רועי חזר לביתו משירות מילואים בעוטף עזה כשהוא די נבוך מהמסרים הגלויים והסמויים של חברו הדתי לצריף, בני מאירסון. הוא עצמו היה בעצם מעין אתיאיסט, אבל מעולם לא התעמק במיוחד במהות ההגדרה הזו. ידיד מבנק הפועלים, איש מחשבים מוצלח, הציע לו להסתפק בהגדרה עצמית מתונה יותר. כך למד את המונח "אגנוסטי", שקסם לו יותר בשל העמימות היחסית שהייתה טמונה בו.
במארב לילי התעלם רועי מהקור העז וניסה להפיס את דעתו של מאירסון הדתי. ייתכן שהוא רק אגנוסטי, כלומר במין מצב של תיקו שאין בו הכרעה בעניין עצם קיומו של אלוהים. "אני לא יכול להוכיח שהוא קיים, אבל גם אין לי ראיות שהוא איננו קיים", אמר רועי, ושמח שבחשיכה הכבדה הוא לא יכול לפענח את ארשת פניו של מאירסון. הוא לא זכה לתגובה כלשהי, אבל איכשהו קלט שחברו לא השתכנע. בעצם, המונח המתון הרגיז את מאירסון הרבה יותר מאשר ההיצמדות הנוקשה לאתיאיזם. בארוחת הבוקר אמר מאירסון לרועי ששני המונחים הם חלק בלתי נפרד מתרבות הגויים. רועי העווה את פניו.
אחרי שנה בדרום אמריקה ועוד שנה בפריז עם אישה צרפתייה שפגש בלימה, הוא גיבש לעצמו מעין השקפת עולם שרובה רגש ומיעוטה שכלתנות, ועיקרה רתיעה מההסתגרות של הדתיים לאומיים וביקורת על אודות סלידתם מתרבות המערב. אבל מאירסון דיבר על "גויים" ולא על המערב. זו הייתה הקצנה עקרונית, לא רק סגנונית. החיבה ששרתה בין השניים לאורך שנים של שירות משותף לא נעלמה, אבל חל בה פיחות, שלא נעם לרועי. מאירסון היה חייל מצוין, ורועי נעזר בו גם בדברים קטנים כמו ניקוי הרובה או הסוואה בשטח, וגם במבחנים הלא קלים במלחמה שחברו המתנחל העדיף לכנות בשם "עופרת יצוקה".
מאירסון ידע המון, וכושר הניתוח המבריק שלו הדהים את רועי, שתמיד חשב בלבו שדתיים ימניים, בעיקר מהזן המתנחל, אינם מסוגלים להתעלות מעל הגישות הפשטניות שלהם לפוליטיקה. לעתים נטה לחשוב שיש למאירסון נימוקים כבדי משקל, אבל כאשר חזר אל חבריו בתל אביב הם ביטלו אותם בבוז מוחלט. הוא והחברים נפגשו לפחות אחת לשבוע בפאב, אבל רועי אהב גם את הסינמטק וקרא המון ספרות עברית חדשה. הוא מצא חברות נפש וגם כמה שותפות למיטה, שחלקו עימו את אהבתו לספרים ולסרטים. אף לא אחת מהן התעניינה בדת, ובקרב כל חבריו וחברותיו לא מצא אפילו שותף אחד לדיון תיאולוגי.
חברו אסי, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, נהג לומר לרועי שדתיים וחרדים אינם אוהבים ויכוחים מופשטים על אלוהים. כל זה לא רלבנטי לשום דבר, טען אסי. הדת היהודית איננה מועדון ויכוחים, ויש להתרכז בקיום המצוות. רועי נזכר בידידו יוסי, שסיפר לו שראש הכנסייה האנגליקנית סיפר פעם ש"ארבעים ושלושה אחוזים מכלל הכמרים שלנו מאמינים באלוהים". זה היה אולי מצחיק, אבל מאירסון, דווקא גבר עם חוש הומור מפותח, לא העלה על פניו אפילו רבע חיוך. יש להניח, חשב רועי, שגם זה נחשב בעיניו לחלק מתרבות הגויים.
