החל בשנות השמונים של המאה ה-19 ועד שנת 1939, העלייה לארץ-ישראל הייתה שולית מבחינה מספרית. לא רק שהרעיון לעלות לארץ קשה ועוינת במערב אסיה לא קסם ליהודי אירופה, אלא שהקהילה העברית שנוצרה כאן לא הייתה מסוגלת להכיל אותם, בוודאי כאשר מדובר במיליוני בני אדם.
ידידי מנוער ד"ר משה מוסק חקר את הנושא, כתב עליו דוקטורט ואף פִרסם ספר אודותיו באנגלית שזכה להדים רבים. הספר, Palestine Immigration Policy Under Sir Herbert Samuel (1978) מתעד דווקא את תקופת הזוהר של המפעל הציוני תחת הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל שהיה ציוני מוצהר. ד"ר מוסק מוכיח בספרו שהמוסדות הציוניים עצמם קבעו קריטריונים נוקשים ומכסות לעלייה, ולא העלו על דעתם את האפשרות לקלוט, למשל, את רוב יהודי פולין. המוסדות רצו בצעירים בעלי כושר לעבודה גופנית, או בבעלי הון שיוכלו להביא עימם סכומי כסף להשקעה בעסקים. מן הראוי לבחון שוב ולהפנים את משמעות הדברים: קליטה המונית לא עמדה כלל על סדר היום הציוני. בערים ובעיירות של פולין או של אוקראינה בחנו רוב היהודים שרצו להגר את האפשרות להגיע לארצות הברית וכך גם עשו במאות אלפיהם. לכן שלילת הגולה לא הייתה מעולם נושא יהודי אוניברסאלי אלא רק אופציה, שמומשה על ידי מיעוט קטן בעזרת הבריטים ותוך התעלמות מקיומו של עם ערבי, שחי כאן מאות שנים.
לכן אין לראות בציונות ובמוסדות הקליטה שלה לפני מלחמת העולם השנייה מכשיר להצלתם של המוני יהודי אירופה, אלא רק פתרון פרטני לקבוצת מיעוט שדגלה ברעיונות לאומיים-תרבותיים, שהיוו אז אנטיתזה לקונסנזוס. הציונות העדיפו את התרבות והשפה העברית על היידיש, את העלייה לארץ ישראל על הגירה לאמריקה או על הבטחת זכויות אזרח מלאות בארצות מגוריהם. אחרי מלחמת העולם השנייה נוכחו כולם לדעת, שרוב דוברי היידיש הושמדו או המשיכו לחיות תחת טראומת ההשמדה, בארץ שגשגה קהילה חזקה של דוברי עברית שזכתה גם לריבונות ולהכרה בינלאומית ובארצות הברית חיו מיליוני יהודים דוברי אנגלית. בברית המועצות גוועה בהדרגה תרבות היידיש, וקהילת דוברי הרוסית התפזרה בעולם, או נשארה כחלק בלתי נפרד מהחברה ומהתרבות המקומית ברוסיה. דווקא המזרחים, שלא עמדו בראש מעיינם של ראשי היישוב היהודי לפני 1948 עלו ברובם לישראל, ותרמו רבות לחברה כאן בכל התחומים. התהליכים האלה, שקדמו למלחמה או התחוללו בעקבותיה, אינם קשורים כלל לתפיסה הקרתנית והצרה של ישראלים דוברי העברית, גם אם הם חשים משום-מה עליונות על "יהודי הגולה". התחושה הזו היא פשוט פרימיטיבית ומיושנת.
נדמה לי שהוויכוח היום, על נושא ששייך לשנת 1939, מסיח אולי את הדעת מן העיקר: בעוד שיהודי ארצות הברית ואפילו יהודי רוסיה חיים בביטחון יחסי, עיקר הסכנה הקיומית אורבת לעם היהודי החי בישראל. הסכנה היא כפולה: גם מהרג של מאות אלפים כתוצאה מהמדיניות ההרפתקנית של ממשלות ישראל וגם מפשיזציה של החברה הישראלית עצמה. התרבות שיהושע וגם אנחנו הם חלק ממנה נסוגה עתה בפני מגמות של לאומנות קיצונית המשולבת במשיחיות דתית מסוכנת. באותו יום עצמו שבו יהושע מגולל מחדש את רעיונותיו הציוניים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מספר לנו עמוד הכותרת על מאות מאוהדי קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים, שתקפו עובדים בתוך קניון מלחה הסמוך רק משום שהם ערבים. ההשתוללות שלהם, שדמתה לפרעות שערכו הנאצים בגרמניה בחנויות של יהודים לפני 1939, מבטאת את הרוח הרעה שפוקדת את ישראל ואת העובדה שאנחנו נתונים בתוך מלכודת ניאו פשיסטית. לאסוננו ישראל שנואה על שכנותיה וגם על אזרחי מדינות רבות בעולם הנאור. באותו גיליון של תרבות וספרות מספרים לנו העורכים על העיתונאי הנפלא מעיתון ההסתדרות "דבר" ז"ל, שלמה גרודזנסקי, במלאות ארבעים שנה למותו. אני זוכר את מאמריו מילדותי, ונהגתי לקרוא בהם באורח קבוע, כחלק מהתרבות שהנחילו לי בבית.
