השבוע לא אכתוב על אהוד אולמרט כי אני עדיין מתקשה לעכל את ההבחנה בין שחיתות חוקית לשחיתות בלתי חוקית. כשאבין את הדברים אולי אגיב.

נוכח המפגן המחפיר של הפלסנֶרים במוצאי שבת, שגייס את המרכז הלאומני כדי להילחם לא נגד העוני אלא נגד העניים, זקוקה מרצ למנהיגות הנחושה והנבונה של זהבה גלאון.  מאז החלה ח"כ גלאון את כהונתה כמנהיגת מרצ היא קלטה מיד שכדי לבסס את מפלגתה בקצה השמאלי של המחנה היהודי-ציוני, עליה להיבדל ממפלגת העבודה ומקדימה.

מתוך הבלוג של זהבה גלאון

זה לא נושא טקטי אלא אסטרטגיה כוללת, המשלבת שיקולים פרגמטיים עם דבקות בעקרונות רעיוניים. גלאון הייתה שייכת תמיד לשמאל מרצ, ועוררה לא פעם את זעמם ואת לעגם של ותיקי התנועה, ששאפו בכל לבם להתקרב ל"תנועת העבודה". מרצ נתפסה אז כחלק אינטגראלי מה"שבט הלבן", וכך אכן תִפקדה בזמנו של המנהיג הקודם, חיים אורון. פעיליה חגגו כאשר אהוד ברק הביס את בנימין נתניהו בשנת 1999, ולא קלטו שמנהיג העבודה היה הרבה יותר גרוע מביבי. אותם פעילים הצטרפו (בפסטיבל הניצחון בכיכר רבין) למקהלה הנואלת שצווחה "רק לא ש"ס", ודחפה מאות אלפי יהודים מזרחים מהמתינות המדינית, שאפיינה אז את תלמידיו של הרב עובדיה יוסף, לניאו-כהניזם הגזעני של היום. אבל אפילו כאשר ברק פשט רגל מבחינה רעיונית ופוליטית, פעילי מרצ ומנהיגיה היו זקוקים להנצחתו של הקונפליקט לכאורה בין שתי המפלגות הגדולות אז, ממש בכל מחיר. לפני הבחירות בשנת 2001 גייס יוסי שריד את עמוס עוז, ששימש אז כמעין אדמו"ר בחוגי מרצ ושלום עכשיו, כדי לטהר את השרץ, גם אחרי שברק הכשיל את הסכמי אוסלו, גרם במזיד לאינתיפאדה, התנכר לאזרחים הערבים שנתנו לו 95% מקולותיהם (ורבים בציבור סבורים שהוא אחראי להרג 13 פלסטינים-ישראלים).

התהליכים הפוליטיים שיקפו גם תמורות דמוגראפיות. הפערים החברתיים-כלכליים דחקו את המזרחים ואת האזרחים הערבים לשוליים. מרצ (בדיוק כמו העבודה ושינוי של טומי לפיד) הצטיירה כתנועה השואפת להנציח את הַדָרַת המזרחים באמצעות דיבורים ריקים על "תהליך השלום", שכמו נחש מבותק המשיך להחצין תגובות רפלקסיביות גם אחרי מותו. עכשיו מנסה גלאון לחולל מפנה בדרכה של מרצ: כאשר מזכ"ל מפלגתה דרור מורג חבר לקריאות השבר נגד ההקלה המוצדקת בתנאי מאסרו של יגאל עמיר, גלאון הציגה חלופה הומאנית שהוגדרה כעמדת המפלגה. גם הדגש על גיוס חרדים וערבים, שכולו גזענות והתנשאות, אינו מקובל על גלאון. "האפליה" שממנה סובלים כביכול השבעים, העשירים, המתעשרים והשכבות המובילות בחברה, לא ממש שברה את לבה. היא מבינה שדווקא ישיבות ההסדר הלאומניות מסוכנות לישראל הרבה יותר מהישיבות החרדיות. גיוס עוד כמה אלפי חיילים, שאין להם אמפתיה כלשהי כלפי קורבנות הכיבוש, אינו יעד שמאלי; הניסיון לגייס ערבים נועד רק להצדיק את המשך הקיפוח, ולהנציח את מעמדם כאזרחים מסוג ב'.

הסכנה לגלאון אורבת מבפנים. היא תמיד ייצגה את השמאל היותר עקבי במרצ, והיסודות השמרניים בתנועה עלולים להדיח אותה, אם יגיעו למסקנה שהיא מנסה למסד שיתוף פעולה יהודי-ערבי כֵּן, רעיוני ובר-קיימא. רבים מחברי השורה במרצ הם שונאי דתיים וחרדים, ואדישים לגמרי לגורלם של האזרחים הערבים. חווינו זאת בשנת 2000, כאשר ברק (שמרצ תמכה בו בעיוורון מדהים) רדף את הערבים, הדיר אותם מתהליכי קבלת ההחלטות, ודיכא את הפגנות הזעם המוצדקות שלהם באש רצחנית. כדי שגלאון תחולל שינוי של ממש במרצ, היא זקוקה לפעילים רבים, שעוסקים עתה בפעילויות (חשובות) אחרות. אבל היא עתה התקווה האחרונה של מה שנותר מ"השמאל הציוני". התפוררות רעיונית והִטמעוּת במרכז הלאומני יביאו עליו כליה, בדיוק כפי שקרה למפלגה חזקה בהרבה ממרצ, מפ"ם, שהיו לה 19 ח"כים בכנסת הראשונה.

