בשלהי אסיפת הפעילים למען "החזרת העיר לחיפה" שנערכה באחרונה, קם אדם צעיר, הציג עצמו כפעיל חיפאי שזה מכבר חזר מטיול בדרום אמריקה וניסה לומר משהו על "ניאו-ליברליזם". כאשר הוא קיבל את רשות הדיבור, כבר הייתה "תכונה של התפזרות בקהל", וכמו בהרבה קלאסיקות הוליוודיות, הילד החושף את ערוותו של המלך, ממש ברגע בו נראה שהסיפור גמור והבנו את הפרינציפ, מגיע לקראת הסוף ויוצר תפנית דרמטית בעלילה. למעשה איש לא הקשיב לו, היה זה אחרי דיון ארוך אודות חלופות, רעיונות לקמפיינים, אסטרטגיות שיווקיות, טקטיקות לגיוס פעילים, ניעור הציבור ומאבק באדישות.
חיפה
גם כאשר אנו מבינים כי מדובר "במאבק חברתי"; יש השפעה תודעתית לא מבוטלת לפריחת תופעת הקואצ'ינג, לשלטון הליכוד הנצחי ולהיגיון הניאו-ליברלי שהשתלט על התודעה האזרחית השברירית שלנו. התודעה החברתית והתרבותית בתוכה אנו פועלים מגדירה עבורנו כללי משחק, או אם תרצו, "גבולות גזרה" לקמפיין הציבורי שלנו:
- קבע לעצמך מטרה ברורה בחיים ומקד את תשומת הלב והאנרגיות המוגבלות שברשותך להגשמתה.
- בכל מהלך שמובילה הממשלה – חפש את שורת הרווח.
היצמדות לגבולות גזרה אלה יכולה אולי להוליד קמפיין ציבורי מוצלח ואף מרגש, אך כללים אלה אינם מספיקים על מנת להפוך את מחאתנו למאבק חברתי-עירוני אמיתי ולתפנית בכיוון התפתחותה של העיר חיפה. סילוק המסילה מלב העיר ההיסטורי של חיפה היא מטרה ראויה וחשובה ביותר – לשם השגתה, עלינו קודם כל להבין מי עומד מולנו, מהם האינטרסים שלו ומדוע אין הוא מעוניין שהעיר חיפה תחזור לשמש כעיר מטרופולינית בעלת משקל המסוגלת להתחרות במדינת תל אביב. בפועל אנחנו דורשים מהפכה; החל בדרך בה אנו תופסים את העיר, עבור בהנהגת העיר ובדרך בה היא מנוהלת ובסופו של דבר בממשלה ולכל הפחות בגישתה לסוגיות מרחביות וכלכליות-חברתיות ולזיקה ביניהם. יהיה זה טעות לחשוב שבמאבקים חברתיים יש בהכרח הפרדה בין מטרות ואמצעים, פתרון לבעיית הרכבת יכול להוביל למהפכה של ממש ומהפכה תפיסתית ופוליטית (גם אם מקומית) עשויה להוביל לסילוק מפגע המסילה החשמלית ולהתחדשות וצמיחה בחיפה.
מחזה ושמו ניאו-ליברליזם
הפעם "גיוס קמפיינר מוצלח" לא יספיק, ההיסטוריה רצופה כישלונות מפוארים של קמפיינרים מהשורה הראשונה. דוגמה אקטואלית לכך, היא מאבקם של ועד עובדי הרכבת נגד כוונת הממשלה להפריט את החברה, מיותר יהיה לפרט עד כמה אותו קמפיינר שנשכר ע"י הוועד הועיל בגיוס אהדת הקהל למאבק זה. המאבק התחיל טוב, הוועד הצליח לחשוף את תכניתה הסודית של הממשלה להפריט את החברה – מהלך שנעשה במחשכים, למעשה בתחילתו של מאבק זה נוכחנו עד כמה במקרים מסוימים, פוליטיקה של איגודי עובדים היא יעילה בהגנה על האינטרס הציבורי. במהרה, גילה אותו קמפיינר, שהוועד אותו הוא מייצג, למעשה נאבק כנגד כוחות גדולים ממנו בהרבה: ממשלה, אמצעי תקשורת, בעלי הון, תאגידים בינלאומיים. תמיד בצד השני של "הקמפיין" נמצא מישהו שיכול לנהל קמפיין נגדי, במקרה זה, הממשלה; בנימין נתניהו וישראל כץ, באמצעות שליחם אורי יוגב, הצליחו לנהל קמפיין מופלא ומתוזמר היטב שהסתיים באחרונה עם ההסכם שנחתם עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, בו למעשה הופרטה רכבת ישראל.
