כבר נאמרו ברשת דברים רבים על פסק דין אלעוקבי ואני שמח מאוד על כך שהדיון הפך ממתקפה אישית של כמה אקדמאים על אורן יפתחאל, דרך ניצול ההזדמנות אשר שמה בפתחם השופטת דברת בפסק דין אלעוקבי, לדיון מהותי יותר שממקד את תשומת הלב לעיוות שנגרם לערביי הנגב במה שקשור לקרקע ולדיור. דברת לא חידשה כלום מבחינה משפטית מהותית בפסק הדין, חוץ מתקיפתה הבלתי מוצדקת את מומחיותו של אורן יפתחאל. הדיסקרדיטציה שעשתה איננה נוגעת למהות חוות הדעת או למומחיותו האמיתית של יפתחאל, אלא לסוגיות טכניות ושוליות בלבד. באשר לתוכן המשפטי של פסק הדין, הרי הוא נאמר כבר בשנות החמישים הראשונות, כשמכונת נישול הקרקע החלה לעבוד בחסות המשפט, ועד הרגע הזה (פס"ד סואעד ובדראן בגליל; פס"ד אל-הוואשלה, עסיבי, מחדי, סאנע, אלעוקבי, והרשימה ארוכה).

הפגנה נגד תכנית פראוור בבאר שבע (צילום: אקטיבסטילס)

אני תרמתי למחקר ולעבודה על פסק דין אלעוקבי. גם הייתי "עד לעדות" של רות קרק – החקירה ב-23 ביוני. לכן אני רוצה להתייחס ממש בקצרה לחוות הדעת ולעדות קרק בבית המשפט. אך לפני כן אעיר בקצרה בעניין המהותי של הזכויות בקרקע בנגב. לדעתי, התמונה היא כל כך ברורה או מתבהרת לאור המחקר המתמשך. בנגב חיו הערבים הבדואים מאות שנים. הם עיבדו, מישכנו ומכרו קרקעות והיו ביניהם מאבקים וקונפליקטים על גבולות ובעלויות כמו בכל מקום אחר. חלקם נפתר בכוח וחלקם במסגרת שיפוטית, בפני שופטים מקומיים לפי המנהג. חלקם נדונו בבית המשפט השבטי (בתקופה העות'מנית ולאחר מכן הבריטית), וכן בבתי משפט אזרחיים בריטים בשנות השלושים והארבעים אשר דנו בעשרות תיקים, וכולם בקשר לקרקעות שלא היו רשומות. לאף אחד מהתובעים או מהנתבעים אשר באו בפני בית המשפט לא נאמר: "אדוני, סליחה, לא רשמת! לא גרת בקביעות! המאהל שלך לא נראה לי כתואם הגדרה מודרנית של בית או כפר! שילמת מסים? כן יפה, אך זה לא אומר שהייתה לך בעלות ואנו לא יודעים על איזו פיסת קרקע בדיוק שילמת! סנד מכירה או סנד משכון, מה זה? אני אבדוק ספרי מסעות מלפני מאות שנים של אירופאים שהסתובבו בארץ הקודש, לא משנה אם ראו הכל דרך הבייבל או דרך ציוויליזציה אירופית! אתה צריך לחזור לפחות ל- 1858 ולהראות לי מעבר לכל ספק איך החיים, העיבוד והמחייה שלך נראו. אך כל מה שתגיד אנו נשפוט בסטנדרטים של היום וכפי שאנו (משפט, שופטים ומשפטנים) מחליטים". כל זה לא היה. ברור כי ההפקעות בנגב נעשות במסגרת "גאולת הקרקע" וייהוד המרחב עדיין בצל המשפט אשר איפשר ריכוז של יותר מ- 93% מהקרקע בידי המדינה (גם קק"ל), זאת לאחר שרק כ-6% מהקרקעות של פלסטין נרכשו על ידי ארגונים ויחידים ציוניים עד 1948.

בחזרה למומחים. כן ציפיתי לתוצאת פסק הדין, אך גם חשבתי שדוקטרינת המוואת תתערער ולו במעט, במיוחד לאחר דיון רציני אשר מתקיים בפעם הראשונה בהיקף הזה מול טענות המדינה ומול הידע שמונח לשירותה (פרופ' אבינועם מאיר, למשל, היה עד מומחה כנגד המדינה בתיקי קרקעות בנגב). הופתעתי לקרוא את דברי דברת והדרך שבה התייחסה ליפתחאל בהשוואה לקרק. אני מניח שרבים (כולל אלה שתקפו את יפתחאל) לא קראו את חוות הדעת ובחרו לקבל את דברי דברת כמילה האחרונה. אני קראתי את שתי חוות הדעת, זו של קרק וזו של יפתחאל, ונכחתי בחקירה הנגדית של קרק. יפתחאל כתב חוות דעת מקורית אשר שילבה מידע מתחום המשפט, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והאנתרופולגיה בממדי מחקר ענקיים. התמונה שהוא צייר היוותה חלון אלטרנטיבי לגישת המדינה והזדמנות לדברת לסטות, ולו במקצת, מהעמדה המשפטית הלא-מוצדקת בעניין המוואת. חוות הדעת של יפתחאל ונספחיה השתרעו על מאות עמודים. גם אם היו בהם טעויות טכניות, זה לא מוריד ממומחיותו של יפתחאל ומהידע שהציג בפני בית המשפט.