רק מתי מעט עדיין זוכרים את עמדת מפ"ם המאוחדת לגבי גירוש הערבים מרמלה ומלוד (1948). בישיבת המרכז תמכו החברים בגירוש מלוד, אבל גינו את פינוי הערבים מרמלה. הסיפור הזה הפך למשל קלאסי המשקף את האמביוולנטיות הגדולה של השמאל הציוני של פעם כלפי הנושא הפלסטיני. אחרי הכול, מפ"ם, שהכילה עדיין את הרכיב של אנשי הקיבוץ המאוחד וסיעה ב' שהתפלגה ממפא"י, תמכה בברית המועצות והרימה על נס את יוסף סטאלין, אבל מבחינה מעשית הפגינה את הפטריוטיזם שלה לא רק בדיבורים אלא גם במעשים. חבריה הצעירים היו עמודי התווך של הפלמ"ח, רבים מהם, לקחו חלק פעיל בפשעי מלחמה בלוד ובמידה פחותה גם ברמלה. המתח בין הנִצים, שביצעו את הגירושים האכזריים במו-ידיהם, לבין יפי הנפש היה קיים כבר אז. למרבה האירוניה, דווקא ההומניסטים מהקיבוץ הארצי התמידו יותר בתמיכתם בסטאלין מאשר הביטחוניסטים של הקיבוץ המאוחד. אבל בשנת 1948 תמכה המפלגה כולה בברית המועצות. דעת הקהל בחוגי "תנועת העבודה" קיבלה בקלות יחסית את הזיקה למוסקבה. ברית המועצות הכירה בישראל ודובריה באו"ם תמכו בהתלהבות בהקמת המדינה. ביישוב היהודי בארץ, אחרי מלחמת העולם השנייה, הרימו רבים על נס את הצבא האדום של ברית המועצות על חלקו המכריע במיגור הנאציזם.

במושגים של ימינו מפ"ם הייתה נחשבת למפלגת שמאל רדיקלי לכל דבר, למעט דבקותה האדוקה בציונות עד כדי נכונות נחושה לסלק משורות המפלגה את הנון-קונפורמיסטים, שהבינו שסוציאליזם אינטרנציונליסטי וציונות אינם יכולים לחיות יחד באותה מסגרת פוליטית-רעיונית. הסתירה הטרגית בין ציונות לסוציאליזם הביאה בסופו של דבר להתנוונות המפלגה, להשתתפות מבישה של מנהיגיה בממשלת גולדה מאיר ההרסנית (1974-1969), להקבלה שעשה יעקב חזן (המנהיג הכריזמטי של מפ"ם) בין אנשי גוש אמונים לחלוצי העלייה השלישית. מפ"ם לא הייתה סוציאל-דמוקרטית אלא סוציאליסטית, והאמינה בשינוי מבני כלכלי-חברתי במשק, ובזיקה לעולם הקומוניסטי במאבקו נגד האימפריאליזם בהנהגת ארצות הברית. אבל המערכת הרעיונית הזאת קרסה כבר באמצע שנות החמישים. אנשי "אחדות העבודה" במפ"ם התנערו מהקומוניזם ודגלו במדיניות "אקטיביסטית" (נצית) כלפי הערבים; אנשי הקיבוץ הארצי דגלו במתינות מדינית והתנגדו להרפתקאות צבאיות והפילוג היה בלתי נמנע. יגאל אלון, ישראל גלילי ואנשיהם התמזגו במפלגת העבודה, והפכו לסמן הנצי ביותר בממשלה של גולדה מאיר; מאיר יערי ויעקב חזן ויורשיהם התלבטו בין נציות לבין גישה יותר יונית, אבל שיתפו פעולה עם גולדה ועם אנשיה. כל המבנה הזה התנוון והלך, ובסופו של התהליך השתלבה מפ"ם במרצ, נגוזה בעצם, והותירה מאחוריה ספרות ענפה, הגיגים מרתקים והווי מקסים, שהתאדו בהדרגה והפכו לזיכרון היסטורי ואישי מכונן.

לעומת מפ"ם, תנועה שורשית שהיו לה נכסים כלכליים ורעיוניים (אולי שנויים במחלוקת אבל מוצקים) מרצ היא בינתיים יותר תנועה של "מצב רוח" המאגדת ישראלים אנטי-פשיסטים. המשימה של גלאון לגבש אותם לשמאל אמיתי, נראית קשה מאין כמותה.

• פורסם בכל העיר, 13 יולי 2012

Share on Facebook