בשל קו מזוכיסטי מסוים המקנן אי שם בנבכי תודעתי, אני קורא תגובות של גולשים באתרי האינטרנט השונים, עד שהמיאוס גובר על סקרנותי המורבידית ואני נוטש את המחשב בשאט נפש, רק כדי להתיישב לידו כעבור זמן מה ולהמשיך לקרוא. קראתי כמה מאמרים מאלפים בנושא הטוקבקיסטים, וברובם מצאתי את המסקנה הגורפת שרוב התגובות מתואמות מצד גורמים אינטרסנטיים, בדרך כלל ארגוני ימין וארגוני ימין קיצוני. למען האמת, לא מצאתי הוכחה חותכת לקביעה הזאת. לכן קשה מאוד לקבוע שהלוך הרוח הלאומני והגזעני, שמאפיין את רוב התגובות, נובע מן העובדה שבימין המתנחל ובקרב תומכיו קלטו את חשיבות התגובות באינטרנט הרבה לפני אנשי השמאל. זה ייתכן, אבל באותה מידה ניתן גם לטעון, שהטוקבקיסטים פשוט משקפים את הנטיות הרווחות ברחוב הישראלי.

כל הטיעונים האלה ראויים לבדיקה וניתוח, אבל יש להודות שדווקא השמאל מושפע מבחינה מוראלית מהדומיננטיות הבולטת של הימין באינטרנט. הקריאה בתגובות היא לעתים מדכדכת; פשוט קשה להשלים עם תהומות הבּוּרות, הדעות הקדומות, שנאת הזרים, האיבה כלפי החשיבה הרציונאלית וכלפי הנאורות, הפניית העורף להישגי ההשכלה היהודית והעולמית ולאחרונה גם הזדהות עם הימין הקיצוני הגזעני במערב ובעולם, ואפילו גילויי אהדה לתנועות הפשיסטיות באירופה בין שתי מלחמות העולם.

השבוע נאלצתי לסנן "ידיד" מדף הפייסבוק שלי, אחרי שהִתמיד בגילויי אהדה לשליט ספרד בעבר (1975-1939) פרנסיסקו פראנקו. הבלגתי במשך זמן רב כיוון שהאיש הוא אינטליגנטי וחובב כדורגל מושבע, שתמיד התנהל בנימוס רב. אבל השבוע כתב, בתגובה להתבטאות שלי בזכות קבוצת הכדורגל של ברצלונה, שאם פראנקו היה עדיין בחיים הבאסקים והקטאלנים ש"ביזו את ההמנון הספרדי" בגמר גביע המלך במדריד לא היו יוצאים משם חיים. תמיכה כזו במְרצח הפשיסטי פראנקו שהיה גם שותפו (הבעייתי אמנם) של אדולף היטלר היא בלתי נסבלת, אבל באותו שבוע עצמו נתקלתי בהתבטאות באתר פופולרי בזכות מאמציו של היטלר לרסן את האבטלה ולרסק את האיגודים המקצועיים. הקִרבה בין אנשי ימין ישראלים לבין פשיסטים ניאו-נאצים באירופה, שפשוט תיעלו את שנאתם הישנה ליהודים לאיבה רצחנית כלפי המוסלמים, הפכה כבר לתופעה פוליטית מוכרת. האזהרות על כך הופיעו כאן לפני שנים, אבל היום הן הפכו לחומר שגרתי במדורי החדשות.

יהודים צרפתים, תומכי הימין הישראלי המקצין והולך, תמכו בבחירות האחרונות בצרפת במועמדת הניאו-פשיסטית מארין לה-פן, שהיא ואביה מכחיש השואה היו מוקצים מחמת מיאוס בעיני כל יהודי עד לפני עשר שנים. חבר הכנסת הישראלי אריה אלדד (שהציע ביום ראשון השבוע לירות ב"מסתננים") מטפח כבר מזה שנים את יחסיו עם לאומנים שונאי זרים מהולנד. המכנה המשותף האנטי-איסלמי המביש בין גזענים בישראל ובאירופה נובע מהחלטת הגזענים באירופה לנטוש את הנושא היהודי הזניח בעיניהם ולהפנות את מִרצם הניאו-נאצי כלפי המוסלמים.

