לאחרונה הופיעו ב"הארץ" שתי ידיעות מפרי עטו של חיים לוינסון (ב-30 בספטמבר וב-12 באוקטובר), על כניסת כסף זר למערכת הבחירות בישראל. אחת הידיעות התמקדה בתופעה שמרבית התורמים האמריקאים לבנימין נתניהו כמו שלדון אדלסון, תורמים גם לקמפיין הבחירות של מיט רומני ורפובליקאים אחרים. השנייה סקרה תרומות מחו"ל לשלל חברי כנסת, ומתעדת, לדוגמה, את הנתון המתמיה שכמעט כל התרומות לבוגי יעלון מקורן מתורמים זרים.

חוק מימון מפלגות נועד למנוע השפעה של גורמים חיצוניים ולא אזרחיים על מערכת הבחירות בישראל, כך שרק אנשים בעלי זכות בחירה יוכלו לתרום עד תקרה של 1,900 ש"ח. כלומר, לא תאגידים ולא יהודים עשירים החיים בחו"ל. בנוסף, חל איסור על תרומות אנונימיות.  אך מגבלות אלה אינן חלות על המתמודדים לפריימריז בתוך המפלגות, ולא על עמותות הרשאיות לגייס ולהוציא כספים על מועמדים או מסרים מועדפים.

ברור שכסף זר הזורם לתוך המערכת הפוליטית ושעשוי להשפיע על ההליך הדמוקרטי בישראל הוא נושא מדאיג, אך זהו רק היבט אחד – ולא בהכרח החשוב ביותר ­ של השפעת ההון על הדמוקרטיה. כך למשל בנורבגיה אין שום מגבלה על מקורות של תרומה, ועם זאת הבחירות שם נתפסות כנקיות וחופשיות.  בארה"ב, מאידך, חל (לכאורה) איסור מוחלט על קבלת תרומות מגורמי חוץ, ויש הגבלות על תרומות מתאגידים, אך ברור שבפוליטיקה האמריקאית יש עיוותים קשים עד כדי שחיתות מבנית.

הדעה הרווחת היא שלאופני מימון הבחירות יש השפעה על מספר היבטים חשובים של הפוליטיקה כגון, מידת חופש הבחירות, השיח הדמוקרטי, תקינות ויעילות הממשל, ומידת השחיתות המוסדית. מחד, מימון בחירות הוא הכרחי כדי לאפשר למועמדים ולמפלגות להעביר את מסריהם לכלל ציבור הבוחרים. מאידך, יכולה שיטת גיוס המימון להטות את הכף לטובת מתמודד כזה או אחר באופן שאינו מייצג את העדפות הציבור. בנוסף, כאשר מדובר במקורות מימון פרטיים גדולים ייתכן מצב שבו לאחר הבחירות תהיה לתורמים הגדולים גישה למועמדים בהם תמכו, וגם השפעה עליהם; גישה והשפעה העולות על אלו שיש לציבור שאמור להיות מיוצג על ידי אותו מועמד או מפלגה. כך, השפעה מופרזת של מימון פרטי יכולה גם לפגוע באמון הציבור בהליך הדמוקרטי.

ובינתיים, בארה"ב

תופעות אלה ניתן לראות היום בבירור בארה"ב. החלטת בית המשפט הפדרלי העליון ב­2010 לאפשר לתאגידים ולאיגודי עובדים להשתמש בכספיהם לקידום ישיר של מטרות פוליטיות ללא הגבלה או תקרה, נתפסת כשינוי חוקי המשחק בזירה הפוליטית בארה"ב.  ואמנם לקראת הבחירות לנשיאות של 2012 כמות הכסף הזורם מארגונים עם "כיסים עמוקים" לתמיכה במועמדים ולחקיקת חוקים, בעיקר שמרניים, עלתה בכ­30% יחסית לבחירות 2008.

עם זאת, יש לציין שבין 2004 ל­2008 הייתה קפיצה של כ­65% בתרומות למועמדים, וזאת לאחר שהועבר חוק מקיין­פיינגולד שנועד להגביל את היכולת של ארגונים או יחידים לקדם מועמדים באופן ישיר. כך שאולי אין מקום להטיל את כל האשם בעליה בהשפעתם  הפוליטית של בעלי הון ותאגידים על בית המשפט השמרני.

