בתור חוקר ומרצה בנגב, עקבתי אחרי משפטו של נורי אלעוקבי, ונכחתי במספר ישיבות בבית המשפט עצמו. קראתי את פסק הדין וחלק מהפרוטוקולים, ועקבתי גם אחרי ההתכתבויות ברשת. רציתי להאיר את כל ההשתלשלות מנקודות מבט נוספות, אשר עדיין לא עלו בדיון על פסק הדין, והם תחושות האזרח הערבי מול פסק הדין, ותפקידה המכריע והבעייתי של המומחית מטעם המדינה – פרופ' רות קרק.

האמת היא שלא הופתעתי, ואפילו הבנתי את החלטתה של השופטת המכובדת, שפסקה נגד העותרים והותירה את המצב הבלתי צודק על כנו. אחרי הכול היא חלק מהגמוניה השלטת במדינה, ולא יכלה לפסוק נגד המסורת הארוכה של פסיקות נגד הבדואים בנושאי קרקע. השילוב בין הרשות המבצעת ,שהדירה את הבדואים מאז קום המדינה, הרשות השופטת, שאין לה הרבה ברירות בתיקים רגישים כאלה, תקשורת עוינת ומסיתה נגד הבדואים,  וחוקרים ואקדמאים מגויסים בדמותה של פרופ' קרק וחבריה, הוא שילוב בלתי מנוצח במיוחד כאשר ה"אויב" הוא האזרח הבדואי החלש והמוחלש. זה שעדיין אין לו מים או חשמל בבית.

אלעראקיב (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

בפסיקתה, השופטת דוברת נמנעה מלהיכנס לחומרים המחקריים שסותרים את הדוקטרינה המשפטית הישראלית. היא התעלמה מעדותיהם של 12 עדים בדואים, כולל עד בן כמעט 90 שנה שסיפר בפרוטרוט על ההיסטוריה של אלעראקיב. ויותר חמור מכל, עדים בדואים הושפלו בתיק זה, כאשר השופטת העירה להם הערות חסרות סבלנות וביקשה מהם פעמים רבות מסמכים המאשרים את זיכרונותיהם כאשר היא יודעת שהם לא נמצאים ברשותם. חשתי עלבון על היחס הזה, שכוון לאנשים בודדים, אבל באותו הזמן התייחס לכל הקהילה הערבית בנגב. לא הייתה הקשבה אמיתית, ואכן, עדותיהם כמעט ונעלמו מפסק הדין.

כעקרון, אנו הערבים אזרחי המדינה לא מקבלים את הדוקטרינה המשפטית בענייני קרקע בישראל ואנו לא מקבלים את תקדים הוואשלה מ-1984. עניין הקרקע היה ונשאר, קודם כול, עניין זהותי ותרבותי, לא רק ליהודים אלא גם לנו. אנחנו בני המיעוט הלאומי הערבי הפלסטיני במדינה היהודית. השופטת גם התעלמה מהפן המוסרי של אנשים שחיו על אדמותיהם מלפני קום המדינה, וגם מהמרכיב האזרחי הדורש שוויון בסיסי בין אזרחיה של אותה מדינה. לא זכור לי שיהודים גורשו מאדמות אבותיהם, אלא להיפך שיהודים רבים שבנו ללא אישור זכו ל"הלבנה", כמו חוות היחידים בנגב. לצערי הרב, השופטת בפסיקתה, הדגישה שגבולות האזרחות  אינם חופפים לגבולות הגיאוגרפים של המדינה אלא לגבולות הלאום היהודי וגבולות ההגמוניה הציונית.

חשוב לי לציין שמערכת המשפט בישראל עברה כברת דרך בעצמאותה ובהחלטותיה ובמיוחד בענייני  המלחמה בשחיתות ועניינים אחרים, אך בנושא הליבה של המשפט וכל מה שקשור לקרקע, ביטחון ודת היא לא משתווה למדיניות דמוקרטיות אחרות.

