אחרי שמשה סילמן האומלל נפח את נשמתו בייסורים גדולים, התארגנו פעילים חברתיים להפגנות זעם, שכרגיל אצלנו הפכו למשמרות מחאה נטולות כעס אמיתי. המצב הזה, שהוא נוח מאוד לשלטונות, ישתנה בקרוב ויש כבר סימנים לכך. המפגינים, שחגגו את "ההישגים" של ועדת טרכטנברג בשנה שעברה, מבינים עתה שממשלת נתניהו-ברק חילקה להם פירורים, וגם אלה לא יגיעו לעולם לנזקקים האמיתיים. מה שהאוצר ייחלץ מתקציבי הביטחון יחלחל בסופו של דבר להתנחלויות או למגזר החרדי, ואילו האזרחים הערבים, השכירים ילידי הארץ והציבור המזרחי, שסובלים במיוחד ממצוקת דיור קשה, ימשיכו לחכות לשווא לפתרון סביר.

הפגנה נגד עמידר, לוד 24/7/12 (צילום: אקטיבסטילס)

למרבה הצער התמקדו המפגינים במשרדי הממשלה או במוסדות ציבור כמו הביטוח הלאומי ועמידר, ושפכו את זעמם המבוּקר על הפקידים שם או בבנקים, שרבים מהם משתייכים גם הם למעמד ההולך וגדל שלא יכול אפילו לחלום על רכישת דירה בעבור הילדים. הזעם כלפי עובדי עמידר, למשל, שרבים מהם (למעט אולי שכבה דקה בהנהלה) מקבלים משכורת זעומה ועובדים בפרך מול ציבור הזכאים, מפנה את הכעס לכתובת הלא נכונה. התופעה הזו הפכה למכת מדינה; השכירים זועמים על שכירים אחרים, הסולידאריות בין העובדים היא רק סיסמה מן העבר, ובעלי ההון ממשיכים ליהנות מגישה ישירה לצמרת האוצר, לשר עצמו ולראש הממשלה. הקינה שעלתה מהלווייתו של סילמן ז"ל לא הגיעה כלל לאוזניהם של הבוסים. גם אם חלילה יעלו את משרדי עמידר או הביטוח הלאומי באש, לא ייפגעו האשמים העיקריים במצב. עובדי הציבור הם חפים מפשע, ואילו קובעי המדיניות יוצאים מהמחאה בזול, כי מארגני ההפגנות מתעקשים לעקר אותן מפוליטיקה.

כבר הצבענו על כך שכמה ממנהיגי המחאה התפתו לחנופה, לכיבודים ולהטבות ואפילו ערכו מסעות הסברה למען ממשלת הזדון והרשע. אבל התופעה הזו היא שולית, ועלינו לחפש הסבר מדוע הגיעו הפעילים החברתיים לקונסנזוס ממאיר, שעיקֵר את המחאה מתכניה הפוליטיים והרעיוניים. מתי יבינו אלפי צעירים אינטליגנטים, שיודעים לגייס בני אדם ואפילו ליחצן בכישרון את פעולות המחאה, שלא ניתן להתחמק מהסתירה הטראגית בין הצבעה למפלגות התומכות בסדר החברתי הניאו-ליברלי לבין התקוממות אפקטיבית ויעילה נגד מכונניו? הרי הטקטיקה של "הפרד ומשול" פועלת באורח ישיר נגד השכירים, המובטלים והעניים ובעד העשירים, המתעשרים ומשרתיהם בממשלה. לכן ההימנעות מאופוזיציה אמיתית נגד המדיניות הביטחונית של הממשלה, שממיטה אסון על האזרחים משני העמים החיים כאן, היא סוד תבוסת המחאה (המפוארת כשלעצמה) של השנה שעברה. אם חלק מהמנהיגים החברתיים ממשיכים להישבע בשמו של ביבי נתניהו, הקרב המעמדי כבר הוכרע בטרם החל.