כאמור, גיוס מימון לקמפיינים ממקורות פרטיים גדולים לא רק משפיע על היכולת של מתמודדים מסוימים לקדם את עצמם ואת מסריהם. מידת האמון שיש לאזרחים ביכולתם להשפיע על תוצאות הבחירות חשובה לא פחות לחוסנה של הדמוקרטיה מאשר החוקים המסדירים את הבחירות.  ב­1996 למשל, כאשר למרבית האמריקאים היה ברור שביל קלינטון ינצח את בוב דול "בהליכה", אחוז המצביעים היה הנמוך ביותר בהיסטוריה.

באופן דומה, הנוכחות הברורה של בעלי ההון והתאגידים במסע הבחירות יוצרת תחושה של "משחק מכור". מחקרים מראים שבארה"ב במדינות שבהן יש מימון ציבורי לבחירות מקומיות, שיעור המצביעים גבוה יותר וייצוגי יותר יחסית למדינות שבהן מרבית המימון הוא פרטי.  לאחרונה, סקר של מרכז פיו למחקר (Pew Research Center) מצא שהרוב המכריע מאלה שהיו מודעים להחלטת בית המשפט העליון (54% מהמשיבים) סברו שיש לה השפעה שלילית על הבחירות לנשיאות. נתון זה עלול לגרום לכך שאחוז המשתתפים בבחירות 2012 יהיה קטן יותר מזה של 2008.

בחירות כתוכנית ריאליטי

חדירת הון פרטי בלתי מוגבל לזירה הפוליטית משפיעה גם על התכנים בשיח הפוליטי. אחת הטענות המרכזיות של המחאה החברתית בישראל (כמו גם בארה"ב ובאירופה) הייתה, שהתקשורת מגוייסת לקידום האינטרסים של בעלי ההון והמערכת הפיננסית באופן כללי.  "מגוייסת" אינה המילה המתאימה משום שאמצעי המדיה הגדולים (רשתות טלויזיה, עיתונים גדולים) שייכים למעשה לתאגידים ו/או לאוליגרכים. כך שאין זה מן הנמנע שייהפכו לשופרי הקפיטליזם, באצטלה של פופוליזם בגרוש מטובל ברכילות צהבהבה.

לא כאן המקום לדון בפשיטת הרגל הכלכלית והחברתית של העיתונות. אך בהקשר של מימון בחירות פרסומות בחירות לקידום מועמדים או מסרים פוליטיים הן פרה חולבת עתירת שמנת. בעידן שבו עיתונות חוקרת נעלמה כמעט לחלוטין, עמדות המועמדים והמפלגות, "תכניות הריאליטי" של המרוץ לכס הכוח, נעשו תחליף לדיווח עיתונאי. עם הזמן נעשה דיון הפינג-פונג על כל נושא, החל מכלכלה דרך מדע ודת ועד ביטחון, תחליף לדיווח המעוגן במציאות כלשהי. לא מפליא אפוא שמספר קטן והולך של אנשים מאמין שאכן מתרחש שינוי אקלים המאיים על עתיד כדור הארץ. זה כעת נהפך לעניין של דעה או אמונה. בנסיבות אלה גם המדע הופך לדעה המושפעת מאינטרסים כלכליים ומהעדפות אישיות; דעה שניתן לעמת עם אמונה דתית או סתם פסבדו­מדע. בין אם היקום נוצר לפני חמשת אלפים שנה על ידי אל כל-יכול בששה ימים, או בתהליך ממושך של מיליוני שנים, גם סוגיה זו נותרה פתוחה לדיון ציבורי ולעמדת האדם הדתי משקל שווה לזו של החוקר המדען.

באופן זה נוצרות מציאויות מקבילות. בארה"ב תופעה זו מיוצגת באופן הבוטה ביותר על ידי  תאגיד פוקס (Fox) שלמשנתו אובמה, הספק­נשיא המוסלמי, גרם (ובוודאי החריף) את המשבר הכלכלי. להשקפתם של הראשים המדברים ב"פוקס", אובמה הוא נשיא רובין­הודי, סוציאליסט המחלק את כספי העשירים שהרוויחו בזיעת אפם לפרזיטים עניים ועצלים החיים על חשבון משלם המיסים.

