בחירות 2013
הפצצה שהטילו ראש הממשלה ושר החוץ במסיבת עיתונאים בה הודיעו כי שתי המפלגות, הליכוד וישראל ביתנו, מתאחדות לגוש שירוץ בבחירות כרשימה אחת, היכה בתדהמה את כל הפרשנים והעיתונאים. איש לא שיער ולא ידע. לדידי זה צעד שמשרת את השמאל אם ידע לנצל זאת נכון. עתה מקבל הליכוד את צבעו האמיתי, בלי איפור ומסכה של מפלגת מרכז, אלא מפלגה גזענית לאומנית כמפלגתו של ליברמן. לפי אחת ההערכות, ליברמן למעשה השתלט על הליכוד.
הסקרים אמנם הראו כי מחנה הימין שומר על רוב, אבל את נתניהו זה לא הרגיע. ונראה כי הוא לא כל כך בטוח בתוצאות. לשמאל החכם והיצירתי נקרתה כאן שעת רצון.
לקראת כל מערכת בחירות, מופיעים תמיד "יפי הבלורית", רגישים ואניני טעם, המודיעים כי הם לא יצביעו כי אין עבור מי להצביע, "כי כולם אותו דבר". להם/ן אני אומר, חברים/ות, אין דבר כזה כמו מפלגה שהיא נסיכת החלומות, בכל אחת אמצא פגמים, פה קמט, שם יבלת, המצע לא מכיל את כל מה שאני רוצה לראות כתוב, לא כל המועמדים נראים לי, אבל בכל זאת, בביצה הזו יש מדרג של צחנה, יש כאלה שצחנתם עולה השמיימה ויש כאלה שהצחנה נמצאת תחת בקרה, ויש אפילו כאלה שמביאים מעת לעת משב רוח רענן מלווה בריחות נעימים.
הליברל ואיש השמאל אינו נטול בחירה. יש מרצ בראשות ח"כ זהבה גלאון, יש חד"ש בראשות ח"כ מוחמד ברכה, יש בל"ד בראשות ח"כ ג'מאל זחאלקה ויש תע"ל בראשות ח"כ אחמד טיבי. מי שמאס בכל אלה עומדת לרשותו מפלגת העבודה, שלאחרונה התפקדו אליה, מסיבות שאינן ברורות לי, כמה אנשים טובים. מי שמתעקש יוכל להוסיף לרשימה גם את הרך הנולד "ארץ חדשה" בראשות אלדד יניב, מי שהיה יועצו הקרוב של אהוד ברק והגיע לתובנה שכל העסק שם מסריח עד מחנק. האם יעבור את אחוז החסימה? שאם לא יעבור, הלכו הקולות שניתנו לו לאיבוד. אם שכחתי מישהו/י אני מתנצל מראש. אכן, בכל אחת מהן ניתן למצוא חסרונות לרוב, אבל גם דברים חיוביים. מכל מקום, הן עדיפות על כל מפלגות הימין והמרכז. חשוב שקולן ישמע כל עוד הטיטניק לא שוקעת.
הסקר שפורסם ב"הארץ" (23 באוקטובר 2012) לפיו רוב היהודים בישראל הם גזענים, תומכים בטרנספר לערבים, בשלילת זכותם לבחור, בתמיכה במשטר אפרטהייד, לא היו רוצים שכן ערבי, לא רוצים שילדיהם ילמדו יחד עם ילדים ערבים ועוד נתונים כאלה, לא הפתיעו, לפחות לא אותי. כתבתי על כך לא מעט עוד בהיותי עורך עיתון הסטודנטים בשנות ה-70 הראשונות של המאה ה-20. הסקר הזה משקף החרפה של המחלה אבל היא באה לידי ביטוי גם בסקרים קודמים. גזענות התקיימה גם לפני מלחמת יוני 1967, ואם נלך אחורה נמצא אותה גם בין היהודים שהגיעו לפלשתינה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. אבל אין ספק בליבי כי ל- 45 שנות כיבוש יש נתח נכבד בפירות הבאושים.
