שוב אני מתרפקת על העבר. סיימתי לאחרונה לקרוא את ספרו של האצ'ינס הֵפְּגוּד "אשה אנרכיסטית" מ-1909. הפגוד היה עיתונאי וסופר אנרכיסט בתחילת המאה ה-20. את הכשרתו כעיתונאי רכש בהנחייתו של לינקולן סטפנס, אחד ממובילי הדרך בעיתונות החברתית שחשפה שחיתות מערכתית (muckraker journalism), כמו בני תקופתו אפטון סינקלייר, שבספרו "הג'ונגל" חשף את הסיאוב בתעשיית הבשר, או אידה טרבל שחשפה את הדרכים הנלוזות שבהן משפחת רוקפלר בנתה את אימפריית הנפט המונופוליסטית, Standard Oil. בקיצור, עיתונות מהסוג שנמצאת היום על מערכת החייאה. למרות שבין יתר עבודותיו של הפגוד הוא תעד את הגטו היהודי-רוסי בניו יורק (Spirit of the Ghetto, שכיהודים אנחנו אוהבים שכותבים עלינו), לעניות דעתי אף אחד מספריו לא תורגם לעברית.
מתוך כרזת הסרט הקַטַלני האנרכיסטי Barrios bajos משנת 1937
ב"אשה אנרכיסטית" מתעד הפגוד את סיפורה של מרי, בת להורים אלימים ומזניחים, ששלחו אותה לבית הספר באי רצון עד שהייתה בת 12 ונראתה מספיק מבוגרת להישלח לעבוד, מבלי שיחשדו שהם עוברים על חוק חינוך חובה (עד גיל 14, באותו הזמן). כמשרתת בבתיהם של זעיר בורגנים פוריטניים בשיקגו נחשפת מרי לדיכוי הכפול של משכורת רעב ומוסריות פוריטנית, לפיה כל ביטוי של מרדנות או אפילו שמחת חיים אצל ילדה/נערה נענש בפיטורין שחייבו אותה לחזור לבית הוריה המתעללים. בת 17 מרי פוגשת את טֶרי, גבר בשנות ה-30 לחייו, אנרכיסט אידאליסט, ודרכו היא מתוודעת לתרבות המהפכנית המבעבעת של תחילת המאה ה-20.
בסימפטיה מהולה באירוניה הספר מתעד את סיפור אהבתם – פריחתה ודעיכתה, וכניסתה של מרי לסלונים של אינטלקטואלים ואמנים פרוגרסיביים; מנהיגי פועלים, אנרכיסטים, וסוציאליסטים. אנשי אידאלים שדרך אורח חייהם, אומנותם ומשלח ידיהם מנסים לשנות את פני החברה. כתיבתו של הפגוד איננה ביקורתית, אלא תיעודית. דרך חלופת המכתבים שלו עם מרי וטרי הוא מתעד גם את היופי וגם את הנאיביות, ואפילו הטיפשות והנוקשות של אנשים המתמסרים לאידאולוגיה.
הפגוד עצמו היה בן למשפחה אמידה, למד בהרווארד וחי חיי רווחה. עם זאת, ואולי בזכות האידאולוגיה האנרכיסטית לפיה חי הייתה לו היכולת לראות ולתעד את האנושי ולתאר את צמיחתה ופריחתה של מרי שלא מעמדה פטרונית. אין תחושה שזו גרסה תיעודית של אילוף הסוררת, נהפוך הוא – זהו סיפור שחרורה של הסוררת מכבלי העוני והבורות דרך אידאולוגיה.
לאן נעלם אותו עולם שבו אנשי רוח מתמזגים עם אנשי עמל, מנהיגי פועלים עם אינטלקטואלים?
נכון, גם בתחילת המאה ה-20 הסלונים האלה היו בשוליים של החברה. דמויות קולניות במיוחד כמו אמה גולדמן ובן זוגה אלכסנדר ברקמן הוגלו, ופעילים כמו סאקו וונצטי הופללו והועמדו לדין פומבי על עבירות אמיתיות או מומצאות. האנרכיזם, והאנרכיזם הקומוניסטי מעולם לא היו מיינסטרים, ייאמר בלשון המעטה. ובכל זאת, אותם אנרכיסטים, קומוניסטים וסוציאליסטים, ששמו לעצמם מטרה לבנות חברה קומונלית ולא הייררכית, לשנות את החברה דרך חינוך מהפכני, דרך סלונים והרצאות, פתחו צוהר לאנשים כמו מרי לעולם של כתיבה ויצירה. עולם שבו כל מי שהיה מצוייד במידה סבירה של סקרנות היה יכול לקרוא ואף להביע את דעתו על איבסן, דוסטויבסקי, אנטול פראנס, שלא לדבר על מרקס וקרופוטקין.
וזו לא רק מרי, שלמעט ספר נשכח זה לא השאירה את חותמה. הקומונה השמאלית של המשוררים האידים – פרולטפן, האומנים של מועדון ג'ון ריד (John Reed Club), וסופרים שחורים מרכזיים כמו ריצ'רד רייט וראלף אליסון היו בין הרבים שנהנו מהחופש האינטלקטואלי ומהדמוקרטיזציה של הידע שהתאפשרו בזכות תנועות אלה. בנוסף, התנועה הקומוניסטית, שהייתה גזענית בראשית דרכה, עשתה הרבה לביטול ההפרדה הגזעית בתנועות הפועלים בשנים האלה.