גם היום אני מודע לחשיבותו ההיסטורית של איש כמו גרודזנסקי, שמחתי לקרוא את מכתביו מהשנים הראשונות לקיומה של המדינה ואת דברי ההספד הנוגעים ללב של בתו, תרצה זנדבנק. אביה היה מבקר ספרות רב-השראה ורחב אופקים חרף העובדה שלא הייתה לו השכלה חילונית פורמאלית. הקריאה בכתביו גורמת לנו לתהות מה קרה לנו ומי שולט היום במרחב הציבורי והתרבותי שלנו: ראש הממשלה הרביזיוניסט בנימין נתניהו ושר הביטחון המוזר שלו אהוד ברק, הנתמכים בכנופיות הימין שמשתוללות לא רק בשטחים הכבושים אלא גם בקניון מלחה, ומוחקות בהגדרה את פועלם של אנשים כמו גרודזנסקי. המלחמה על נפשו של הציבור הישראלי היא עתה בעיצומה, ואין דבר פחות רלבנטי היום מאשר ההטפה ליהודים לעלות ארצה. גם היום יותר מסוכן להיות ילד יהודי בירושלים מאשר בטולוז, והשינויים והתהפוכות בנושא הזה אינם משפיעים על הנחת היסוד המוצקה, שאין כיום לישראל מה להציע ליהודים שאינם גרים בה. המאבק האנטי-פשיסטי יקבע לא רק את איכות חיינו אלא גם את עצם האפשרות והסיכוי שלנו לחיים טובים ומכובדים. מוטב לנו להידבר עם אחינו בנצרת ובסכנין, מאשר לבזבז תחמושת על מאבקים של פעם.
- פורסם בכל העיר, 30 מרץ 2012
האידיאלוגיה הציונית נכשלה במבחן המציאות ,במבחןהמעשי,הוכיחה לכל העולם שהציונות היא תוביל את העם היהודי לחיות במשטר פשיסטי שבה מכריחים את המיעוט לקבל את העבר הציוני , את המציאות שיצרה הציונות
בארץ ישראל, ללא "תיקוני
דרך"
הציונות היא תופעה שלילית,מי שיפגע ממנה בסוף הוא העם היהודי עצמו. מדינת ישראל קמה בעוול שנעשה לעם הפלשתיני. במחיר
עקירה של עם אחר. המציאות הישראלית היא הוכחה שהציונות
מתקרבת להשגת מטרותיה כאידיאולוגיה וכתנועה ולכן גם
מתקרבת לסוף דרכה כמסכת רעיונית יעילה ופעילה.
בלי להיכנס לויכוח על דבריך – כיצד הציונות יכולה גם להיכשל במבחן המציאות וגם להתקרב להשגת מטרותיה?
הניסוח שלו אולי לא מוצלח משהו אבל ההסבר הוא משום שישנו מרחק בין רעיונות לבין הביצוע שלהם. הציונות הרעיונית נמכרה-נחטפה לתוך מערכת של אינטרסים אימפריאלסטיים והופקעה מידיהם של החולמים (בין אם חלומם היה מוצדק או שלא ובין אם היה אפשרי או לא) ה"ציונות" (מעתה המעשית) בעיקרה היא יצירת התנגשות מכוונת לזריעת ברדק. או פשע נגד האנושות. וככה זה התבצע בשטח. השם ציונות אינו משנה את זה. אפשר היה לקרא לזה (למשל) גם "התערבות הומניטרית" – כפי שעושים היום, כי "ציונות" זה לא אופנתי. אקיצר שקרים בקילו.
הערות לכותב: 1)במצב של סכנת השמדה "פוטנציאל הקליטה" של יהודי אירופה בפלסטינה אינו רלוונטי.2)לא היה שום "אינטרס קיומי" של ערבי פלסטינה להתנגד לקליטת יהודי אירופה.זה נמוק לאומני פסול.3)הציונות כ"אופציה לשלילת הגולה"היא במקום האופציה השנייה,המשך "הבעייה היהודית" הידועה לו בגולה או התבוללות מוחלטת של העם היהודי .4)הכותב שכח מרכיב מרכזי בתולדות העם היהודי:האנטישמיות.אם הוא חושב שאין יותר ולא תהיה,אזי אולי,צודק.מעניין רק שנושא פעוט זה "ברח" לו מהראש,ומעניין למה?