חישבו לרגע על כך שכל ישראלי ופלסטיני שהם בני 45 ומטה נולדו לתוך מציאות הכיבוש, זה מהצד המכה והכובש וזה מהצד המוכה והכבוש, לא מכירים מציאות אחרת. מדובר ברוב האוכלוסייה משני צידי המתרס. אם נוסיף גם את אלה שהיו בגן ביוני 1967, שגם הם למעשה לא מכירים מציאות אחרת, אזי המספר קופץ לרוב מוחץ של האוכלוסייה. אם נוסיף לכך את התמיכה שישראל מקבלת מבחוץ בסיוע צבאי, כלכלי ודיפלומטי למרות הכיבוש, יובן כי יש כאן מצב ייחודי שאין לו תקדים במאה ה-20, וממנו אנו למדים עד כמה קשה משימתם של מתנגדי הכיבוש ושוחרי זכויות האדם לשנות את סולם הערכים של החברה הישראלית.
מפלגות מצב רוח
עונת בחירות היא ערוגה בה נשתלים כל מיני גידולים שמבטיחים כי יושיעו את העם. כוכבי טלוויזיה קופצים על העגלה, מרכיבים רשימה שהיא מישמש של פוליטיקאים, אנשי שם וממון, ויש להם הצלחות קצרות טווח. כל המפלגות שהוקמו סמוך לבחירות, התפוררו עם הזמן, בדרך כלל כתוצאה מסכסוכים אישיים, שהרי חוץ מהשתתפות בשלטון, דבר לא מאחד אותם. או אז האגו בלבד מדבר, מתחילים התקוטטויות על כבוד ומשרות והעסק גווע.
למשל, המפלגה החדשה "יש עתיד" שהקים כוכב הטלוויזיה יאיר לפיד לקראת הבחירות הקרובות (ב-22 בינואר 2013). הוא החליט ללכת בדרכי אביו, העיתונאי טומי לפיד, שהקים מפלגה לקראת בחירות 1999, שהתפוררה בגלל סכסוכים אישיים, שהרי לא היה שם שום דבק אידיאולוגי, וגם לא הייתה דמוקרטיה מפלגתית. לפיד הבן פועל בדומה ללפיד האב. הוא מינה עצמו לראש המפלגה. הוא יושב עם עוד חבר טוב שלו ויחד מנסים לדוג שמות שיקרצו לקהל. הסקרים נותנים ללפיד אי אלו מנדטים, זה משתנה מסקר לסקר. למרבה הפלא הוא מצליח לתפוש בחכתו אישים מהגורן ומן היקב ששום דבר לא מקשר ביניהם זולת התקווה להיות בממשלה הבאה.
לפיד הצליח לגייס את יעקב פרי, מי שהיה ראש השב"כ שבתקופתו שוכללו מאד שיטות העינויים. עם סיום שירותו השתלב בעסקים, והונו נאמד כיום ב-100 מיליון ש"ח. איך קורה שאדם שהשתחרר מתפקיד ציבורי, רם ככל שיהיה, עם משכורת ממשלתית, מצליח כעבור מספר שנים לגרוף סכומי עתק? הסוד נעוץ בשחיתות הגלומה ביחסי הון שלטון. לפיד גייס שני ראשי ערים, את ראש עיריית הרצלייה יעל גרמן, וראש עיריית דימונה מאיר כהן. בעוד יעל גרמן הייתה חברה במפלגת השמאל מרצ, מאיר כהן היה חבר מפלגת הימין הקיצוני "ישראל ביתנו" בראשות שר החוץ אביגדור ליברמן. מה המשותף להם? הכמיהה להיות חלק מהשלטון. ציניות ציונית.
העיקרון של לפיד ברור: להרכיב רשימה שיש בה המיקס שידבר אל הישראלי המצוי: איש עסקים, ראש עיר, אי אפשר בלי קצת יהדות, לכן שמור מקום לרב שי פירון שחובש כמה כובעים: גם רב, גם ציוני וגם מתנחל שמתגורר בשטחים הכבושים בהתנחלות אורנית, שכמו כל ההתנחלויות, בנויה על אדמה פלסטינית גזולה. מה חסר? גנרל. יש כבר מועמד, השם שמוזכר הוא אלוף אלעזר שטרן, שהיה קצין חינוך ראשי. כחובש כיפה ממלא אף הוא את המשבצת היהודית.