מה לגבי קרק? כולנו נסכים כי קרק גיאוגרפית מקצועית בעלת מעמד נכבד, ומומחית רצינית בעניין ההתיישבות היהודית בנגב. אך חוות דעתה לקתה בחסר. לכן ארצה להתייחס כאן רק לכמה נקודות בקצרה ולא לכלל חוות הדעת, או לנקודות כלליות אחרות כמו לדוגמא, בעניין עמים ילידים (טענה שהעלתה במסגרת מאמר עם חבצלת יהל מפרקליטות המדינה שמנהיגה, בשם המדינה, את "העליהום" המשפטי נגד ערביי הנגב), חקלאות, קיום כפר ועוד. אך להלן לקט מייצג קצר מתוך חוות הדעת והחקירה שדברת, ואקדמאים אחדים שמרגישים חובה לשמור על "כבוד המקצוע/גיאוגרפים", לא ראו לנכון לראות בהם חוסר-מומחיות.

קרק הפגינה חוסר ידע בסיסי בעניין מערכת הקניין המסורתית או בעניין החברה הערבית-בדואית בנגב. היא לא ידעה מושגים בסיסיים בהקשר זה ולא ידעה איך ניהול הקניין מתרחש בין השבטים ובתוך השבטים. האמת היא כי איננו יודעי-כל ואי-ידע אינו חטא. אך הוא נעשה כזה כשטוענים למומחיות בעניין מסויים ובנוסף בוחרים להציע את מומחיותנו ואת הידע שלנו לשירות המדינה גם כשאנו מודעים לכך שהוא יוביל לנישול אנשים מקרקעותיהם. קרק הייתה יכולה להגיד כי חוות הדעת היא בקשר ליישובים היהודים ולא בעניין הקניין והחיים הבדואים בנגב. לחלופין הייתה יכולה לפנות לאנשים ולשאול אותם. לראיין, לסייר, לבקר באלעראקיב או משהו בכיוון זה. אך היא לא טרחה!! מאחר שעד משפט אלעוקבי מומחיותה של קרק לא הועמדה מול אתגר מדעי מקיף כה גדול, היא לא נאלצה, וכמוה המדינה ובתי המשפט לא נאלצו להתמודד עם טיעונים סותרים או עם מידע חדש בהיקף שכזה.

כך, הבדיקה שלנו (צוות החוקרים במשפט) העלתה כי קרק בחוות הדעת שלה דילגה בצורה שיטתית ומכוונת על כל המקורות או הקטעים המזכירים עיבוד חקלאי בנגב או את שבט אלעוקבי והשמיטה אותם. המקורות הללו כללו בין היתר את כתביהם של זיצן, טריסטראם, רובינסון, האל, מוסיל, אבצ'י, אל-עארף, ברסלבסקי, ביילי, מאיר ועמירן. האם השמטת המידע הזה בתריסר מקורות שונים יכולה להיות מקרית ?

בנוסף, קרק הסתמכה באופן בלתי מסוייג על מפות מהמאה ה-19 של החברה לחקר פלסטין (Palestine Exploration Fund – PEF). קרק התייחסה אליהן בהערצה רבה, אך בבדיקה שערך יפתחאל הוא הראה שהמפות לא היו מושלמות והכילו שגיאות רבות. רק באזור עראקיב עצמו התגלו שש שגיאות שבהן הושמטו ח'רבות, בארות, בתי קברות וכו'. אך למרות זאת השופטת לא זו בלבד שלא אמרה כלום כנגד מומחיות קרק או המפות, אלא שהיא בעצמה בחרה להסתמך בפסק הדין דווקא על מפות ה-PEF כעדות למתרחש באזור עראקיב במאה ה-19. למה דווקא המפות האלו ? אין הסבר (יצויין, כי התובעים ויפתחאל הראו כי כל העניין של לחזור ל-1858 כהתאריך הקובע לעניין עיבוד קרקע או קיום "כפר"! הוא רק חידוש של המדינה ואיננו קיים במשפט העות'מני או הבריטי. השופטת לא בחרה להתמודד עם טענה זו כמו גם עם טענות רבות אחרות).

להלן עוד לקט ממה שהתרחש על דוכן העדים. למשל, איך ניסתה קרק להסביר את התפתחות החקלאות הבדואית בנגב? (הלקט מובא מתוך הפרוטוקולים. ההדגשות שלי):

ש. העמדה שלך היא שבמחצית השנייה של המאה ה-19 החקלאות הבדואית הייתה שולית, אקראית וכמעט לא קיימת. לעומת זאת, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20  הייתה כבר חקלאות בהיקפים אדירים בנגב, והמפקד של 31' מראה ש-89% מהבדואים הגדירו את עצמם כ-dependent on agriculture כלומר – חיים מחקלאות. איך את מסבירה את הפער האדיר הזה, כביכול ? בקנה מידה אנתרופולוגי זה מהפך.

