חבר הכנסת ניצן הורוביץ ממרצ הגזים במקצת כאשר הטיח בראש הממשלה בנימין נתניהו ובמנהיג החדש יחסית של "קדימה" שאול מופז "אתם מושחתים" בגין העסקה לבטל את הבחירות. השחיתות קיימת אמנם בכל מערכות הממסד, אבל אין לה קשר לוגי כלשהו למהלך החדש, שלדאבוני יתקבל בציבור המבוסס באנחת רווחה.
מההפגנה בתל אביב נגד ממשלת האחדות, 8/5/12 (צילום: אקטיבסטילס)
הממשלה המורחבת לא תקדם אותנו לשלום, ולא תגשר באמת על פני פערים חברתיים, כיוון ש"קדימה" מעולם לא חתרה ברצינות לקידום היעדים האלה. התרומה העיקרית של המהלך המבריק, מנקודת ראותם הסובייקטיבית של שני האישים, היא דווקא כלפי חוץ. בעולם (הפרשנויות בתקשורת העולמית על ישראל הן בדרך כלל רדודות ושטחיות) יראו בכך צעד של התמתנות, ריסון האיום הפופוליסטי-לאומני מצד אביגדור ליברמן ומצד הימין הקיצוני, הדתי והחילוני כאחד. ייתכן ששר החוץ ליברמן יועמד לדין, או ימצא אמתלה לעזוב את הממשלה כדי להתחרות עם הימין הקיצוני החרדי-דתי על הקולות הרבים של הציבור הגזעני והפשיסטי. ממשלה בלי ליברמן, ולטווח ארוך אולי גם בלי החרדים, תהיה הרבה יותר פופולארית בוושינגטון ואפילו באירופה, לפחות עד שיתברר אופייה האמיתי וחוסר נכונותה לוותר על ההתנחלויות למען השלום.
הרווח הפוטנציאלי של נתניהו במישור המדיני תלוי, כמובן, בהחלטה כיצד לנהוג ב"איום האיראני", שהוא אולי מזערי אבל ביבי הפך אותו לאבן יסוד באידיאולוגיה הסהרורית שלו. במבט שטחי נראה כאילו הצטרפות מופז לממשלה היא בשורה טובה לכל מי שמתחלחל מהאיום הישראלי לפתוח כאן חזית שלישית (הפלסטינית, הערבית ועתה גם האיסלמית) ולקעקע את עצם קיומנו באזור. מופז נטה בעבר לתמוך במתקפת "מנע" נגד איראן אבל כאשר בנה את תדמיתו כמנהיג אופוזיציה מתונה, כביכול, השמיע זמירות חדשות בנושא הזה. הוא היה תמיד חף מכל אידיאולוגיה, למעט הביטחוניזם והלאומנות הטבועים בדמו. הוא כל כך אופורטוניסט, עד שהצליח להפוך גם את האופורטוניזם למצע רעיוני. לכן קשה לדעת אם ידבק בעמדתו נגד מתקפת הטירוף על איראן, או שמא יעזור לנתניהו לרסן במשהו את הביקורת בעולם נגד מהלך כזה. יש להניח שהוא יגלה, לפחות בחודשים הקרובים, נאמנות הפגנתית כלפי ממשלת נתניהו כי עתידו הפוליטי כרוך בהישרדותה.
מופז הציל את "קדימה" בשעתה הקשה ביותר, והדף את האיום שנשקף מיאיר לפיד ומשלי יחימוביץ'. ייתכן שמפלגת העבודה תתחזק בעתיד אלא אם כן תחליט גם היא להציל את המולדת ולרוץ לחיקו של ביבי. מנקודת ראותו של מופז סוכל הסיכון שהעבודה תהיה הסיעה השנייה בגודלה בכנסת. הוא מצויד בנימוקים שיסברו את אוזניהם של רוב מצביעי התנועה. לפחות 17 מכלל 28 הח"כים של "קדימה" עמדו לאבד את כיסאותיהם כבר בספטמבר הקרוב. מופז הצליח למצוא מקום לכולם בסירה ההצלה שלו, שמתנתקת במהירות מהספינה הטובעת. הסקרים נבאו למופז מפלה איומה בבחירות; אבל במהלך אחד הצליח לדחות את הקץ ולשנות לגמרי גם את התחזיות לעתיד. הוא הפך מחדש את "קדימה" לשותפה שמרנית של הליכוד, וברא לעצמו אופציות חדשות לגמרי. תחת התחרות מרפת-הידיים והמתסכלת עם מפלגת העבודה ועם חבורת יאיר לפיד על קולות המרכז הלאומני, מופז עשוי להוביל את חבריו אפילו לאיחוד מלא עם הליכוד (או לפחות למערך). העסקנים בתנועה, וגם מצביעי "קדימה", אנשי "השבט הלבן", יקבלו ברצון את ההסבר שההתקרבות לאגף החילוני-שמרני בליכוד מצילה בעצם את שתי התנועות. ל"קדימה" תהיה שהות להתאושש מהשפל הנוכחי, ואילו נתניהו ותומכיו ישתחררו מהימין המתלהם. כל עימות בין הימין השמרני החדש (נתניהו ומופז) לבין החרדים יתקבל בהתלהבות גם בקרב חלק ניכר מקוראי "הארץ".