אז מה הבשורה שמפלגת מצב רוח כזו נושאת? מאחר ואינה מציגה אלטרנטיבה, והיא שותפה מובטחת לממשלת נתניהו הבאה, נותר לה לדבר במונחים כלליים בלתי מחייבים כמו "השיטה". "השיטה לא עובדת" הוא פזמון חוזר של לפיד וחסידיו.
השיטה דווקא עובדת מצוין, לטובת לפיד ודומיו, אף הוא לא מעניי העיר, שעשה קופה יפה בפרסומות בנק הפועלים. שינויי השיטה שמבקש לפיד להכניס, הם בעיקרם קוסמטיים. מה שיש לשנות זה את המשטר הקפיטליסטי הגוזל ושודד את הציבור בשיטת התספורות בסדרי גודל של מיליארדים, לסיים את הכיבוש ולהקים מדינה דמוקרטית חדשה מדינת רווחה בה נוהג צדק חברתי, מדינת כל אזרחיה ותושביה. מפלגות כמו אלו של לפיד, הן סכנה לדמוקרטיה. הן מוציאות לה שם רע ותורמות להידרדרות לשלטון פשיסטי.
לזכרו של סנאטור ג'ורג' מקגוורן
לפני מספר ימים הלך לעולמו, בגיל 90, סנאטור ג'ורג' מקגוורן. מקגוורן ייצג בעיניי אמריקה אחרת, שוחרת שלום וצדק חברתי. הוא היה מראשוני המתנגדים למלחמת ויטנאם ולא חסך את ביקורתו מראשי הממשל כל עוד ארה"ב שלחה לשם את חייליה. הוא נבחר ב-1972 כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. מולו עמד נשיא מכהן ריצ'רד ניקסון הרפובליקני. (שלימים הודח בגלל פרשת ווטרגייט). הרפובליקנים ניהלו מסע הפחדה והסתה נגד מקגוורן בנוסח שמאלן קיצוני הולך להשתלט על אמריקה והוא ישנה את כל אופייה של ארה"ב. מזכיר את המתרחש בישראל בימינו. מקגוורן היה אבן שואבת לדור הצעיר, אידיאליסטים כמותו שנאבקו למען אמריקה שמייצאת חיטה ולא כלי נשק. הוא הוטרד מהחלוקה הלא שוויונית בעולם שמצוקת המזון והרעב הם ממאפייניו.
גדעון ספירו וג'ורג' מקגוורן במשרדו של הסנאטור בוושינגטון
ב-1998 נבחר מקגוורן על ידי הנשיא ביל קלינטון לשגריר ארצות הברית בסוכנויות האו"ם למזון ולחקלאות, תפקיד בו כיהן כשלוש שנים. במסגרת תפקידו שב לפעול לצמצום הרעב בעולם, תוך שיתוף פעולה עם עמיתו לסנאט לשעבר, בוב דול. על פעילותם זו זכו השניים בפרס המזון העולמי ב-2008.
ב-2000 העניק קלינטון למקגוורן את מדליית החירות הנשיאותית.
גם לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, המשיך מקגוורן להביע מדי פעם את דעתו בענייני היום. במהלך כהונתו של ג'ורג' בוש הבן כנשיא התבטא מקגוורן בחריפות נגד מלחמת עיראק, וב-2008, במאמר שפורסם בוושינגטון פוסט, קרא להדחת בוש ושר ההגנה דיק צ'ייני, והאשים כי הם הפרו את חוקת ארצות הברית ואת החוק האמריקאי והבינלאומי ושיקרו לציבור. במהלך מערכת הבחירות לנשיאות שנערכו באותה שנה העניק מקגוורן את ברכתו למועמד הדמוקרטי ברק אובמה. (הקטע הנטוי הצידה לקוח מויקיפדיה).
במרץ 1993 היה לי הכבוד להיפגש עם מקגוורן במשרדו בוושינגטון. הייתי אז בעיצומו של מסע הסברה לגיוס תמיכה במרדכי ואנונו וברעיון הפיכת המזרח התיכון לאזור מפורז מנשק השמדה המונית.
