הערת המערכת: מאמר זה נשלח לפרסום לפני כשבוע, לפני התחדשות המחאה בסופ"ש האחרון.

לפני שבועיים שתי מחאות פרצו בתל אביב – אחת בדרום והשנייה בצפון. זו שבדרום הייתה סוערת  שוצפת זועמת וכועסת, זו שבצפון הייתה מנומסת, מסודרת, על המדרכות. מעין הפנינג. "הילולה של אחדות ותום" אומרת עכשיו סתיו שפיר.

הפגנה למען צדק חברתי בתל אביב, 2/6/12 (צילום: אקטיבסטילס)

כלום אלה היו כל ההבדלים בין המחאות? כלום לא הייתה המחאה הדרומית השתוללות פאשיסטית גזענית ואלימה? אכן היא הייתה כזאת אולם יש לשאול בשל מה יצא הזעם? האם גרמה שנאת  הזרים למהומות? על פני השטח כן, אבל לא היו סיבות עמוקות יותר?

דמגוגים מדופלמים  כמו אלי ישי, מירי רגב ודומיהם  עטו על השכונות בדרום. הם הסיתו את התושבים בצורה המזכירה תעמולה גזענית נאצית: "המסתננים הם סרטן בגוף האומה", "לגרש אותם מיד", "הם מדביקים במחלות". בתערובת של נאציזם וקו קלוקס קלן הם הסיתו: "הם אונסים את נשותינו".

את מי זה מעניין, בודאי לא את הדמגוגים האלה, שאת הזרים הביאו הנה לבקשת הקבלנים ובמצוות המעסיקים כדי לנצלם בשכר נמוך וגם כדי ללחוץ על שכרם של כלל העובדים בישראל. כאשר נגמרת העבודה משלחים אותם לרחוב, במקרים רבים בלי לשלם להם את המגיע להם. המעסיקים הפיקו רווחים לא קטנים מהעסק הזה. חישבו בעצמכם: בארץ כרבע מליון עובדים זרים. אם נניח שכל אחד מהם מקבל שכר חודשי נמוך רק באלף שקל משכר עובד ישראלי אותו הוא מחליף – זה מצטרף  לסכום של מיליארדים רבים לשנה הזורמים לכיסי הבורגנים. לא בגלל הפגנות אלה או אחרות  יוותרו המעסיקים וקבלני העובדים על רווחי ענק אלה. חבריהם הטובים בכנסת ובממשלה מצביעים נגד כל חוק ותקנה שהיה יכול לעזור ולו במעט. כך הם מקיימים את המצוקה של תושבי השכונות. שכר נמוך, דיור עלוב, חוסר עבודה, שרותי חינוך ובריאות  עלובים – עזובה בכל. כאשר זעם התושבים עולה    נכנסים לפעולה אותם דמגוגים של הימין כדי להסיח דעתם מן המצוקות האמיתיות שלהם. ואז מצטרף גם חולדאי ראש העיר ה"ליבראלי" וקורא לגרש אותם או לכלוא אותם במתקני הכליאה.

התופעה הזו ידועה בכל העולם, כל אימת שמתרחש משבר כלכלי – ואנחנו נמצאים בעיצומו של במשבר עולמי של הקפיטליזם – נאחזים בהסתה נגד הזרים.

גם בשכונות העוני בדרום תל אביב , המניע האמיתי (החבוי קמעה) למהומות הינם המצוקה, התסכול, הזעם, וההשפלה של התושבים. וגם כאן שנאת זרים באה לכסות על אלה.

צריך להיות ברור שרק הקלה על המצוקה ועזרה חברתית כל צדדית מסוגלות לשנות את המצב ולעצור את האלימות ושנאת הזרים.

גם במשבר הנוכחי ביוון ניתן למצוא קווי דמיון למצב בדרום תל אביב. הנה דיווח משם: "אם שחר זהוב תיכנס לפרלמנט, כפי שצופים הסקרים, היא תערוך פשיטות בבתי חולים ובגני ילדים ותזרוק את המהגרים ואת ילדיהם לרחוב, כדי שהיוונים יוכלו לקחת את מקומם", כך אמר בעצרת בחירות באתונה אחד מבכיריה, איליאס פנגיוטרוס, לקול תשואות הנוכחים.

הפילוסוף סלבוי ז'יזק שמנתח את המצב שם מגיע למסקנה: " 'מגיני יוון', שונאי הזרים אינם הסכנה המרכזית, הם רק מוצר לוואי של האיום האמיתי, מדיניות הצנע היא שגרמה למצב הקשה של יוון  היום ."

זה גם תיאור נכון למצב אצלנו, ונאמר מיד, כל מחאה שלא תרים גבוה את הדרישה לפטר את שר האוצר ואת נגיד הבנק החסוד סטנלי פישר הרוצים בעזרת שמירה על המצב הפיסקאלי להמשיך כאן את הצנע חבל לה שבכלל תצא.

המחאה בצפון

אולי זה ישמע מוזר בתחילה אך הייתי מציע למחאה הבאה בצפון, אם וכאשר היא תצא לדרך, מידה אחת לחיקוי מהפגנות שכונות הדרם. כמובן לא את שנאת הזרים, הכוונה היא לזעם והכעס של הפגנותיהם, הנובע ביסודו ממועקתם החברתית, שכן בלעדיהם המלים "הפגנה" ו"מחאה" הן ריקות מתוכן.