אז שוב, לאן נעלם כל זה ?
אין לי תשובה טובה לשאלה זו – ומן הסתם יש אנשים שזה המקצוע שלהם לענות על שאלות כאלה. ואולי זוהי בדיוק הבעיה. הידע כיום נעשה ממוקצע לחלוטין, אליטיסטי לחלוטין. החברה ששמה את האינדיווידואליזם כמושא השאיפה הפסיקה להטיל ספק במבנה ההייררכי שאנחנו מתארגנים תמיד לתוכו. כולנו – כל אחד בכוחות עצמו – במרוץ בודד לפיסגה כלשהי. בו זמנית, הידע נתפס כיום כיחסי ותלוי-תרבות. האמת שלי והאמת של אחרים יכולות לחיות בעולמות מקבילים, ורק לעיתים נדירות להיפגש. מפגש שהוא לרוב מתסכל לכל המשתתפים.
אין פלא שבהעדר אידאולוגיה קולקטיבית מבזרת מתפוגגות תנועות לשינוי חברתי. אם המטרה של שינוי חברתי היא רק צמצום פערים ולא הפיכת הפירמידה, הרי שקל להגמוניה, עם ריבוי האמיתות היחסיות, לנכס את המחאה תוך זריקת כמה עצמות לרעבים.
אין פלא שכאשר ההגמוניה יכולה להכיל כל אמת אפשרית, היא יכולה להגדיר רב-תחומיות כחד-צדדית ולדרוש סגירת מחלקות באוניברסיטאות.
ואין פלא שחינוך נמדד כיום בציונים במבחנים סטנדרטים ולא ביכולת היצירה, החשיבה והביקורתיות של התלמידים.
לא נותר לי אלא לסיים במילותיו של טרי, גיבור המשנה ב"אשה אנרכיסטית": "אי הצדק של הציוויליזציה כמעט שהפך אותי לרשע יבבן הנחבא בכפלי החצאית של חברה מזויפת".
ולאחל לנו שאולי בשנת תשע"ג תתעורר שוב המהפכנות.
מעולה!
תודה אילנה על סקירה מרגשת ומרתקת
לקרוא אותך, זה כמו להיכנס לפלג צונן באמצע הקייץ הנצחי הזה של ישראל. הנימה הסגנון, התכנים שלך ושל אותם שאת מזכירה, כמעט זוכרת (כך זה נשמע), עושים לי רק געגועים לעולם שהיה ולא יהיה עוד.
כמו ברומאנים של מארקס, המציאות שממריאה על גבן של אגדות. התערובת הזאת שהיא היזכרות ("זה מה שאני זוכר") ולא של זיכרון ("זה מה שהיה"). התערובת הזו היא שמאפשרת, מידי פעם, להינתק מן העיתון(זה שעוד נותר) ומן הטלביזיה (זו שעדין לא נאלמה) ולהתחכך במילים שלך,בסגנון שלך.
תודה על היותך, אנא כתבי יותר.
תמיד הצחיקו אותי הקומוניסטים שמצאו תרוצים למה הם לא יכולים לחיות בקבוץ, המסגרת הקומוניסטית הטהורה ביותר שהיתה אי פעם בעולם, ואנרכיסטים בגרוש שהמעשה המהפכני ביותר שעשו בחייהם זה ללכת להפגנה ספונטנית מאורגנת להפליא. אה, כן, בסלון הבית עם החברים הם ידעו ויודעים בדיוק איזה מהפיכה צריך לעשות ואיך המדוכאים (מעמד הפועלים/ הפלשתינים/מדינות העולם השלישי/אחרים) צריכים לפעול. בכח כמובן. הם ישמחו להצטרף אבל אל תקראו להם בין שתים לארבע כי הם בשלאףשטונדה.
מצטערת לומר לך זאת אילנה, אבל ממרום שנותי אני יכולה להעיד שמעולם לא הייתה הבנה בין אינטלקטואלים למעמד הפועלים וגם כיום אין הבנה כזו.
עובדה – מה המשותף להומו תלאביביקוס, סטדנט או בוגר אוניברסיטה, מארכסיסט עם נגיעות אקולוגיסטיות לבין פועל קשה יום, בסטיונר או נהג מונית?
מלבד השפה המשותפת מה המחבר ביניהם – טעם מוזיקלי? תחביבים? שטחי התעניינות דומים? קורות חיים מקבילים או דומים?
שום דבר מכל זה.
זו הסיבה שהמפלגה הקומוניסטית הישראלית – מק"י – הלכה והתפוגגה במהלך השנים שלאחר הפילוג באמצע שנות ה 60 אותו פרולטריון אמיתי שהצביע למפלגה בשנות ה 50 ה 60 ותחילת ה 70הזדקן ומטבע הדברים הלך והתמעט, מעמד הפועלים החדש חש – ובצדק – ניכור הולך וגדל כלפי מק"י וזו הפכה בעיקר למפלגת אינטלקטואלים מנותקת כמעט כליל מן המעמד אותו הייתה אמורה לייצג.
