השערוריות והחגיגות של השבועות האחרונים ייבחנו בעתיד הלא רחוק על ידי היסטוריונים ומדעני מדינה, שיגיבו בגיחוך סלחני כלפינו. שערוריית המין במשטרת ירושלים ואפילו המשחקים האולימפיים בלונדון יהיו חדשות האתמול, וכך גם ההעלאות בשיעורי המס והגזרות הכלכליות הממשמשות ובאות. גם ההתקוממות המנומסת של מעמד הביניים תצטייר כקוריוז. למרבה התדהמה, התמוטטותו של חאפז אל-אסד בסוריה תהיה גם היא עוד רישום מקליש והולך בדפי ההיסטוריה של האזור. העולם כולו יעסוק רק באיראן, ובספיחי הפצצתה בידי ישראל. אנחנו נלקק את הפצעים, והפוליטיקאים והפרשנים שהעלו על נס את קברניטי המבצע בנימין נתניהו ואהוד ברק לפני האסון, יסתתרו לזמן מה עד שיוכלו להתייצב, כהרגלם, לימין ממסד חדש שיקום כאן.

ההגנה בכל מחיר על הממסד היא מחלת הרוח הקולקטיבית של המרכז הלאומני על כל מרכיביו. היא מרעילה את האוויר בתרבות הפוליטית שלנו מאז קום המדינה, גם כאשר לכותבים ולעסקנים יש השכלה פורמאלית גבוהה לעומת קודמיהם הקונפורמיסטים באותה מידה. ניתן להבין כיצד ארי שביט מ"הארץ" מקיים את מעמדו כדובר הממסד המסוכן הזה; גם בעבר עשו כן פובליציסטים בעיתון לאנשים חושבים בשירותם של משה דיין, אריאל שרון ואפילו אהוד אולמרט. בעידן הזה אנחנו סבורים שיש לנו כלים טובים יותר לבחון את המציאות, לבודד את מרכיביה הרעילים, להבין לא רק את הכוונות אלא גם התוצאות הצפויות מתוקפנות צבאית בלי גיבוי בינלאומי. למרבה הצער אנשים כמו שביט אינם כמעט משתמשים בכלים האלה. הם מעדיפים להיצמד למוקדי הכוח האמיתיים והמדומים ומטפחים אשליות שווא בדבר היכולת של ישראל להשתמש בעוצמתה הצבאית והגרעינית.

דור הביניים של הפוליטיקאים והפרשנים לא טיפח מנגנוני הגנה בפני קריסת הקונספציות הישנות. לכן מוטב לנו לשנן אמיתות חדשות באוזניהם אחת לאחת: ישראל איננה מסוגלת להכניע את כל שכנותיה ולהכפיף את העולם הערבי והמוסלמי לגחמותיה, המושתתות על המיסטיקה התנ"כית של ארץ ישראל השלמה; אין לנו כוח כלכלי כדי להתמודד עם תוצאות ההרפתקנות הצבאית בלי סיוע חוץ נדיב; שר הביטחון ברק לוקה בשיגעון גדלות מפחיד ויכולותיו האינטלקטואליות אינן אלא עושר השמור לבעליו לרעתו. הוא פשוט נטול ממד של איזון נפשי, הדרוש כדי להכיל את התסיסה במוחו הקודח; נתניהו מחויב לעקרונות מדיניים של הימין הקיצוני וחושש מעימות חזיתי עם המתנחלים; גרוע מזה, ראש הממשלה שבוי לגמרי בתפיסות של השמרנות האמריקאית, המכירה רק בכוח צבאי כדרך לפתור קונפליקטים פוליטיים, בעיקר עם מדינות חלשות וקבוצות מיעוט, שמאבקיהן מוגדרים כ"טרור". בחלק השפוי בליכוד (מנקודת ראות של התמיכה או ההתנגדות לטירוף באיראן) מקננים נִצים רבים, כמו בני בגין למשל, שקשה להם להיאבק נגד ביבי וברק שכן כל שאיפה להחזיק לנצח בשטחים או בחלק ניכר מהם, כוללת מרכיב לא רציונאלי שמוביל בסופו של דבר לשימוש בנשק גרעיני. שלי יחימוביץ' לא תציל אותנו מהתוקפנות העתידית באיראן וצריך רק לבחון את עמדותיה בנושאים מדיניים אחרים. היא ממשיכת דרכה של גולדה מאיר, ובמובנים רבים גם של ברק.