מקגוורן קיבל אותי בידידות רבה, והביע תמיכה בעמדות שהצגתי לפניו. הוא הסביר לי כי כבר אינו חבר בסנאט, אבל הוא ינצל את הקשרים שעדיין יש לו, לקידום הרעיונות בשמם באתי לעשות לובינג בוושינגטון. כבר אז נתקלתי בכוחו המשתק של הלובי היהודי (איפאק). היו חברי קונגרס שמזכירותיהם ממש התנצלו על כך שה"בוס" לא ייפגש איתי ולא הסתירו מפני כי הדבר נובע מחששם מתגובת איפאק. על הרקע הזה קיבלה הפגישה עם מקגוורן ערך מוסף מיוחד, וחשבתי בליבי, מה היה קורה אילו חברי הקונגרס היו כמו ג'ורג' מקגוורן, ומה היה קורה איתנו אילו נבחר לכהן כנשיא ארה"ב. אמריקה הייתה אחרת, קרוב לוודאי גם המזרח התיכון, וישראל לא הייתה יכולה למשוך כיבוש בן 45 שנים.
מכתב ששלחתי לשופטת חדד.
לכבוד
השופטת אורית חדד,
בית משפט השלום
שדרות בן גוריון 19
אשקלון 78281
גברתי,
ביום ראשון 21 באוקטובר 2012 שללת את חירותם של שלושה פעילי שלום, ופסקת על הארכת מעצרם לשלושה ימים. זו החלטה הגובלת לדעתי בפשיעה משפטית. השלושה, יונתן שפירא, אליק אלחנן ורעות מור, נחטפו בלב ים על ידי חיילי חיל הים הישראלי, שעה ששהו על הספינה "אסטל", שכללה עוד 30 שוחרי שלום מארצות שונות שביקשו למחות נגד הסגר המתמשך של ישראל על עזה.
השלושה הינם פעילי שלום וזכויות אדם, המקפידים על מאבק לא אלים נגד הכיבוש, עוולותיו ופשעיו, לא זו בלבד שאינם מסכנים איש, אלא הם ושכמותם הם מגש הכסף, אם יותר לי לשאול ביטוי משירו של נתן אלתרמן, שעשוי להבטיח את קיומה של ישראל.
ידך צריכה לרעוד לפני שאת שולחת אנשים למעצר, והפעם היא לא רעדה, אלא היא שימשה כידה הארוכה של המשטרה. בימים אלו, של שחיקה הולכת וגוברת בכללי דמוקרטיה בסיסיים, של זליגת נורמות העריצות והאלימות המאפיינים את משטר הכיבוש לתוככי מדינת ישראל, אנו זקוקים לשופטים שיעמדו בפרץ לסיכול המגמה. אין לנו צורך בשופטים מתקרנפים הנעים כמו לולב לקצב מנגינות שלטון גזעני. זה הזמן לגלות עצמאות ולהגן על הדמוקרטיה, זכויות אדם, הזכות להפגין וחופש הביטוי.
כאשר התובע האשים את השלושה בסעיפים דמיוניים והזויים כמו "הסתה למרד" ו"סיוע לאויב ביודעין", טעית בכך שלא זרקת אותו מכל המדרגות (מטאפורה), שהרי זו פרקטיקה ידועה שנוקטים משטרי עריצות, להפחיד פעילי שלום וזכויות אדם באמצעות סעיפי חוק המאפשרים כליאה לאורך שנים.
מחובתי האזרחית והדמוקרטית להתריע ולהרתיע מפני שפיטה טוטליטרית. קחי לתשומת ליבך.
גדעון ספירו.
ברכות לסרבן הכיבוש
מוריאל רוטמן, צעיר יהודי שנולד בארץ אך גדל בארה"ב, חזר ארצה השנה והצהיר על סירובו לשרת בצה"ל בשל סיבות מצפוניות, התנגדותו לאלימות מערכתית וכיבוש העם הפלסטיני. השבוע נידון ל-10 ימי מאסר בכלא 6 בעתלית.