לטובה שיבר. תמיד הייתה הבנה והייתה יכולת לשותפות בין אינטלקטואלים (מה זה בדיוק?) לבין מעמד הפועלים. בימי הקומונרים של פריז, בימי המהפכה הקומוניסטית ,שבראה את ברית המועצות,בימי ספרטקוס והקומוניסטים של טלמאן בגרמניה הטרום נאצית. בימי מלחמת האזרחים הספרדית ועוד…ברחבי אמריקה הלטינית, כמו גואטמלה, כמו קובה, כמו וונצואלה ,כמו בוליביה. יחסרו לי המילים(בכמות) להתייחס לכולן. היום, אין מעמד של פועלים מן הטיפוס שהנוסטלגיה מדברת עליו. גם אינטלקטואלים הם סיפור אחר.
בסיפור הזה ,האחר, מתחברים אינטלקטואלים שפועלים בתחום המחשבים עם אינטלקטואלים שמצויים בכלל תחומי העיסוק האחרים…קוראים להם מעמד בינוני. גם הוא נמצא בעיצומה של מלחמת הישרדות. מעניין לבדוק כמה מכ450 מכותבי הגדה השמאלית, הם שותפי המעמד הבינוני וכמה מהם ,רואים עצמם כבני מעמד הפועלים. שינוי בתכני המעמדות ובהגדת חבריהן, הוא שמייצג את החיבור החדש שלהם בקבוצת מעמדות..מעמדות הביניים. צריך רק להבין ,שאילנה מתייחסת ל1909 וטובה מתייחסת גם היא ל1909, אבל ב2012. ב2012, אי אפשר לחפש את 1909, מבלי להתייחס,בעצם ,לנוסטלגיה.
מה שאתה כותב פשוט לא נכון. תמיד ובכל המהפיכות כולל המהפיכה הרוסית מי שהגה ארגן ניהל ושלט במהפיכות היו בני המעמד הגבוה/אינטלקטואלים ואילו בני המעמדות הנמוכים יותר היו תמיד בשר התותחים של המהפיכה.
הנה עקבה שכדאי לעקוב אחריה באשר להעלמות מהפכות הסלונים. פרנץ ליסט, המוסקאי המופלא, איש המאה ה-19, כיכב בכל הסלונים הנכונים שלא אותה תקופה, מפריס, דרך סלוני ויימר, איטליה ועוד … אחת הז'אנרים שעוררו השראה עבור ליסט היה המוזיקה הצוענית, שבתור הונגרי בטח שמע בכל פינה בצעירותו. בעוד שהמוסיקה הצוענית הפיחה רוח משובבת בבאי הסלון, האם לדעתך היה ולו צועני אחד שהוזמן לאותו סלון? האדם פינה מקומו לטובת הייצוג האקדמי. לצערי, אני מסכים עם טובה שיבר – כל אותן תנועות מחאה, היו אליטיסיטיות, מנותקות מעם, אקדמיות, וחסרות לב וחמלה. בואו נשווה את הסלון הבורגני של המאה ה-19 לתנועתו של גנדי. מצא את ההבדלים, והבן מדוע אחד סחף אחריו אומה שלמה, והשני הפך לפוטפורי נוסטלגי …
לשמעון:
הנה המשגה קטנה – אחת מני רבות – לאותו נתק וניכור בין האינטלקטואלים של השמאל לבין אותו פרולטריון אותו הם אמורים/מתיימרים לייצג:
לפני הרבה שנים (אינני צעירה עוד, למי שלא הבין) השתייכתי לאלה שהיו מן הראשונים שיזמו את הקמת מחנה של"י.
כזכור הפנתרים בראשות סעדיה מרציאנו ז"ל היו חלק מן התנועה ואני יכולה להעיד שכבר בחודשים הראשונים לפעילות, לקראת בחירות 77 הקשרים בין הפנתרים לבין האחרים היו בעייתיים בלשון המעטה. למעשה לא היתה כמעט אינטראקציה בינם לבין האחרים ואם חושבים על כך הניכור בינם לבין אנשי מק"י למשל היה עצום. בשיחות סגורות יכולת לשמוע את המקי"סטים הותיקים מתבטאים בשפה די גזענית על "המרוקאים האלה".
בסופו של דבר התפרקה החבילה, כי מראש לא היה לה שום סיכוי.
כשהגיע העת לקיום הרוטציה,ומרציאנו היה אמור להכנס לכנסת במקומו של מאיר פעיל התנגדו המקי"סטים בתוקף לרוטציה ומסתבר שהצדק היה עימם: חודשים מעטים אחרי שמרציאנו נכנס לכנסת הוא גנב את המנדט והפך לסיעה עצמאית.
לצערי הייתי עדה גם למעשי בריונות ואלימות מכוערים שהפנתרים הפעילו כלפי פעילים בתנועה, אבל על כך אפרט במועד אחר.