בנוסף, ההשתלחות בפרופ' אורן יפתחאל, על ידי השופטת ונציגי המדינה נראית לי לא ראויה, במיוחד על רקע זה שפסק הדין לא אמר דבר על הסתירות והכשלים של פרופ' קרק – המומחית מטעם המדינה. בזמן החקירה ניסה נציג המדינה שוב ושוב להוציא את יפתחאל משווי משקלו, בערמומיות וחוסר הוגנות, תוך ציון  פעילותו בארגוני זכויות אדם, וניסיונות לערער את מעמדו כפרופסור. זה היה נראה כמו ניסיון לרצח אופי נגד אקדמאי יהודי המבקש לסייע (ובהתנדבות) בידע שלו ליצור חברה צודקת והוגנת יותר. מומחה גדול הידוע בכל העולם ואדם בעל מצפון שאיכפת לו מדמותה של החברה הישראלית בכללותה הדוגל בזכויות אזרח ושוויון. כל זה "שיחק לרעתו" על דוכן העדים, ועמד מול סדרה אין סופית של שאלות פוליטיות וטכניות ולא על מהות המומחיות שלו…

דברים אלה לא שינו דבר מתוכן המחקר החשוב שהציג, אבל הראו שהייתה מגמה ברורה לנסות להביא את הדיון והשאלות למקום לא ענייני. ידוע לי כמובן שאלה לעיתים כללי המשחק באולמות בתי המשפט, אבל זהו הרקע למקום המוגזם אותו נותנת השופטת בפסק הדין לטעויות טכניות קטנות, מול ההתעלמות מהממצאים המעניינים והחדשניים אותם הציג פרופ' יפתחאל בבית המשפט. לדעתי, השתלחות בבית המשפט באחד החוקרים הבולטים בעולם בנושא של מיעוטים, קרקע ותכנון, רק יעלו את ערכו של חוקר מוערך כפרופ' יפתחאל. אגב, ניסיתי למנוע ממנו לגשת לבית המשפט, כיוון שאין שם סיכוי להצלחה. הוא אמר לי שאפילו שיש עדיין סיכוי קטן וכדאי לנסות למען התושבים המקופחים ביותר במדינה, וכך עשה.

כשלי המומחית מטעם המדינה – פרופ' רות קרק

תוך התעלמות בולטת מהמהות בתיק זה, נשענה לדעתי השופטת בהחלטתה על שני נדבכים: א' תקדימים משפטיים של שלילת בעלות הבדואים בקרקע; ב' "מומחיותה" של פרופ' קרק.

כאן מגיע היבט בעייתי נוסף מנקודת מבט של אזרח ערבי – השתיקה הרועמת בפסק הדין ובדיון ברשת לגבי כשליה של המומחית מטעם המדינה – פרופ' רות קרק.  מדוע המרצים והחוקרים לא מתעניינים בבעיות המהותיות שהתגלו בעדותה בנושא כל כך חשוב החורץ גורלות של עשרות אלפי בני אדם? לכל המתעניין, כדאי לקרוא את הפרוטוקולים של חקירת החוקרת המלומדת, הזמינים לכל והמעלים תמונה שונה לגמרי מזו אשר מופיעה בפסק הדין. נזכיר כאן רק מספר עניינים קרדינאליים.

שמתי לב שבמספר מקומות בפסק הדין ביקרה השופטת  את פרופ' יפתחאל, אבל היא לא אמרה דבר על כשליה של פרופ' קרק שהיו חמורים הרבה יותר, ועוד בעניינים מהותיים, שהביכו אותה קשות על דוכן העדים. כל מי שהיה בבית המשפט יודע שבעוד פרופ' יפתחאל הרשים בידע המקיף ובהסברים המשכנעים, פרופ' קרק לא הצליחה לענות על שאלות רבות, והפגינה חוסר ידע במספר נושאים בסיסיים.

העניין הוא לא אישי. אין לי שום דבר נגד פרופ' קרק אך חשוב  לעמוד על עדותה של המומחית היחידה של המדינה בכל תיקי הבדואים, כדי להבחין בסתירות הבולטות שהתגלו כאשר ניסתה להגן עמדת המדינה. ולהמשיך ולתהות על שיקוליה של השופטת דוברת שבחרה להתעלם מהסתירות המהותיות של פרופ' קרק, והחליטה בלי סיבה משכנעת לאמץ את עמדתה.