מופז מודע היטב לעובדה שרוב חברי סיעתו הם בעצם ליכודניקים כמוהו, ימינה מדן מרידור וממיקי איתן. הוא גם סומך, ובצדק, על תחושת הייאוש שפקדה את המעמד הבינוני הישראלי. הייאוש הזה נובע ישירות מהפחד העמוק המקנן בליבותיהם של מאות אלפי ישראלים נורמטיביים, עם תדמית עצמית ליברלית-שמרנית, שחוששים מתוצאות מעשינו כקולקטיב ישראלי, וגם ממה שיקרה אם נשנה כיוון באורח רדיקלי וחד. הפחד מדריך את צעדיהם במישור הפוליטי, גם אם השתתפותם בחיים הציבוריים היא פסיבית והם מסתפקים בהליכה לקלפי בכל שלוש-ארבע שנים.
אפילו נתניהו, שהיה חזק כל כך בסקרים, פוחד מהמתנחלים שחדרו למרכז הליכוד וכרתו בריתות עם חברים באגף הנִצי במפלגה. השבוע הם השפילו אותו בפומבי ומנעו את בחירתו לנשיא ועידת הליכוד. זוהי רק ההתחלה: התהליכים בימין הישראלי ייאלצו בסופו של דבר את ביבי להחליט בין השתלבות במשפחת העמים לבין הסתגרות במסגרת אידיאולוגית לאומנית, שיש לו ממילא זיקה חזקה אליה. הפחד מהעולם עשוי להוביל אותו בדרכו של אריאל שרון, ואולי למיזוג עם "קדימה" של שאול מופז; צעד קטן בדרך הזאת נעשה באמצע השבוע, עם שיבתו של מופז למוקד מערכת קבלת ההחלטות במדינה.
גם אחרי הקמת הקואליציה המורחבת חוששים מרכיבי המרכז הלאומני, ממופז ועד יחימוביץ', מהמתנחלים. הפחד המבעת אותם עמוס בסתירות פנימיות: הם נרתעים מתרחישים אפשריים של הפגנות סוערות של מתנחלים וגם מתוצאות המשך מדיניות הסירוב של ישראל נגד כל תהליך שלום, הכרוך בפירוק התנחלויות. הפחד משתק לא רק את הנהגת מפלגות המרכז אלא גם את בוחריהם החזקים יחסית מבחינה סוציו-אקונומית. הוא כופה את עצמו על כל הנושאים השנויים במחלוקת. במעמד הבינוני שורר פחד ממדיניות יותר שוויונית מסיבות כלכליות ואימה מפני התוצאות החברתיות של הניאו-ליברליזם. רבים בתוכו מבינים היטב את הסכנה הכרוכה במתקפה על איראן, אבל פוחדים גם מהשלכות ההימנעות ממתקפה כזו. גם היחס לאזרחים הערבים מאופיין בפחדים קמאיים. לכן לא קמה, ולא תקום בקרוב, חלופה רעיונית לנתניהו. הפחד מילכד את האופוזיציה וגם את ראש הממשלה עצמו. בתנאים כאלה הצטרפות מופז לממשלה הייתה פשוט בלתי נמנעת.
לציר נתניהו-מופז יש קווים משותפים רבים עם כל האישים שכיהנו בתפקידים מרכזיים בממשלות קודמות: נקיטת עמדות נִציות בתחילת דרכם; התמתנות תחת האילוצים בהמשך; היעדר נכונות להיאבק על עמדות רעיוניות והיצמדות למרכז ההסכמה הלאומית; מס שפתיים צבוע למצוקה במגזר המזרחי; אדישות מוחלטת לגורלו של המגזר הערבי; השלמה עם ההתנחלויות, עם נשק ההרתעה הגרעיני, עם הניאו-ליברליזם; תמיכה בהמשך ההגמוניה האמריקאית בעולם, גם בגרסתה השמרנית והאנוכית ביותר.
בניגוד לתוכנית הטלוויזיה שקרסה בערוץ הראשון,"מהיום למחר", סיכויי ההישרדות דווקא השתפרו מנקודת ראותם של הבורגנים. אבל חברה שוויונית יותר ושלום עכשיו אינם עומדים כלל על סדר היום הלאומי.
- פורסם בכל העיר, 11 מאי 2012
מפעם לפעם, כמעט מבלי משים, אפשר להסיק מפליטות המקלדת (הלא מודעות) של ברעם ווחבריו לדעה תובנות משמעותיות ביותר העומדות בסתירה מוחלטת להשקפת עולמם הגלויה.
פליטת מקלדת כזו היא המשפט "האיום הישראלי לפתוח כאן בחזית שלישית ולקעקע את עצם קיומנו באיזור"
כפי הנראה חיים ושותפיו לדעה סבורים שתוצאה של מלחמה בינינו לבין הפלסטינים, הערבים והמוסלמים תהיה הרבה מעבר לנזקיה של מלחמה קונוונציונלית ומכאן שכוונתם האמיתית של השכנים היא בפירוש הפסקת קיומה של מדינת היהודים או במילים פחות מכובסות – השמדתה.
כדי להיות מושחת אין צורך לגנוב – אם כי נתניהו כבר הוכיח את שחיתותו בהוצאות מסעותיו שאותן משלמים כל אזרחי ישראל וארצות הברית – הורוביץ צדק