בקיץ שעבר ההפגנה דמתה במידה מסוימת להפנינג גדול. במקום מצעד לוחמני השתרכה לה תהלוכה. הסיסמאות שנישאו היו בהתאם – כלליות ובלתי מכוונות. ממי תבעו בעצם "צדק חברתי"? הרי אפילו דרישה אלמנטארית כמו סילוק נתניהו לא נשמעה בה. לכן אין להתפלא שלהפגנה כזו לא היו תוצאות: לא בדיור, לא בבריאות, לא בחינוך – לא בכלום. השלטון לא ראה כל צורך להתחשב בה, הספיק תרגיל די עלוב כמו תכנית טרכטנברג כדי לנטרל מה שעוד נשאר באותו זמן מן המחאה. השלטון קרא נכון חולשתה וחוסר נחישותה של המחאה הזו ופשוט לא "ספר אותה".

משך השנים המושגים סולידריות, עזרה הדדית, מדינת רווחה כורסמו ואפילו שביתה וארגון מקצועי של עובדים הפכו לדבר מגונה. על תנועת מחאה היה בעצם לחדש את המילון הרדיקלי ולהפיח ראיונות מרדניים במפגינים. אך משך שני עשורים הניאו-ליבראליזם (האמריקאי במקור) ניקה כאן את שרידי רעיונות הסוציאליזם. במקומם באה השקפה הרואה את הסדר החברתי הקיים כנתון שלא ניתן לשינוי.

על הבמה הופיע הפוסט-מודרניזם המואס בנרטיבים גדולים (כלומר בחזון אנושי גדול כמו סוציאליזם) ופורט הכול לפרוטות קטנות.

האינדיבידואליזם פשה כתחליף לסולידריות האנושית. באווירה זו אנשים מסרבים להתחייב להצטרף לארגון פוליטי תובעני ולשאת באחריות פוליטית. כך גדל כאן דור אפוליטי. אופנת הבישול ואהבת החיות תפס ואת מקום הפוליטיקה. עצם המושג פוליטיקה אבד את משמעותו כמסגרת למאבק על שינוי המדינה. הוא הפך למושג בזוי המשאיר את העבודה המלוכלכת לפוליטיקאים מקצועיים.

נותר רק נושא זכויות האדם שאם כל הכבוד שיש לרכוש לו ולעוסקים בו, אינו יכול למלא את החלל הרעיוני שנוצר. בודאי לא כאשר הוא מוצב מעל ובמקום נושאים האחרים: העוני והעזובה של רוב תושבי ישראל או הנושאים הבוערים של השגת שלום ותמיכה במאבק הפלסטיני לחירות לאומית. השפעת האימפריאליזם באזור בודאי נשאר מחוץ לתחום של זכויות אזרח.

העקרונות שהדריכו את המחאה היו הרצון להתקבל על דעת כולם, ההתנגדות לפוליטיקה מאורגנת, והדרישה מן המפגינים להיות מנומסים ולהתרחק מאלימות. אך מחאה שפזלה לצדדיה לראות אם כולם מסכימים אתה ולכן משאירה את כל נושא הכיבוש מחוץ לעניינה, הפגנה שמכריזה שהיא אפוליטית ומנומסת וצועדת ל המדרכה, מי צריך אותה? הפגנה מעצם טיבה היא מתריסה, נרגזת ונזעמת כופרת ומערערת על סדרי עולם וחברה.

לימים העירה אחת ממארגנות המחאה שההפגנה הייתה מנומסת מדי. במחאה נשמעה תדיר האזהרה בפני אלימות, אזהרה שכזו מתעלמת מכך שהאלימות בהפגנות היא בדרך כלל של המשטרה והצבא כלומר של השלטון.

באזהרה מתמדת בפני אלימות מוסתרת הדעה שרק האלימות הממסדית של הסדר הקיים היא מותרת. אך כדאי לנו לדעת שהאלימות אינה רק של מנגנוניי הכוח של השלטון אלא גם של המערכת כולה, ובמיוחד של זו הכלכלית המנצלת את רוב האוכלוסייה ומעניקה את עושרה לחלק זעיר (אלפיון עליון) של האוכלוסייה.

קראתי כבר דברי אחד הפעילם של שמחאה הבאה בקיץ (אם אמנם תגיע) שהזהיר קודם כל כנגד אלימות המפגינים! אך ראוי היה לזכור שכאשר הנשיא רוזוולט הנהיג את הניו דיל הוא עשה זאת גם תחת לחץ השביתות וההפגנות האדירות בהם היו אפילו אבידות בנפש. מסופר גם שרוזוולט עצמו פנה אל האיגודים המקצועיים שילחצו עליו וכך יאלצו אותו ללכת קדימה בהנהגת הניו דיל כנגד הריאקציה מבית. (לא צריך להיות חסיד של אלימות כדי להבין שאין תהליכים היסטוריים גדולים שלא הייתה בהם מידה זו או אחרת של אלימות. מרקס הגדיר זאת כך: האלימות היא המיילדת של ההיסטוריה.)

רק מחאה נחושה ותכליתית, זועמת  ועקשנית תוכל להשפיע על השלטון ולהביא הישגים חברתיים ממשיים, לשמש תשובה מתאימה וגם להתחבר למצוקת הדרום.

Share on Facebook