ת. ייתכן שהיה מהפך. מהפך בטכנולוגיות. הבדואי צריך לחרוש…אם הוא חורש עם גמל או עם פרד לעומת תקופת המנדט שבה נכנסות טכנולוגיות חדשות.

ש.   לבדואים ? יש להם טרקטורים בתקופת המנדט ?

ת.  אני מניחה, לא יודעת.

(מהמחקר שערך הצוות שסייע במשפט גילינו כי בארכיון קיבוץ רביבים מסופר כיצד הגיע הטרקטור הראשון לנגב ב-1943, כלומר עשרים שנה לאחר השנים שעליהן מדברת קרק בעדותה).

בעניין העובדה הניצחת המעידה על ההכרה הבריטית בבעלות הבדואית (לפחות ביחס לקרקעות שהם עיבדו ששטחן היה לפחות 2 מליון דונם לפי תסקיר פלסטין הבריטי מ-1946), ובעניין רישום הרכישות של הקק"ל מהבדואים כרכישות חוקיות, התמודדה קרק בצורה הבאה:

ש: את זוכרת שאחת השאלות ששאלתי אותך ביום הראשון לחקירה היתה אם כל אדמות הנגב הן מוואת וענית: 'כן' ?

ת:   מבחינת ההגדרה המשפטית כן.

ש: ולכן אין סיכוי ואין אפשרות לרשום אף לא אחת מן הקרקעות האלה ?

ת:   בעיקרון כן.

ש: את יודעת שנרשמו המון קרקעות [עבור ארגונים יהודיים] כתוצאה מרכישה…

ת: זה נכון שאם זו אדמת מוואת, שאולי מבחינה משפטית לא הייתה הצדקה לרשום אותן, והן בכל זאת נרשמו באופן כלשהו.

ש: כמה נרשמו על שם הקק"ל עד הקמת המדינה ?

ת: סדר גודל של פחות מ-100 אלף דונם.

ש: 100 אלף הדונם האלה נרכשו? … ממי?

ת:   גם מבדואים, גם מאפנדים…

ש: זה מתנגש חזיתית עם התיזה שלך שאדמות הנגב היו מוואת והשלטונות לא הכירו בבעלות של הבדואים או של האפנדים שקנו מהבדואים…

ת: אני אשמח לשמוע את ההסבר שלך, לי אין הסבר לזה…

היו במהלך עדותה של קרק, המשתרעת על למעלה מ-200 עמודי פרוטוקול, עוד דוגמאות לכשלים מהותיים ולניסיונות התחמקות מתיאור העובדות כמו לדוגמא, העובדה שהיא שינתה את דעתה על דוכן העדים ללא כל הסבר, בנוגע למה שכתבה בספרה על עובדת קיומה של חקלאות בנגב. קרק לא אמרה מה המידע החדש שגילתה ורק כשנשאלה על כך אמרה כי שינתה את דעתה. אך לדידי, הבעייתיות של התפתלויות קרק, ושל מומחים אחרים שבוחרים  להעיד בבית המשפט, איננה רק בחוסר מומחיות בתחום מסוים. היא קשורה גם בעובדה כי מומחים מוצאים את עצמם במצב שבו הם צריכים להתאים את המידע שבידם למסגרת ההלכה המשפטית שמשרתת את הצד שזימן את הידע שלהם. הצד המזמן את המומחיות מצפה כי היא תותאם לשפה משפטית (קטגור משפטי, ובמקרה שלנו, הוא לא רק משפטי יבש, חד ובלתי-גמיש, אלא כזה שעוצב דרך מניפולציה גדולה מצד המדינה). לכן, בנוסף להשמטות ולדילוגים השיטתיים שנעשו בכתיבת חוות הדעת קרק שאותגרה על ידי הצד האחר, ולא ביוזמתה, נאלצה להתאים את הידע שלה ולהסתפק באמירות כמו, "אני מניחה", "לא יודעת", "אשמח לשמוע הסבר", "אין לי הסבר", "שיניתי את דעתי."

ודאי שעמדה לפניה האפשרות להציג את הידע שחשפה גם אם הוא נוגד את מטרת המדינה, או לא להעיד בכלל. לכן, הבעיה בבחירה להצטרף לצד המנשל היא לא רק מוסרית, אלא מעבר לכך. המומחה ייקלע אולי למצב שבו הוא יתמוך בעמדת המדינה (כבמקרה שלנו) על חשבון הידע ההיסטורי או הגיאוגרפי שלו, אף אם זה ידע שהוא עצמו גילה לפני כן.

• אחמד אמארה הוא עורך דין ודוקטורנט באוניברסיטת ניו-יורק.

Share on Facebook