מאירסון היה נשוי טרי, משולהב לגמרי מההתנסות החדשה בסקס ("חיי אישות", כך קרא לזה) ושיחותיו בנייד עם אשתו, כאשר חשב שרועי כבר נרדם, היו מעלות סומק על פניהם של החברים בפאב ברחוב יהודה הלוי. ב"יישוב" שלו הוא נחשב לאיש מתון להפליא, בעיקר כלפי הערבים שאותם הוא חשב ל"בני אדם כמונו". לרועי הסביר ששכניו מתייחסים אליו בסובלנות על אף יחסו לערבים כיוון שהוא מקפיד גדול בענייני דת, "קלה כבחמוּרה".
רועי נזכר בשיעורי תושב"ע בתיכון, והעלה חיוך קלוש על פניו. הוא נזכר שוב באסי, שהטיח בפניו על הדשא בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, במהלך ויכוח סוער על זהות: "אנחנו ישראלים כאילו חילונים, יושבים בארץ המובטחת אבל חולמים על קליפורניה או על פריז שלך, ובינתיים חשים אשמה כבדה כלפי סבא וסבתא, שאותם לא ראינו מעולם. הם היו יהודים חרדים באוקראינה ונרצחו שם. זוהי ההיסטוריה שלך, וגם שלי. אתה אוהב מאוד לאכול צלעות חזיר, 'לבן' עלֶק, אבל ניתן לראות בפניך את ההיסוס ואת האמביוולנטיות. סבא שלך זועק 'שמע ישראל' מבור ההריגה בבאבי יאר, ולבשֹר שלך יש לפתע טעם של רעל עכברים".
כשמאירסון שמע את הסיפור זכה רועי לחיוך רחב ממנו, וזה שימח אותו מאוד. הוא היה זקוק מאוד לאיתות ממאירסון, שהוא רואה שיש לו ערכים ואישיות גם אם הרובה נופל לו מהידיים ואינו מסוגל לקושש מיני צמחים להסוואה. מאירסון האמין שלהרבה חילונים יש "ניצוץ יהודי", אפילו לאוכל פיגולים כמו רועי. "אם מאירסון איננו שונא ערבים, אז אולי ניתן לדבר איתו גם בנושאים פוליטיים", חשב רועי. אבל זה לא קרה. כאשר רועי ניסה למלמל כמה טיעונים שאותם קרא ב"הארץ" ביטל אותו מאירסון כמעט בגסות. הבקיאות שלו בתולדות הסכסוך היהודי-ערבי הדהימה את רועי, ששאב את ידיעותיו ואת עמדותיו מהאווירה שאפפה אותו. לעתים היה מסוגל לבטא את עצמו בשנינות, וכך נהנה מהילה מסוימת בקרב החברים; את מאירסון כל זה לא הרשים. השנינות של רועי לא דגדגה את חוש ההומור הנפלא של מאירסון. המתנחלים בפלוגה, ארבעה במספר, נהגו להקיף את מאירסון ולהתפקע מצחוק מהברקותיו אבל רועי לא הבין על מה המהומה. בעיניו הן היו בדיחות קרש, שגלשו לעתים לעגה יידישיסטית שהייתה זרה לו לחלוטין.
אבל הביקורת הסמויה הזו, שגרמה לרועי הנאה חריפה, לא גרעה במאומה מהערצתו למאירסון, שהרגיזה אותו מאוד. "מה יש להעריץ כאן?" חשב לעצמו, "סתם דוס מהזן החרד"לי, שמעריץ את הרבנים הליטאים יותר מאשר את מנהיגי המחנה שלו". המחשבה על כך שיפרה במשהו את מצב רוחו, אבל לא באמת שכנעה אותו. הוא רואה את מאירסון רק במילואים בשבע השנים האחרונות, לא נפגש איתו כלל "באזרחות", ובכל זאת הוא אחד האנשים החשובים בחייו.
בתור לאפסנאות להזדכות על הציוד, שררה ביניהם שתיקה מתוחה. רועי שנא את יום השחרור עוד יותר מאשר את השירות עצמו. השיר החסידי שמאירסון זמזם לעצמו בהיסח הדעת עצבן מאוד את רועי. דקה לפני שהגיעו לדלפק הוא הפיל את הרובה הנקי והמשומן, בדיוק כפי שעשה גם בשנה הקודמת. מאירסון הפסיק לזמר, לקח את הרובה, ובתוך כמה דקות החזיר אותו נקי ומוכן להחזרה לנשקייה. רועי מלמל כמה דברי תודה, אבל בעיקר כעס על עצמו, ומשום-מה גם על מאירסון. השלווה שהתלוותה לכל תנועה של מאירסון עם הרובה, והשאננות לקראת הפגישה עם האפסנאי הנודניק הרגיזו את רועי. ייתכן שמאירסון חוגג את קבלת הצו לשירות מילואים, חשב רועי, לי זה לא יקרה לעולם.
באוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב התיישב רועי ליד חייל אחר. מאירסון, במרחק כמה מושבים, קרא דווקא את עמוס עוז. רועי לא היה מסוגל לקרוא, היה עצבני מאוד וטרם הפנים את עצם העובדה שהוא כבר השתחרר מהמילואים. לפני שהגיעו לתחנה ניגש אליו מאירסון, שלח אליו חיוך רחב ואמר: "אולי כדאי שתצום השנה ביום כיפור, אתה זקוק לזה הרבה יותר מכל הדוֹסים שאני מכיר". רועי כבש בקושי את הקללה שעמדה לו על קצה הלשון. משום מה הגיע לביתו במצב רוח לוחמני כלפי מיטיבו מהפלוגה. אולי ארוחת בוקר חזירית, ביצים ובייקון בעיצומו של היום הקדוש, תכרסם קצת בשחצנות המוצנעת היטב של מאירסון.
ביום הכיפורים עצמו קם רועי כמעט בשעת הצהריים, עמד על גג ביתו בבגדי ספורט שהתאימו מאוד למזג האוויר, וראה מרחוק את העצים מסביב לשדרות רוטשילד. זו איננה השלווה הירושלמית שהוא זכר מבית הוריו ברחביה אבל בכל זאת רבץ שקט חגיגי, סתווי למחצה על מרכז תל אביב. הבדידות לא העיקה עליו; עדי הייתה אמורה להגיע במוצאי החג מהצפון, אבל בכל זאת העלה באוב את הסצנה האחרונה בסרט "גיבור מקומי" האהוב עליו: איש העסקים הצעיר חזר לעיר תעשייתית עגומה בארצות הברית מהעיירה הסקוטית, שיופיה ואנשיה צבטו את לבו והציפו את יישותו בחן הכובש שלהם. אפילו פס הקול של מרק קנופלר מהדייר סטרייט התנגן בראשו חרישית.
מאירסון מתפלל עכשיו בבית הכנסת בהתנחלות, חשב בלי שמץ של קנאה, לבוש בלבן ואולי מחפש במבטו את אשתו הצעירה בעזרת הנשים. רועי הציץ בלחם הפרוס שנועד לארוחת הבייקון המפוארת שתכנן. הוא פורר אותו והשאיר אותו בצלוחית הקבועה שבה האכיל את הציפורים הרבות שרחפו תדיר מעל ביתו. משום-מה, התיאבון האדיר שפקד אותו תמיד ביום כיפור נעלם לגמרי. הוא לא היה חלק מהצום, אבל גם לא אכל עד מוצאי היום הקדוש. כצעד של מחאה נגד עצמו, האזין לכל השירים הנפלאים שפיארו את פסטיבל וודסטוק בשנת 1969. מאירסון לא ניצח היום וגם לא אני, חשב לעצמו. אולי הציפורים, שהמשיכו לחוג מעל דירת הגג שלו ברעש גדול הן שניצחו ואולי בעצם ג'ו קוקר, עם העזרה הקטנה שקיבל מידידו בשיר הבלתי נשכח מוודסטוק, בפסטיבל שממשיך לחיות רק בחלומותינו.
- פורסם בכל העיר, 19/9/12
סיפור מהנה במיוחד.
רבאק, אין לרועי הזה מה לעשות? ללכת למילואים, להרהר ולחשוב על מה עושה (או לא עושה) איזה חתיכת מתנחל מגודל בהתנחלות שלו? נראה שהתמונה של הציפורים נחתכה והיא בעצם מעל למזבלה..
תיאור של בחור אומלל, כבר בדרך לתהום הדוסיות הפעורה.
בטח ביום-כיפור 2014, כבר ישב לצד חברו הטוב (וכנראה גם יותר מזה, בהתחשב בנימה ההומו-אירוטית, הגלויה-אך-המוכחשת-משהו, בסיפור…), בבית-הכנסת שבהתנחבלות בררררררררררררררר