פרויקט הקמתה של העיר חריש – בתוככי ואדי ערה, עלול להיות פרויקט הרה אסון ובלתי הפיך בנזק ובסכנה שלו ליהדות החרדית שמתוכננת להתיישב שם. אם מר אלי ישי – שר הפנים, מוכן היה להתפשר על 25 אלף תושבים בעיר העתידית הרי שמתחרו לכס יו"ר ש"ס, שר השיכון – אריאל אטיאס, חפץ להגדיל את העיר עד ל- 150 אלף תושבים. מאחורי מר אטיאס נושף שר הבריאות לשעבר מש"ס, הרב ניסים דהן, שהוא כיום גם יו"ר המועצה הממונה בחריש ה"קטנה" (פחות מאלף תושבים). ניסים דהן חפץ להיות ראש עיר גדולה ורחבה כמה שיותר ולשם כך הוא אינו בוחל בשום אמצעי, כולל גידופים והתרסות כלפי מתנגדי הרעיון – ביניהם תושביה היהודים הנוכחיים של חריש ובני הישובים הערביים באזור – בנוסח "אם לא מתאים לכם לכו למדינה של אבו מאזן". מר אטיאס לעומת זאת "הסביר" כי "החרדים הם חיל חלוץ לעצירת הערבים מלהתפתח".

טקס אזרוח היאחזות נחל חריש 1982 (צילום: ארכיון השומר הצעיר יד יערי)

אין ספק שאנשי ש"ס – משתפ"י הימין וחסרי ההשקפה התורתית של גדולי ישראל מהדור הקודם, מדרדרים את היהדות החרדית לעימות מסוכן עם האוכלוסייה הערבית וללא שום סיבה אובייקטיבית אמיתית לעימות זה. המגמה החילונית תמיד היתה להשתמש בחרדים כמקל חובלים נגד הערבים כאשר מדובר בנושא הדיור. מלכתחילה צמח הרעיון הזה כאשר כבר בראשית שנות ה-80 חשבו "קברניטי ישראל" על דרך לפתור את ה"בעיה החרדית" של העלייה המבורכת בגידול היהדות החרדית. דוד לוי – דווקא איש שומר שבת ומתון, היה הראשון, כשר השיכון, שדחף את הרעיון לבנות גטאות בטון לחרדים במקומות העימות עם הערבים כדי להרחיקם מלהתיישב בערי ישראל הרגילות. הפרויקט דאז נקרא העיר עמנואל ומאחר שגדולי ישראל דאז ובראשם הגר"מ ש"ך (שהתנגד אח"כ מאותן סיבות להתיישבות בעיר ביתר), התנגדו לפרויקט ההתיישבות החרדי בשטחים הכבושים הרי שרק קללה רובצת עד היום על עיר זו.

אך מאז ועד היום זרמו וזורמים מים עכורים ומצוקת הדיור, יוקר הדיור והרצון החילוני לסלק את החרדים ממרכז הארץ, יחד עם צמיחת עסקנים חרדים קטני השקפה והפיכתה של מפלגת ש"ס ללווין ציוני ולאומני ללא קשר לתורת ישראל, הפכו את החרדים ל"בשר תותחים" ציוני נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים וכיום (בחריש ובכסיף) גם בשטחי ה"קו הירוק". היהדות החרדית נתונה לחסדי החילונים הקיצונים מצד אחד ומנגד שבויה בידי עסקנים קטנים בקירבה שאינם רואים תורתית את הנולד ומביאים נתונים שקריים לגדולי התורה, והתוצאה מכך הופכת להרת אסון מיום ליום.