לכן כדאי לכולנו לראות במתקפה על איראן עובדה כמעט מוגמרת, שהדרך היחידה לסכל אותה (אולי) היא גיוס העולם כולו למניעתה. מי שמאמין, כמו בן-דרור ימיני או דן מרגלית, שכל מסע הסברה בחוץ לארץ נגד עמדותיה של ממשלת ישראל הוא מעשה אנטי-פטריוטי, גורם ביודעין לשיתוקו המוחלט של מחנה השלום הישראלי. הזמנים הם קשים וכאלה הן גם הדרכים לשרוד בהם. לכן כל מי שמסוגל לשוחח עם קובעי מדיניות באירופה או בצפון אמריקה, בעיקר בארצות-הברית, חייב לעשות כן מיד: להזהיר, להתריע, להכות בתופים, לצרוח עד פסגת האמפייר סטייט בילדינג. זהו הציווי העליון של הנאמנות לעם הישראלי כולו, שגובר לאין שיעור על חובותינו לממשלה. יש למנוע את ההפצצה, כדי שלא ניאלץ לספוג את הפצצות התגמול הבלתי נמנעות. אם נתיר את דמם של האיראנים דמנו יוּתר על ידי כל המוסלמים ברחבי העולם. לשווא נחפש אחרי הדרכים להפריד, לפחות מבחינה אנליטית, בין מוסלמים מתונים לבין קיצונים. כולנו ניחשב למצורעים בכל מדינות האיסלאם, וכך גם באירופה ואפילו בארצות הברית, על אף שמתנגדי ברק אובמה מתחנפים עתה דווקא לאלמנטים הכי גרועים בתוכנו.

הממסד שלנו מעדיף את אויבי השלום גם כאן וגם בארצות הברית. מזה מתחייבת הבחירה החלופית של כל אדם אחראי ושפוי בישראל: נגד נתניהו, ברק והמתנחלים ובעד השלום, בעד ההידברות ובעד אובמה. חרף הרצח המחפיר ללא משפט של אוסמה בן-לאדן, אובמה הוא חיוני: בבחירתו טמון הסיכוי היחיד להישרדותו של העם בישראל ולקיומה של הידברות כלשהי בין העולם המערבי לאיסלאם. בניגוד לתפיסה הקטסטרופאלית של הימין המתנחל, ההידברות היא חשובה גם לישראל. נתניהו מצדד בגלוי בימין האמריקאי בבחירות הקרובות בארצות הברית. הוא מהמר על הסוס התוקפני, שיעשה הכול למען ניצחון הרכושנות על האינטרס הכלל-עולמי ברווחה כלכלית יותר שוויונית. עלינו להמר על הסוס הליברלי, חרף מגבלותיו. כל מפלגה פוליטית משמעותית שתגיע לשלטון בוושינגטון תשרת אינטרסים אימפריאליסטיים, כמובן. אבל במצב הקשה מנשוא של האזור בכלל ושל ישראל בפרט אנחנו חייבים לבחור בין רוע מוחלט לבין רוע יחסי. נתניהו עצמו משכנע את אובמה שממשלת ישראל עוינת כלפיו ורוצה בהצלחתם של יריביו. אם יישאר בבית הלבן הוא יפנה את מרצו לריסון נתניהו.

דומה שגם נתניהו עצמו מבין זאת. נפש המהמר של ברק וייאושו של ביבי מהבית הלבן חוברים יחד כדי לבצע פשע מלחמה בשם ישראל עוד לפני הבחירות. בכך ייחבלו השניים באינטרס הלאומי העליון של ישראל שהוא המשך היחסים הטובים עם ושינגטון, ויגרמו למלחמת נצח באזור שתהיה רבת משתתפים ועתירת סכנות. בעת הזאת מוצאים השניים בעלי ברית בתקשורת, שינסו בעתיד לטשטש את חלקם בקבלת ההחלטה שעלולה להרוס את ארצנו. נרשום את שמותיהם למען העתיד, אבל לא הם ישלמו את מלוא המחיר אלא דווקא אזרחים רגילים מן השורה, שרבים מהם חוששים מהמלחמה הצפויה או שאינם מסוגלים לקבל הכרעה ערכית כלפיה, בשל העדר מידע או מתוך יראת כבוד כלפי הממסד.

צו השעה כרגע הוא השמעת זעקה לא רק בישראל אלא גם בוושינגטון, בלונדון ובפריז. יש לגייס את יהודי ארצות הברית הליברלים נגד ביבי וברק, ולהסביר להם את ההבדל בין זיקה לישראל לבין ציות עיוור לתכתיבי הממשלה, שמאיימים עלינו יותר מכל אויבינו גם יחד.

• פורסם בכל העיר, 3 אוגוסט 2012

Share on Facebook