במכתב ארוך ומנומק מסביר רוטמן את סירובו, להלן קטע ממנו:
"אין דרך קלה לומר את זה: אני סבור כי הכיבוש- שהוא התפקיד המרכזי של צה"ל בימים אלו– הוא עוול מוחלט. הכיבוש הוא אנטי–אלוהים, אנטי–אהבה, ואלים בצורה מזעזעת. הכיבוש מבוסס על מערכת של הפרדה גזעית/לאומית שבמידה רבה דומה למערכת בדרום ארה”ב עד שנות ה-60 ולאפרטהייד שהיה בדרום אפריקה עד שנות ה90. הכיבוש ה”זמני” הזה איננו לקראת סופו, אלא מתחזק ומשתקע. יש כמעט אפס רצון בקרב הממשלה הישראלית לגמור עם הכיבוש, והציבור הישראלי נהיה אדיש לסטטוס-קוו שבו שאלת הכיבוש היא בעיקרה “שאלה תיאורטית”, ושאלה שהרבה כבר התעייפו מלהתעסק איתה. אבל הכיבוש יכול להיות תיאורטי רק אם אינך כבוש, ולכן אני גם רואה את הסירוב שלי כאקט של סולידריות עם הפלסטינים שחיים תחת הכיבוש."
הוא ממשיך מסורת יהודית מפוארת של סירוב לרדות בזולת שתימוכין בה אנו כבר מוצאים בתנ"ך. במאה ה-20 היא מתמקדת בדמויות מופת כמו רוזה לוכסמבורג, אלברט איינשטיין, ישעיהו ליבוביץ וסרבני יש גבול, פרופיל חדש, אומץ לסרב, שוברים שתיקה, מכתב הטייסים, לדורותיהם. לא נשכח את ראשוני סרבני הכיבוש משנות ה-70 של המאה ה-20 גיורא נוימן ויצחק לאור.
מטור זה אני שולח לרוטמן יישר כוח. כל עוד יש סרבני כיבוש ודיכוי, יש תקווה שהרוע הלאומני-גזעני בכל זאת יובס.
פעמים רבות הסברתי למר ספירו שהאמירות שלו בגלל שהן חלקי אמת ,הן דמגוגיות ומסוכנות.מר ספירו טוען שרוב היהודים בישראל גזענים,לא רק בגלל הסקר של הארץ,אלא גם לפני 100 שנה.
בטענה זו הנתמכת על ידי סקר חלקי הנתן לבבדיקה (כמו כל סקר)בתוספת הערכות סוביקטיביות של הכותב,באה לייצר תמונה חלקית,מעוותת וחד צדדית של מרבית האוכלוסיה היהודית בישראל.למשל,גם אם תוצאות הסקר נכונות,אין הסקר מסביר מה הרקע ההיסטורי,הנסיבות ,ההתרחשויות של אוכלוסיה שב100 שנים האלה הייתה תחת התקפת מתמדת,סכנת חיים ואיום מתמיד לא רק מידי האוכלוסיה הפלסטינאית אלא גם מכל מדינות ערב קרובות והרחוקות.אבל "פרטים" קטנים אלה לא חשובים לכותב,ולמטרות הסמויות שלו,מספיק לו סקר אחד בתוספת המצאות משלו.
במכתב הכותב לשופטת חדד,שוכח שוב,שלא במקרה,שהשלטון בעזה במלחמה מוצהרת נגד ישראל
ומבחינה חוקית,משפטית ומוסרית,מותר לישראל לקיים סגר ימי על "מדינה"זו.שוב,"פרט קטן" זה,לא חשוב לכותב,כוון,כמובן,שלא ישרת את מטרותיו המבזות את המציאות.
לאשר,
דומה כי כבר הערתי שיש לאשר בעיה בהבנת הנקרא. אשר טועו כי כתבתי, שלא רק עתה אלא גם לפני מאה שנים היו רוב היהודים גזענים. זה לא מה שכתוב הנה הציטוט מטורי:
"גזענות התקיימה גם לפני מלחמת יוני 1967, ואם נלך אחורה נמצא אותה גם בין היהודים שהגיעו לפלשתינה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. אבל אין ספק בליבי כי ל- 45 שנות כיבוש יש נתח נכבד בפירות הבאושים".
אף מלה על רוב אז (בניגוד להיום)..
great article!
thanks
בית משפט?
השלום?
בשדרות בן גוריון?
>מעניין…
"התמיכה שישראל מקבלת מבחוץ בסיוע צבאי, כלכלי ודיפלומטי למרות הכיבוש"
>לא למרות הכיבוש אלא לשם הכיבוש.