בחריש מצפה לאוכלוסיה החרדית שק של צרות החל מבעיות אקולוגיות (בין תחנות כוח לעשן רעיל) ועד פיקוח נפש ממש עם אוכלוסיה ערבית שהמדינה החליטה לגזול ממנה אדמות פרטיות וציבוריות כדי לעצור את התפתחותה. אם יבנו בתי העיר החרדית בחריש מול בתי הכפר אום אל קוטוף הרי שרק קללות ועימותים יהיו פרי ה"דו קיום". אין ספק שגם הימין וגם השמאל הציוני ירקדו על הבעיות הללו ויצעקו לשמים כי זו ההוכחה שהצרות באות  רק מהדת וכי החרדיות והאסלאם הקיצוני הם האשמים. בעיר כזו – שתיבנה על אדמות גזל ומריבה, אפשר יהיה לחנך ילדים כהניסטים אך בודאי שלא ילדים חרדים נורמליים שחפצים ללמוד תורה ולהתקדם בחיים כיהודים תורתיים. בעיר כזו יהפכו החרדים ללאומנים יותר – כולל קבוצות מתונות הבאות להתיישב רק משום זולות המקום, והערבים שמסביב יהפכו לשונאי היהדות למרות שבעבר האסלאם והיהדות חיו ברוב הזמן בהרמוניה בארצות האסלאם. עיר כזו איננה נותנת סיכוי לפיתוח עתידי של תושביה ומנגד חוסמת את פיתוח התושבים הנוכחים בישובים הערביים שמסביב. נוסיף לכך את הקיבוצים והאנטי דתיים באזור והרי היהדות החרדית באה מלכתחילה להתיישב במרכז של אבק שריפה פוליטי ותרבותי, עד פיקוח נפש ממש. גם גילויים של קברים עתיקים ומערות קבורה באזור הבניה המתוכנן, הוסתר מארגוני הקברים היהודיים ומגדולי ישראל.

אחת הדוגמאות לצביעות המנהיגות החילונית – ביחס למצוקת הדיור החרדית וליחס השרלטני כלפי אוכלוסיה זו – היא הדוגמא של מר מאיר ניצן, יו"ר הוועדה הממונה של העיר לוד ולשעבר ראש עיריית ראשל"צ בין השנים 1983 ל-2008. האיש הזה פיתח ובנה את הגדולה בערי המדינה בכל הנוגע לתנופת בניה בארבעים השנה האחרונות. האיש הזה, בתככיו המשונים, הכשיל את כל הניסיונות לבנות שכונות חרדיות בעיר ראשל"צ ובכללן שתיים שכבר עלו על מפת משרד השיכון והבינוי. האיש הזה, שלא מעט שערוריות שחיתות ומוסר הן הרקורד שלו, לא רצה חרדים בעירו ובכל שכונה שבה החרדים התרבו (כמו רמת אליהו ושיכון המזרח למשל) הוא דאג לשלוח לשם תושבים חדשים לא דתיים ובכללם לא מעט בעיתיים רק כדי שהחרדים לא יתרבו שם. והנה כיום, בעיר לוד, הוא זה המרצה בחום בפני חרדים על "ישוב הארץ" וזאת כדי למשכם ללוד לשם חסימת הציבור הערבי בעיר.

ניצן איננו לבד בסיפור וגם בעפולה ובנצרת עילית לא מעודדים את חסידות ויזניץ' משום האהבה לחרדים אלא משנאת הערבים. חסימה אחרת נגד חרדים ראינו לא מזמן בעיירה ירוחם כאשר מר עמרם מצנע היה מוכן לחסום את התפתחות העיירה, להשאירה נקודה מבודדת במדבר ורק לא להביא לשם אוכלוסיה חרדית נוספת. תראו כיצד תושבי בית שמש החילונית (עיירה נידחת עד שהחרדים יישבוה ופיתחוה) משתוללים כשהחרדים הופכים שם לרוב ומביאים קידמה לעיירה שהשוק היה מרכז הפעילות שלה בעבר. אבל כל אלה רוקדים על הגגות כשהחרדים נשלחים לחסום את הערבים במסגרת "פלישתים בפלישתים".

קשר ישיר בין החרדים לערבים – ולא ע"י המשת"פים של ש"ס או פוליטיקאים אחרים משמשי ממסד, היה פותח דרך אחרת לדו קיום ולשיויון בארץ הזו ולא עוד מצב שבו הממסד עורך "הפרד ומשול" בין שתי האוכלוסיות האותנטיות והילידות האמיתיות של ארץ זו.

שלל סיבות הלכתיות ותורתיות מכריעות את הכף היהודית-תורתית לא להתיישב בעיר זו ובראשן פיקוח נפש, גזל נוכרים, עימות עתידי שלא על דרך ישראל סבא וחוסר עתיד לעיר זו. לא מעט פרויקטים חרדים הפכו לכישלונות ובראשם אותה עיר פיגומים ורפאים ששמה עמנואל. הפעם הכישלון נראה עוד לפני שהונחו הפיגומים. את הפרויקט הזה צריך לעצור ולו כדי להוכיח ל"קונצנזוס הציוני" שהחרדים אינם מוכנים לשאת בעול "בשר תותחים" נגד הערבים כאשר גם האזור הלה נטול אפשרויות תעסוקה ופיתוח.

Share on Facebook