לפני למעלה מחמישים שנה היתה לי זכות גדולה להנות מעשר שנות עבודה חינוכית חוויתית – במשרה חלקית – בין כתלי "בית ברל". היתה לי הזכות להכין לבחינות בגרות תלמידים, שמסיבות שונות לא סיימו את לימודיהם התיכוניים. הם הגיעו ל"בית ברל" משכונות, מישובי עולים ומעירות פיתוח. היה זה הניסיון הראשון במדינת ישראל הצעירה לאסוף בכל מחזור תלמידים, שמסיבות כאובות חלקם גם לא פקד את מערכת הלימודים התיכונית באופן מסודר. התלמידים למדו בתנאי פנימייה מלאה וליווי של צוות מורים מסור. אני משוכנע שזו היתה מעמסה תקציבית גדולה על "בית ברל", שנרתם למעשה חינוכי יפה.
חלק הארי מהבוגרים המשיך את לימודיו במכון למדריכי נוער שפעל במקום, מתוך ראייה שבעתיד יפעלו בישובי עולים ובעיירת הפיתוח כמדריכי נוער, וזאת טרם עידן מתנ"סים ומכינות קדם אקדמיות. חלק המשיך את לימודיו בסמינר למורים ובלימודים אקדמאיים. על המפעל ניצח במסירות רבה ובכישרון רב עובד בכיר ב"בית ברל", יוסף טופיאנסקי, לימים מראשי משלחת הסוכנות היהודית במוסקבה ובאוקראינה.
בית ברל אירח את ילדי המורים, שנרתמו בהתנדבות לבוא גם בימי שבת לסייע לתלמידים בשיעורי הבית, במיוחד ערב קיומן של בחינות הבגרות, ואם זה היה בימי הקיץ, הילדים בילו בבריכה בבית ברל. בחלוף השנים, הילדה הקטנה, בתי, שבילתה בשבת כאשר אבא סייע לתלמידים בבחינות בגרות – היתה לעובדת במוסד הנושא את השם המחייב "בית ברל".
אך המציאות כיום ב"בית ברל" רחוקה מ"בית ברל", שאני הכרתי. היחס לעובדים הוא בבחינת סטירת לחי למשנתו ההגותית-חברתית של ברל כצלנסון.
(מתוך אתר המכללה האקדמית בית ברל)
ברל כצלנסון לא ימצא היום את מה שצוטט בשמו על ידי בבה אידלסון בגיליון הראשון של "דבר הפועלת": "יש לנו מחויבות גדולה, שבמפעלי התנועה שלנו יושתתו מערכות העסקה המהוות דוגמת מופת לחברה, הרואה בשוויוניות ערך המנווט את חיינו …" ובהמשך: "נקפיד קלה כחמורה במפעלי התנועה המעסיקים עובדים שכירים לקיים מערכות שכר, המבוססות רק על הסכמים קיבוציים עם הסתדרות העובדים … חובה עלינו לתת דוגמא של צניעות רבה במיוחד מצד הדרג הניהולי … לא יהיו אצלנו פערי שכר צורמים בין שכר מנהלים ובין שכרו של מי שמעניק לסביבה שירותי ניקיון … חשוב שמחננו יהיה נקי מפערי שכר בין עובד ובין עובדת."
ברל כצלנסון, אם יבוא היום לבית ברל, ימצא עובדי קבלן רבים. ברל כצלנסון ימצא עשרות רבות של מרצים העובדים בסביבת עבודה שאין בה ביטחון תעסוקתי, עם שכר שעתי מגוחך של שלושים שקל לשעה למי שבאמתחתו גם תואר שני באוניברסיטה. הוא ימצא כיום חוזי עבודה, שימרטו את עצבי כתביו – כתבי ברל כצלנסון. ברל כצלנסון, אם יגיח היום לביקור פתע, לא יאמין למראה עיניו, הוא לא ימצא את כלל העובדים מקבלים שכרם מכוח הסכם עבודה קיבוצי, עליו חתומה הסתדרות העובדים הכללית.
רוחו של ברל כצלנסון נשבה בבית ברל עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת, אבל כיום תחומי ההפרטה הם חלק מרקמת החיים של המוסד. ההתרסה נגד ההפרטה היא אך ורק בבחינת מלל עקר בגווילי ספרים וכתבי עט מאובקים חסרי חיות וממשות. רוחו של ברל כצלנסון נשמה רק מערכות של עבודה מאורגנת, כאשר כלל העובדים מועסקים בהסכם עבודה ייצוגי. רוחו של ברל כצלנסון היא כיום בבחינת גוויה מתה במוסד הנושא את השם "בית ברל".
תגובה זו לא נועדה לגרוע מהביקורת החשובה של מאמר זה, אולי דווקא לחדד אותה.
אני תוהה האם אותה אידאולוגיה שיצרה קבוצות אוכלוסייה שמתוכם באו אותם "תלמידים, שמסיבות כאובות חלקם גם לא פקד את מערכת הלימודים התיכונית באופן מסודר" היא זו שהולידה את השיטה שבה החלשים מוחלשים עוד יותר.