אך גם בישראל המציאות הנשקפת מדפי "ישראל היום" שונה מאד מהמציאות הנשקפת מדפי  "הארץ", שלא לדבר על תחנות הרדיו המשרתות ציבורים ייחודיים כמו חרדים או עולים מברה"מ לשעבר.  ציבור נבער ומבולבל לא יכול להחליט באופן רציונלי אם האיום האיראני גדול מהאיום של התפוצצות בועת הנדל"ן או קריסת קרנות הפנסיה.  ברור שקל יותר להעלות בדמיון חיזיון של מוסלמים חמושים בפצצות אטום מאשר את האיום המוחשי והאמיתי של ניהול כלכלי כושל. כך נוצר קיטוב בנרטיב, פיצול קוגניטיבי בין שמאל לימין; פיצול שגולש אל מעבר לקמפיינים של הבחירות לתוך חיי היומיום, מזין את עצמו ממאגר אינסופי של בורות, דעות קדומות ופחד.

אם כן, את השפעת ההון ­ בין אם ממקורות זרים או פנימיים ­ ניתן לראות גם מעבר לעונת הבחירות. החל משנות ה­90 של המאה ה-20 ישראל הצטרפה לדמוקרטיות בהן לשדֻלנים יש דריסת רגל גדולה במסדרונות השלטון.  שדֻלנות, כמו מימון בחירות, איננה רעה כשלעצמה.  בכנסת, כמו בפרלמנטים אחרים בעולם, פועלים שדלנים המייצגים מטרות חברתיות חשובות כגון, איכות סביבה, זכויות עובדים, וכד'.  מבחינה זו, בכוחה של שדלנות, בעיקר שדלנות חברתית, לחזק את הייצוגיות של אוכלוסיות מוחלשות או של מטרות שבשולי השיח הציבורי.

אך למרבה הצער עיקר השפעתה של השדלנות אינה בקידום אינטרסים חברתיים. רוב הפעילות השדלנית היא של קבוצות אינטרס חזקות, ובכוחן להטות באופן משמעותי תהליכי חקיקה, ואת פעילות הזרוע המבצעת, באופן שפוגע באינטרסים של הציבור הרחב. ושוב, הדוגמאות מארה"ב הן ברורות ומתועדות יותר. השפעת השדלנים של חברות האנרגיה הגדולות מנעה מהקונגרס להפסיק או לצמצם את הסובסידיות הניתנות לחברות הנפט; סובסידיה שלכל הדעות מיותרת, במיוחד בעת משבר כלכלי קשה.  חברות אלה גם עומדות בפרץ וחוסמות כל ניסיון לסבסד או לקדם פיתוח של מקורות אנרגיה חלופיים.

השדלנים של הבנקים ובתי ההשקעות הגדולים מונעים מהקונגרס האמריקאי להטיל על לקוחותיהם מגבלות, להגביר את הפיקוח עליהם ולצמצם את הריכוזיות שלהם כדי למנוע מהם לקחת סיכונים גדולים מדי על חשבון משלמי המיסים. השפעת האינטרסים הפיננסיים מורגשת היום עוד יותר באירופה שם מרעיבים את תושבי יוון, ספרד, פורטוגל, ועוד היד נטויה, כדי לכסות את חובות הבנקים הגדולים.

את עוצמת ההשפעה של הלוביסטים על הזרועות המחוקקת והמבצעת בישראל חשפה לאחרונה אילנה דיין בתכנית "עובדה". אך למרות החשיפה הציבורית, השערורייה בזעיר אנפין שזו עוררה והרחבת התקנות והחוקים לצמצום הגישה של שדלנים, פיתוי הדלת המסתובבת ­ כיסא הדירקטוריון המוזהב או משרת מנכ"ל עתירת הטבות ­ הוא עצום. התקשורת התאגידית אף היא  עומדת לשירות בעלי האינטרסים הגדולים והיא  מטשטשת ומטְרוויֶלֶת את המשמעות האנטי-דמוקרטית החמורה של השדלנות.

יש להודות למר לוינסון על התחקיר החשוב שלו, אך יש לזכור שזוהי רק טיפה (אולי 10 טיפות) בגל הסוחף המפרק את הדמוקרטיה הישראלית, ואת הדמוקרטיות המערביות בכלל. יש לזכור, שלמרות שהוא מדווח מספרים אמיתיים אנחנו חיים בעולם של נרטיב מפוצל, ללא עוגן מציאותי.

מצעד האיוולת ימשיך כל עוד לא נשבור את טבעת החנק של התאגידים ושל המערכת הפיננסית על הכלכלה, על מנגנוני הבחירות, על מערכות השלטון ועל העיתונות.