למשל, באופן תמוה, פרופ' קרק לא ערכה שום ביקור לימודי בשטחי התביעה לצורך הכנת עדותה, כדי לבחון את הממצאים המצויים בהן. גם אני גיאוגרף מקצועי ויודע שאי אפשר לתת חוות דעת על המצב היישובי לפני 90 עד 150 שנה ללא בחינת פיזית של האתר! וזאת במיוחד בעראקיב בו נמצאים סימנים רבים (בתי קברות, ח'רבות, בתים עומדים, בארות, סכרים) שהוצגו לפני בית המשפט במפה מעולה אותה הכין המודד עודה אבו-פריחה. הפרטים האלה של אתרי ההתיישבות כנראה לא עניינו את הגיאוגרפית פרופ' קרק. האם היא ידעה את התוצאות מראש? האם היה ברור לה מראש וללא מחקר שכל אזורי התביעות לא היו מיושבים? על סמך מה?

בנוסף, היות והתרבות הבדואית היא ברובה אוראלית, יש משקל רב לעדויות בעל-פה ולידע הקהילתי של השבט הנדון או שכניו. אך כפי שמעידים הפרוטוקולים וחוות הדעת שלה, פרופ' קרק לא חשבה שנחוץ לשוחח או לראיין אף אדם מקרב שבט אל-עוקבי או אחרים מתושבי עראקיב או מהקהילה הבדואית. בכך היא הציבה סימן שאלה על יכולתה להבין את שהתרחש באזורי התביעה לעומק.

אך המבוכה של קרק על דוכן העדים התגברה בזמן חקירתה על דוכן העדים, כאשר נשאלה על הסתירות בין מסקנות ספרה לבין חוות הדעת שהגישה לבית המשפט. בזמן אמת, לא נותר לה אלא להודות כי שינתה את ממצאי מחקריה, כנראה כדי שלא יעניקו רוח גבית לטענות הבדואים. בתור חוקרת רצינית, זוהי הודאה מביכה ביותר (וגם מכאיבה לאזרח ערבי, המתרשם שהאמת היא אמת, עד שהיא מגיעה לזכויות הערבים). ללא כל סיבה נראית לעין, לא כללה השופטת בפסק הדין את נסיגתה המביכה של פרופ' קרק ממצאי מחקריה הקודמים לטובת ה"אמת" המשפטית החדשה.

אני חושב שזכות הציבור לדעת. הנה כמה קטעים מהפרוטוקולים (בקיצורים קלים(.  שימו לב לקטע הבא מחקירתה של פרופ' קרק שבוצעה על-ידי עו"ד מיכאל ספרד בתאריכים 13 במאי ו-23 ביוני 2010:

כבוד השופטת דוברת: השאלה אם את חוזרת בך ממה שכתוב [בספרך] או שאת מאשרת?

ת. אני די חוזרת בי. אני חושבת שהיו סאנדים, הסכמים פנימיים, אבל לא היו פנקסים רשמיים חוקיים…

כבוד השופטת דוברת: … אז השאלה אם את מסכימה עם מה שכתוב שם [בספרך] או שאת מסכימה עם מה שכתוב בחוות הדעת, לכל הנושא של הטאבו?

ת. מבחינת בעלות רשמית אני לא מסכימה…

כבוד השופטת דוברת: אז את מסכימה עם מה שכתוב בספר? את כותבת שבתקופה התורכית לא היה רישום והבעלות נסמכה על מסורת שנרשמה בדפתראות. את זה את כותבת. ואם את לא מסכימה עם זה אז תגידי שאת היום חושבת אחרת.

ת. אני חושבת אחרת.