ההבדל בין ההשתוללות האלימה של אוהדי בית"ר לפרעות הנאצים ב 1939: האחרונים קיבלו תמיכה ועידוד לפעולותיהם ממפלגתם, שאז כבר הייתה מפלגת השלטון; ההשתוללות של אוהדי בית"ר זכתה לגינויים מאנשים מכל גווני הקשת הפוליטית.
הטענה כאילו השואה היתה מתקיימת גם אם יהודי אירופה היו מהגרים מאירופה בשנות ה-20 וה-30 היא טענה היפוטטית כמובן כטענה ההפוכה לה שטוענת שללא השואה לא היתה קמה מדינת ישראל (שהיא טענה מרכזית בנרטיב של העם הערבי פלסטיני החדש). אבל גם אם היתה מתקיימת שואה באירופה, הרי שלפי הסביר היו יותר יהודים ניצולים וחיים בארץ. ולהווי ידוע שהדמוגרפיה היא מכתיב חשוב בקביעת ההתנהלות הפוליטית, ומכאן שאפשר להניח שמנהיגי הציונות בשנות ה-30 היו פועלים ביותר נחרצות להקמת מדינה יהודית עוד בשנות ה-30.
הציונות – דהיינו פריקת עול היהדות המסורתית – מצאה מייד שפה משותפת עם הקרימינלים האימפריאליסטים – פורקי עול אחרים גם הם. מתוך כך היה זה רק טבעי שהשניים הללו יתמזגו! הציונות חוגגת על הריסות היהדות ומתגאה שהיא-היא היהודיות השלימה, ומן הצד השני הטייקונים והגלובליסטים ביחד עם בובותיהם מן הפוליטיקה-המקצועית חוגגים על חורבות האנושות ומתגאים שהם-הם הינם ההומניטאריות והדמוקרטיה. ברור שגם הראשונים וגם האחרונים נוכלים מקצועיים הם. חבל שהרשינו לסוטים האלה לעבוד עלינו.
האחיזה של יהושוע ב"שלילת הגולה" כרכיב אידאולוגי היא אולי ארכאית, אבל אי אפשר שלא להבחין בהגיונה הנוקב. יהושע שם את האצבע על מה שהוא רואה כצידוק לקיום המדינה הציונית-יהודית החילונית. ללא "שלילת הגולה" יש רק שתי אלטרנטיבות : המשיחית, שהיא פשיסטית בהכרח – והאזרחית, שאיננה ציונית בהכרח. האוקסימורון שמציע יהושוע להגדרת המדינה כ"יהודית ושל כל אזרחיה" מרוקן אותה מתוכן, ולכן הוא נאחז בארגומנט של "שלילת הגולה". אלא מה? במציאות הגולה היא חלק מרכזי אפילו של המרחב הציוני.
ארחיב בהמשך. אולי.
"שלילת הגולה" הוא אנכרוניזם, אף שהאתוס המקובל מציג את המדינה כ"מקלט" ליהודי העולם. בפועל תלוייה המדינה דווקא בקיומה של פזורה יהודית במדינות המפותחות, בפועל דווקא ישראל הציונית היא המקום הפחות בטוח ליהודים, בפועל העלייה ארצה איננה בבחינת "הצלה" של יהודי העולם – והיא מוצגת בעיקר כחיזוק למדינה היהודית, בפועל לא קיימת דלגיטימציה של של הירידה מן הארץ. בפועל כולנו פוסטציונים, כמציאות, לא כהשקפת עולם. בפועל יהושוע נאחז בקש, ואין לו אחיזה בהיסטוריה של ארבעים השנים האחרונות.
האם יתכן שיהרגו מאות אלפים, לאו דווקא מהתהגות הרפתקנית של ישראל, אלא מימוש חזון משיחיסטי איסלאמי, ואולי גם עקב דעת קהל עולמית שמתקרבת והולכת למימדי השנאה שלפני השואה?