כדאי לעשות כאן הבחנה בין הפקידות הבכירה מאוד לבין עובדי ציבור מן השורה. בעלי ההון לא היו מצליחים לזכּוֹת בכל היתרונות ולהעביר לציבור את כל המעמסה, בלי אלפי המשת"פים שלהם בצמרת משרד האוצר ובמוסדות ציבור אחרים. רבים מפקידי האוצר הבכירים, למשל, עברו הכשרה רעיונית ניאו-ליברלית כבר בפקולטה לכלכלה באוניברסיטה. כאשר החלו לכהן במשרות שונות ומגוונות כעובדי מדינה הם נתקלו בסתירה שבין מצבם כשכירים לבין הדוקטרינה השמרנית שאותה ספגו בתקופת הלימודים. ההנחיות הברורות להעביר כספי ציבור למעסיקים ולפעול נגד העלאות בשכר לכל האחרים, קוממו אחדים מהם. כמה אפילו נפלטו מהמערכת והביעו מחאה נגד המדיניות הכלכלית-חברתית. אבל הם היו מעטים; בדרך כלל תרם האוצר, יותר מכל גורם אחר במשק, להרחבת הפער בשכר, להתרוששות מעמד הביניים ולהתעשרות נוספת של העשירונים העליונים. עובדי האוצר עלו בהדרגה לבכירוּת, שכרוכה בהשפעה עצומה על מנגנוני קבלת ההחלטות. שׂורר, כמובן, פער גדול בין שכרם הבינוני של פקידי האוצר בדרג הבינוני-גבוה, לבין יכולתם לתרום יותר ויותר לרמת חייהם הגבוהה מדי של הטייקונים ושל מעסיקים ויזמים אחרים. המגע החברתי עם העשירון ואפילו האלפיון העליון מפצה אותם על שכרם הבינוני, באמצעות גורם חדש לגמרי, שרבים מאיתנו איתרו את קיומו רק אחרי שנחלנו תבוסה איומה במאבק המעמדי: התגמול העתידי חיכה לפקידים, וצבע את האופק בצבעים בהירים ומבטיחים. מהדקי החגורות שלנו ויתרו לגמרי על החגורות שלהם, והפכו לשכירים אמידים, שנהנים מרמת חיים גבוהה במיוחד, לעתים תכופות אפילו ראוותנית. בכירים מהסוג הזה קיימים לא רק באוצר אלא גם בבנקים ובמוסדות אחרים.

לכל זה אין שום קשר לעובדי מדינה מן השורה. הניאו-ליברליזם משתלם רק למעטים אבל מיושם על ידי אלפים מחוסר ברירה תעסוקתית או קיומית. נתניהו, אהוד ברק, אביגדור ליברמן ויובל שטייניץ הם סוכני ההון בתוך המערכת השלטונית. אם הזעם לא יופנה נגדם ונגד הבוסים שלהם, בעלי ההון, הפגנות המחאה יהיו רק שסתום להוצאת הזעם ולא בסיס לשינוי חברתי. לרוב הציבור בישראל יש אויבים מעמדיים ברורים: בעלי ההון שהמדיניות החזירית משרתת אותם באורח עקבי; ראשי השלטון שמיישמים את המדיניות הזאת ממניעים רעיוניים או אנוכיים; הפקידות הבכירה מאוד שמכרה את עצמה למוֹלֵך הניאו-ליברלי, שמכלה אותנו באש קרה אבל יעילה.

איך ממקמים בניתוח הזה את המשטרה שרוֹדה במפגינים באלימות רבה? הסתירה העתיקה קיימת גם כאן. השוטרים שמדכאים הפגנות חברתיות פועלים בעצם נגד עצמם. כאשר הייאוש מגיע לשיאו, כמו בספרד, מבינים זאת גם שוטרים, כבאים ואנשי ביטחון אחרים. ההסברה למשטרה, שההפגנות מתקיימות בעצם גם למען אנשיה, היא אתגר פוליטי. כדי לבצע אותו חייבים הפעילים להגיע לידי הפנמה אידיאולוגית של כמה עקרונות שאסור להתבייש לקרוא להם "סוציאליסטיים". ההתרסה נגד עמידר איננה אלא חיקוי חיוור של מאבק מהפכני אמיתי.

הפטליזם, שמניע את ההסתייגות מפוליטיזציה של מאבקים חברתיים ואחרים, הוא גם נחלתם של עיתונאים בכירים, שהתגייסו בעבר לעזרת השליטים כעובדי מדינה. העיתונאי הוותיק איתן הבר מ"ידיעות אחרונות", איש תנועת החרות במקור שעבד גם עם יצחק רבין המנוח, התריע השבוע שמצבה הפוליטי והביטחוני של ישראל הורע מאוד לרגל ההתרחשויות בעולם הערבי והמוסלמי, ומאשים את הציבור הישראלי באדישות כלפי העתיד הקודר המצפה לו. איש ממסד מובהק כמוהו מוקיע אותנו, אינו חושב כלל על חלקו במצב ואף טוען שהשקט היחסי ששרר בעבר, כמו הסערה הנרקמת סביבנו עתה, אינם קשורים "לשלטון ישראלי כזה או אחר". כלומר, ההתנחלויות שהקימו ממשלות ישראל הן רק פרי דמיוננו, וכך גם המדיניות למחיקת יאסר עראפת, הפרטנר הפלסטיני הרציני ביותר שהיה לישראל אי-פעם. אם לא ניתן לבצע שום שינוי במדיניות, ובכל תקלה אשמים רק פקידים, או קצינים או הש"ג, הרי שהבר עצמו מרדים את הציבור.

• פורסם בכל העיר, 27 יולי 2012

Share on Facebook