מאוחר יותר באותה ישיבה נשאלה פרופ' קרק על-ידי עו"ד ספרד:

ש… אני מפנה לעמוד 59 בספרך, את מתארת שיחה בין הרברט סמואל, ד"ר סימון וד"ר רופין, עם נשיא ועדת הקרקע של הממשלה. כדי לבדוק אם אפשר להקל על רכישת קרקעות בנגב… "מתוך השיחה מתברר כי כל אדמת הנגב שייכת לשבטי בדואים, ובלי תקנות חוקיות חדשות אין הממשלה רשאית להעביר את הקרקעות לרשותה, שכן כאן לא באו מעולם לידי שימוש חוק הקרקעות [המתות] ותקנת המחלול". זה דבר שאת לא עומדת מאחוריו היום?

ת. לא.

אם כך, המומחית קרק שינתה את דעתה בזמן מתן עדות, בלי לתת שום הסבר, וזאת בנושאים קריטיים של בעלות, מסמכים וחוקי הקרקעות התקפים בנגב. סתירה זו מביכה בחוסר המקצועיות העולה ממנה, והיא מערערת את אמינותה המקצועית.

הנה עוד דוגמא לחוסר ידע בנושאים קריטיים. פרופ' קרק נשאלת על מושגי ייסוד במערכת הקרקעית הבדואית ונאלצת להודות שהיא לא מכירה אותם. למשל,  היא איננה יודעת מה המבנה של תעודות ה"סאנד" (שטר בעלות) או מה זה "חג'ר" (המושג הבסיסי ביותר במערכת הקרקע הבדואית); הנה תיעוד של מספר רגעים מהחקירה – עמודים 8 ו-9 בפרוטוקול:

ש: מה זה חג'ר?

ת: אני חייבת למצוא את ההגדרות.. סליחה בתקופה הקדומה כאשר מספר אנשים היה קטן יחסית רבו המלחמות ביניהם על אזורי המרעה בנגב…

ש: גברתי, אני לא מבקש ממך לעשות את המחקר עכשיו. אני שואל אותך האם את יודעת מה זה חג'ר?

ת: רק רגע, אני פשוט לא מוצאת את ההגדרות שהכנתי, אז אני לא יכולה לענות לך.

ש: או-קיי, אז את יודעת איך קוראים למושג המשפטי של הגרלה בין בנים לצורך קביעת החלקה הספציפית שכל אחד ירש בתוך חלקת אביהם?

ת: אני יודעת מהנושא של ירושה שג'ארל זה היה ההגרלה… [המושג הנכון – 'קורעה']

…ש: האם היה לאסנאד, שזה רבים של סאנד, איזה שהוא מבנה קבוע?

ת: אני לא יודעת, לא בדקתי את זה…

בתור ערבי העובד שנים רבות בנגב חשתי כעס ובושה. האם מערכת המשפט הישראלית מסתמכת על 'מומחית' שכזאת כדי לשלול את זכויות הקניין של הבדואים שחיו על הקרקע מדורי דורות? האם עד כדי כך הגיע הזלזול באזרחים הערבים, כאשר "מומחים" שכאלה הופכים להיות הסיבה לגזל הקרקעות שלנו?

היו במהלך חקירתה של קרק עוד דוגמאות רבות לכשלים מהותיים וניסיונות התחמקות מהעובדות הפשוטות העולות מרוב המחקר – בנגב התקיימה לפני 1948 וגם לפני 1921 בעלות בדואית מוכרת ומוסדרת בקרקע, היו עיבוד והתיישבות של עשרות אלפי איש בסביבות העיר באר שבע. כל אלה אמורים להוביל לזכויות בעלות בהסדר המקרקעין שעדיין לא הושלם בנגב.  אך במקום זה, פסק בית המשפט שהקרקע שייכת למדינה והתסכול הוא גדול.

ומה הלאה? לפחות קוראי האתר לא יכולים יותר להגיד שלא ידעו!  כולי תקווה שפסק הדין הזה, שאין בו צדק, יוביל אחדים מהם להבין את גודל הקיפוח של הבדואים, ואולי גם לפעול למען תיקונו.

• ד"ר ת'אבת אבו-ראס, יו"ר סניף עדאלה בבאר שבע.

Share on Facebook