דווקא ברל כצנלסון היה מודע היטב ליחס המביש של המנהיגות האשכנזית-גברית ביישוב ל'אחרים', ובאופן ספציפי של יהודי אירופה למתיישבים היהודים מתימן, קרי: הכאות המתיישבים התימנים ליד חדרה, ונישול התימנים ע"י קבוצת כנרת.
במסגרת "טיהור" ההיסטוריה הציונית אנחנו נוטים להתייחס לבעיות אלה כ"סיבות כאובות". אולי ראוי היה להתייחס אליהן כחלק מהחטא ההיסטורי שכלל גם נישול האוכלוסייה הערבית וגם היחס הפטרוני-מנצל ליהודים שהגיעו ממדינות ערביות/מוסלמיות.
בית ברל הוא בהחלט מעסיק , המבייש את השם שהוא נושא – ברל כצלנסון .
זה ממש מבייש , שתנועת העבודה עוברת לסדר היום , שמתחם הנתון בידיה , ישנם עובדים בעלי תואר אקדמי , המשתכרים בקושי 30 שקל לשעה ובסביבת עבודה שאין בה ביטחון תעסוקתי .
עבודה על בסיס של שכר שעתי זו תעודת עניות לבית ברל כצלנסון .
לאילנה: קודם כל השינוי בבית ברל,בתנועה הקיבוצית,בהסתדורת ובכלל בארץ לא נבעה משום אידאולוגיה אלא מהתנאים של התפתחות הקפיטליזם כאן,כמו בכל העולם,ב100 השנים האחרונות.לגבי ה"חטא ההיסטורי שכלל נישול האוכלוסייה הערבית" הוא קודם כל אשמת המנהיגות הערבית שדחתה את החלוקה וקיוותה שמדינת היהודים תימחק מן העולם,מצב שנמשך עד היום.לעם היהודי הנרדף והנחכד מגיע מוסרית פתרון על חבל ארץ קטנה ולא משמעותית,קטנה מהעיר קהיר שבמצריים.האסון שבסירוב הערבים לקבל מדינה שונה ומתקדמת בסביבתם הוא אסוננו וגם אסונם,הנלחמים זה בזה בברבריות אין סופית שעדיין אין לה סוף,והאשמה בכל היא ישראל.
גם הסיפור העדתי,עושה ממציאות כואבת ובלתי מוצדקת,עוות במציאות האמיתית הכוללת
לאשר
נישול אזרחים באום אל פחם מאדמתם ולקיחת חלק הארי של אדמותיה , האם הוא שייך להסכמת הערבים לחלוקה ?
לקיחת אדמות מאזרחים ערבים בבקעת סכנין לצרכי בניית עיר עברית , כרמיאל , זה שייך להכרה או לאי הכרה במפעל הציוני , וזה אני כותב תוך הבנה , שמוצדק לבנות את כרמיאל . אבל מדוע צריך להגיע לנישול .אדמות מכפרים ערביים .
אשר , נישול פלחים ערבים מאדמתם בעקבות עסקות בין ראיסים ובין מוסדות הישוב היהודי לא היו ברוח הצעקה של אחד העם , ממנהיגי התנועה הציונית , במאמר: "אמת מארץ ישראל " וגם לא ברוח המאמר "לא זו הדרך" .
אשר , לדעתי , הטרגדיה היא שהזכות הבלתי מעורערת של העם היהודי לבית לאומי , חייבה את מנהיגנו להיות קשובים למאוויי האוכלסיה הילידית החייה במקום .
יש לי טענות רבות להנהגת החברה הערבית בתקופה של טרם קום המדינה , אך עם כל הביקורת שיש לי אני שותף לגישה בתגובה של אילנה
" ה"חטא ההיסטורי שכלל נישול האוכלוסייה הערבית" הוא קודם כל אשמת המנהיגות הערבית שדחתה את החלוקה וקיוותה שמדינת היהודים תימחק מן העולם"
ובכן על החטא הזה (של הנהגה) צריכים מאות אלפים לשלם בגירושם למחנות פליטים ושוד אדמתם ורכושם – אמר "הסוציאליסט-מרכסיסיט-ציוני" (סמן את הנכון)
"אשמת המנהיגות הערבית" היא אכן שדחתה את ההשתלטות הקולוניאלית-ציונות וסירבה להתחלק עם הקולוניאליסט במולדתה., אין אוכלוסיה שהיתה נתונה לשלטון קולוניאלי שנהגה אחרת.
קשה מדי לתפיסתו של הציוני-"מרכסיסיט"
זה הפרצוף האמיתי של מפלגת העבודה , למרות ששלי יחמוביץ מנסה לעשות לו טיפול קוסמטי .
אך גם טיפול קוסמטי המוצלח ביותר אינו יכול להסתיר את הפצעים המוגלתיים של מפלגת העבודה .