הגזענות הישראלית מתפרשׁת אצלנו רק כחלק מהוויית הכיבוש, ולכן אנחנו קצת עיוורים להיבט הכלכלי-חברתי שלה. הימין הכלכלי-שמרני הצליח לרסק בקלות את ההתנגדות של ציבור השכירים הגדול לחלוקת ההכנסות הבלתי שוויונית, ולא נזקק לאלימות. ההתנערות של ראשי ההסתדרות ומפלגת העבודה מהסוציאליזם (אפילו בגרסתו הלאומנית-ציונית) התחילה כבר בעשור הראשון למדינה, והחריפה מאוד כאשר שני תאצ'ריסטים מובהקים, כמו יצחק רבין ושמעון פרס, התחרו ביניהם על מנהיגות תנועת העבודה. את הוואקום שנוצר בשמאל מנצל בנימין נתניהו, שמטפח במפלגתו עסקנים גזענים, שמדברים על המהגרים ועל הפליטים מאפריקה בסגנון שאִפיין את התעמולה האנטישמית באירופה במאה הקודמת. ראש הממשלה עצמו אינו מלכלך את ידיו, אבל לא מגנה את הח"כים הרבים במפלגתו שמְלבִּים את אש השנאה. לפני כמה שנים עקבתי אחרי הדיונים בוועידת המפלגה השמרנית הבריטית בעיר ברייטון. נדהמתי לשמוע כמה מצעירי המפלגה, שהתבטאו כלפי המהגרים בסגנון שהתאים יותר למפלגות הניאו-נאציות הקטנות במדינה. מנהיגת המפלגה וראש הממשלה לשעבר מרגרט תאצ'ר לא הצטרפה למקהלה הגזענית, אבל גם לא גינתה אותה. היא הייתה זקוקה לפעילים הצעירים (פשיסטים במסווה שמרני) כדי לקיים את שלטונה ולמגר את האיגודים המקצועיים, בדרך להרס הצפון התעשייתי וקהילותיו, עתירות המסורת הפועלית. כך נוהג נתניהו באספסוף הפשיסטי שהתנחל בסיעת הליכוד, והכוונה איננה דווקא לפייגלינים אלא בעיקר לליכודניקים מהזן השמרני-לאומני, שעלולים להפנות עורף לדמוקרטיה אם ייתקלו בהתנגדות של ממש מהשמאל ומשרידי הליברלים האמיתיים אצלנו. התנגדות כזו לא תקום ולא תהיה, בלי שיתוף פעולה ממוּסד ויצירתי בין הציבור הדמוקרטי היהודי, במובן הרחב של המונח, לבין האזרחים הערבים.

הכורח בשינוי תודעתי, שיאפשר לתנועה יהודית-ערבית חוץ פרלמנטרית לחולל כאן שינוי מבני, מקשה מאוד על גיוס אנשי מרכז דמוקרטים למאבק נגד הפשיזם הלאומני והכלכלי-חברתי, וגם על עצירת ההידרדרות של אנשי הימין הישן לשורות הפשיזם החילוני, שמרים עתה את ראשו המכוער בזירה הציבורית שלנו. המכנה המשותף "הציוני" מונע אפילו מחלק מאנשי מרצ ושלום עכשיו לפעול באורח שוויוני עם האזרחים הערבים, נגד ציונים מהמרכז הלאומני ומהימין. זהו מכשול אדיר, וטרם מצאנו נוסחה בדוקה כיצד להתגבר עליו. צריך לנסות ולשכנע פעילים ב"קדימה", במפלגת העבודה ואפילו בליכוד להימנע מלתת יד לבניית חברה, שבה הם עצמם אינם מסוגלים לחיות. גם ישראלים המאמינים בעליונות הכלכלה החופשית אינם בהכרח דוגלים בהשמדת יריביהם המעמדיים או בהקמת מחנות ריכוז לפעילים חברתיים שחותרים לכלכלה שוויונית, ותומכים במתן אזרחות לרוב הפליטים. ההתבטאויות של אלי ישי, שהפך זה מכבר לתאומו הרוחני של ח"כ נסים זאב, מעוררים חלחלה גם אצל אנשים מתונים מש"ס, שלא לדבר על פעילים מזרחים שתומכים ובצדק בשיפור דרמטי של המצב בשכונות בדרום תל אביב אבל מתעבים את ההסתה נגד האומללים שקיבלו כאן מקלט.

הגיע הזמן שגם בתנועת העבודה יקומו כוחות חדשים, שידחו את הפחדנות היחצנית של שלי יחימוביץ', ויעמדו על הגשמת היעדים הסוציאל-דמוקרטיים שבהם הם אמורים להאמין. תנועת "קדימה" היא כנראה אבודה, למעט כמה ח"כים שחושבים ברצינות על הקמת קורקטיבה לליכוד. כדאי שהמיעוט הליברלי בתנועה ימצא לו בית פוליטי אחר, אולי יתחלק, בהתאם לאמות מידה רעיוניות, בין מפלגת העבודה למרצ. המטרות המותוות כאן הן מינימליסטיות לחלוטין: לא מדובר על שלום אמת עם שכנינו בשלב זה, וגם לא על חברה סוציאליסטית. המאבק ניטש נגד משטר של חשיכה מתמדת, שימיט על כולנו בידוד מוחלט מהעולם הנאור, כמו זה שפקד את תומכי האפרטהייד בדרום אפריקה עד שנת 1994. מניעת הזוועה הזו היא יעד פטריוטי מהמעלה הראשונה.

• פורסם בכל העיר, 8 יוני 2012

Share on Facebook