בקמפיין הכושל שניסו העובדים לנהל, לא ניתן היה להכניס לתקשורת כמעט כלום, לא את העובדה שהחוזה עם חברת "בומברדייה" היה בלתי חוקי בנוסף לכך שהיה מנוגד לחתימתו של ראש הממשלה על "עסקת החבילה", (אותו הסכם שחתמה הממשלה עם ההסתדרות ושאפשר למפלגת העבודה להיכנס לממשלה ולאהוד ברק להמשיך ולכהן במשרד הביטחון), עיקרו של ההסכם היה שההסתדרות לא תתנגד להפרטות, כל עוד זכויות העובדים הקיימים ישמרו, אחד מסעיפי ההסכם היה ש"לא תופרט תחזוקת הרכבת".
הממשלה לא ציפתה שעבודתה תהיה עד כדי כך קלה, בכל זאת, יש התעוררות חברתית בישראל.. מחאה.. סולידריות…פתאום קם ועד עובדים, בראשות גילה אדרעי, חושף את תכניתם הסודית, נאבק נגד הפרטה ואפילו מעוניין לקלוט את עובדות הקבלן בחברה כעובדות מן המניין, במשרד התחבורה התרגלו ליו"רים הקודמים בוועד הרכבת שהיו מושחתים ואינטרסנטים למדי. ופתאום באה גילה אחת ומגלה את האמת, שהסיבה האמיתית לתאונות ולמחדלים ברכבת זה ההזנחה של שנים מצד הממשלה (דבר שאומת בדו"חות ממשלתיים), שהתפקוד הלקוי קשור יותר בהנהלות המתחלפות ובמינויים הפוליטיים מאשר בעובדים. היא מגלה לנו, הציבור, שחושב ש"גרוע יותר לא יכול להיות", שיכול להיות הרבה יותר גרוע. ניסו להסביר שההפרטה המתוכננת בישראל, הזהה למתכונת הבריטית – שהוכיחה את עצמה ככישלון קולוסאלי. הציבור בבריטניה כיום מתוסכל מההפרטה עד כדי כך ש-61% ממנו תומך בהלאמה מחודשת של הרכבת, מול 11% התומכים במצב הקיים.
מעטים בישראל בקיאים בפרטי הרפורמה עליה הוחלט ברכבת ישראל, קשה היה להכניס כתבות בנושא, אינני יודע אם זה בגלל שהעיתונות שלנו ברובה מגויסת, או שאולי "טחו עיננו מלראות", אולי זה רק "לא סקסי" מספיק. העיתונות העדיפה למרוח את תמונת פרצופה הארוך והלא עובר מסך- של גילה אדרעי מעל דפיה, ולהתעסק בשאלות כמו האם אדרעי מעדיפה פלאפל או שווארמה? האם ישעו אותה מתפקידה או לא? כמה יעלו "חגיגות הניצחון" של העובדים? אף אחד בישראל לא תופס ממנה גיבורה שנאבקה כנגד כל הסיכויים ולא בהכרח עבור האינטרס של עצמה ושל עובדי הרכבת. הקמפיין הנגדי של הממשלה היה קל למדי, ניתן להציג את הוועד בתור חבורה של פרזיטים. הוועד למעשה שימש טרף קל בידי הממשלה כאובייקט להסחת דעתו של הציבור ולהסתה פראית- שזו כידוע, המומחיות של ממשלת נתניהו. רבים בישראל חושבים ש"עובדי הרכבת הם פרזיטים", מעטים בישראל יודעים שהסיפור האמיתי בפרשה זה לא הוועד, אלא הציבור הנאבק למען "מדינת רווחה", אותו ציבור שזעק בקיץ שעבר "די להפרטה" ו"העם דורש צדק חברתי", קל להסית נגד ועד עובדים.
מעטים בישראל יודעים מיהו אורי יוגב, או את העובדה שהוא למעשה אינו משמש בפועל כיו"ר דירקטוריון הרכבת (מינויו נפסל ע"י הועדה למינויי בכירים בגלל ניגוד עניינים- הוא שותף בחברה פרטית העוסקת בתשתיות- והוא למעשה ממונה לתפקיד בכל שבוע מחדש כיו"ר זמני), ההיסטוריה של התבטאויותיו בדבר "חיסול העבודה המאורגנת" בישראל, הובלתו בפועל של חיסול הכלכלה הישראלית בשנים 2002 ו-2003 כיו"ר אגף התקציבים באוצר, ניסיונו הכושל בהפרטת שירות התעסוקה בישראל באמצעות "תכנית ויסקונסין" או המהלך המשותף שלו ביחד עם הטייקון לב לבייב להקמת בית סוהר פרטי שנפסל בבג"צ, כל אלה אינם חשובים לענייננו – סילוק מפגע הרכבת המחושמלת מחיפה או "החזרת העיר לחיפה" – אך הם זועקים ברקע, כתפאורה צבעונית למחזה בו אנו חיים, ששמו: ניאו-ליברליזם.