הציונות הציעה את הטריטוריאליות כפתרון של בעיית האנטישמיות והתבוללות מבלי להידרש לשאלה כיצד ריבונות יהודית פותרת אותן. ואמנם, לאחר יותר מששים שנות מדינה מוצגות שתיים אלה עדיין כצידוק ל"יהודיותה", כשבפועל המדינה רק מנציחה אותן כדי שימשיכו להיות צידוק. מה שנשאר מן החזון הציוני הוא הגדרת המדינה כ"יהודית", הגדרה שפירושה היחיד – אפלייה והדרה של לא יהודים. האחיזה של יהושוע ב"שלילת הגולה" היא סוג של הכחשת הבעייה האמיתית שהיא שלילת המדינה, הדלגיטימציה שצובר הרעיון הציוני בהתגשמותו בקרב אומות העולם.
לא מדויק, חיים. הגירה לפלסטין היתה אמנם משאת נפשו של מיעוט מבוטל מקרב יהודי העולם – אך החל מעליית הנאצים לשלטון (ובמקביל – בתהליך שהחל עוד קודם לכן – הגבלת ההגירה לארצות הברית) אכן היתה הארץ למקלט למאות אלפי יהודים מגרמניה וממזרח אירופה, גם אם ההנהגה הציונית המשיכה להעדיף צעירים חזקים ובריאים. אי אפשר היה לצפות מהפלסטינים לקבל אותם בזרועות פתוחות, אך לא צריך להכחיש שלמשך שנים ספורות מה שעמד על הכף הוא השרדות.
יהושע, תוכו לא כברו. הוא מרבה להגג וללהג בעניין אנאכרוניסטי של שלילת הגולה (ומי בגולה מקשיב לו?) ובאותה עת מתעלם מחוליי החברה והמדינה הישראלית. איש רוח אמיתי (מי?!) צריך בעת כזו לעלות על חבית ולזעוק יומם ולילה, ואילו יהושע וחברו מערד שותקים ובמודע עוברים לנושאים שהם אאוט גמור. זה לא תמים, למרות שיהושע מדבר (לפעמים בטלוויזיה) בטון דרמטי והנפת זרועות ומניירות של זה כה חשוב לי. להודות על האמת (ואני מסווה את זהותי), חיים ברעם הוא אחד מאנשי הרוח הבודדים שאני מכבד. לא תמיד צודק אבל תמיד כן ולעיקר.
אב יהושוע חוזר על התזות הציוניות שלו בכל אחד ממאמריו – כיצד יכולה ישראל להיות מדינה יהודית
דמוקרטית או מדינת כל אזרחיה כנכתב באחת התגובות לעיל כששליש מאזרחיה אינם
יהודים ובוודאי שעל פי ההלכה עוד יותר משליש
למיקי ואחרים:
השוללים את הציונות על בסיס שלילת זכויות עם אחר לוקים בקוצר ראייה ובריקון הבעייה ממרכיביה העיקריים.1)אין כל חובה שהציונות תהיה על חשבון עם אחר.הולנד שבגודלה של ישראל קלטה כמה מליוני פליטים ומבחינה כלכלית היום נתן לקיים בשטח קטן אולוסיות צפופות.הטענה של "אחד על חשבון השני" היא לאומנית וגזענית.2)האנטישמיות היא עובדה קיימת.עוד המרחק לעולם של סוציאליזם וסולידריות ואומניזם,עצום,ואפילו גדל ומתרחב.3)יתכן שסכנה פיזית ליהודים גדולה בישראל מאשר בגולה,אבל יש זכות לההגנה העצמית של העם היהודי.
זה לא עיניין טריטורייאלי זה עיניין של חינוך. שאפו לשלול את הגולה כדי ליצור דגם של יהודי חדש . צבר . הסברס . והגולם קם על יוצרו. שחצן מתנשא אלים פרוע גס . דוחף. חסר סבלנות. דוקר שותה נוהג בפראות לא מציית לתמרורים דורס בורח. להוסיף? – כיבוש מישהו . אפליה מישהו פערים חברתיים מישהו . בקיצור אנחנו כבר כל כך בלתי ניסבלים שאפילו לנו כבר אין חשק להיות עם עצמנו . בטח שיהדות הגולה צריכה לבוא לארץ . להחליף אותנו לזמן מה. התקוה היחידה שלנו בירושלים להכיר בזה שאנחנו טובים ומצויינים ואחרים טובים ומצויינים
נה, שטויות הרצח בטולוז היה אקט להגנה עצמית מפני האימפרילזם היהודי-אמריקאי -הבורגני המורשע והנורא שרוצה לשעבד את הפלסטינים ומעמד הפועלים הנדכא והמסכנון בדרכו לשלוט בעולם.
ממש כמו סטלין במשפט הרופאים גם המחבל עשה דברים שהם לא לחלוטין נאורים והמוניים, אבל חפיף זה למטרה טובה אחרי שפתילו את הרודנות של הקפיטליזם המערבי ישרור כאן גן עדן, שווה להילחם באיוב היהודי.