>גם לא ממש מבחוץ כי ישראל חלק באותה המערכת.
בחירות?
>בישראל (ולא רק) אין למעשה בחירות. כי אין בחירה בין נתיב אחד לנתיב שונה.
הנתיב הרי נקבע מראש ואין לישראלים (או נבחריהם) שום אפשרות (או רשות) באמת לשנות כיוון על דעת עצמם. הבחירות נותנות לאנשים את האילוזיה לה הם זקוקים – שהם משחקים בהליך דמוקרטי.
עם תום הצגת ה"בחירות" כולם מקפלים את הבסטות בעוד המערכת אפילו לא מאיטה, שלא לדבר על עוצרת, שלא לדבר על משנה כיוון. ולא מיאוש זה נאמר אלא כי זהו פשוט טבע הדברים. אז מה הטעם לקחת חלק בזה? לחשוב ש 45 (כלומר 64) שנות כיבוש רצופות היו תוצאה של בחירות … לא נראה לי.
ק'א "64 שנות כיבוש "נו אזה למה אתה חי כאן? אני במקומך היתי בורח לאירופה המוסלמית שם היתה חי בין אחים ולא גזענים יהודים בקשר לבחירות נו אם גוש השמאל הנאור היה תמיד זוכה או מרכיב ממשלות בישראל לא היתה רושם דברי "חוכמה" כאלה לבטח מה לעשות העם בישראל בימין לצערך אבל זו מחירה של דמוקרטיה אלה אם אתה רוצה להחליף את העם ישראל היא העוגן של העולם הנאור בלב האיסלם הרצחני המטורף סוריה/ סודן/ אירן /עירק/ לבנון / מצרים / ארתריאה /לוב נכון אותם מדינות נתמכות עי האפריה הרוסית החדשה של פוטין היתה צריך לשאול עצמך איך ולמה בא הכיבוש לפני שאתה מעביר ביקורת את הכיבוש הזמינו מצרים ירדן סוריה ב67ואז לא היתה פלסטין מענין למה??
לחשוב שאנשים פוליטיים נמנעים מהבחירות משום שלא מצאו את נבחרת החלומות זה או זלזול באינטלגנציה או נאיביות חסרת תקנה.
להמנע מהצבעה זו עמדה פוליטית מובהקת, הבעת אי אמון מוחלט ודלגיטימציה למערכת על כל גווניה שבמהות לא שונים.
המפלגות הערביות שנכנסות לשם מתמכרות לזה ללא תקנה. כל פעילותם מכוונת לבחירות, לשמור על כוחם-חולשתם בכנסת או להרויח חצי מנדט אחת על חשבון השניה.
השתתפות בבחירות היא אשלייה כאילו יש שם אפשרות לשנות כיוון או אפילו להוות אופוזיציה לשיטה.
אופוזיציה הן להון שלטון והן לקולוניאליזם הציוני יכולה להיות רק מחוץ למערכת הפוליטית הממוסדת.
אלא שהתוצאות לא נראות מיד, בלילה על מסך הטלוויזיה.
לק.א
אנא תביא לא יותר מ3 דוגמאות של מקומות בהן יש בחירה בין "נתיב אחד לנתיב שונה".
חוסר הבחירה הריאלי שאתה רומז אליו הוא כמובן נכון. אבל את מי זה מעניין? "בחירה" היא אפשרית כאשר הצדדים השונים בדינמיקה האנושית מקבלים על עצמם מיגבלות מעשיות, שיש דברים שלא עושים בשום תנאי, בלי שום תירוצים. אם האימפריה אינה מקבלת על עצמה מיגבלות כאלה ושאיפתה, הלכה למעשה, היא דומינציה לרוחבו של "ספקטרום מלא" (1,000 בסיסי צבא הפזורים בכל פינה בעולם הם סימן אחד לכך) אז אין ממש בחירה, והיא אף עומדת בניגוד ישיר לדומינציה. נסיגתה של הבחירה הולכת יד ביד עם התעצמות הכוח האימפריאליסטי והתייעלות התחכום של המכאניקה השלטונית. הציבור מורדם על מצע נוח של תעמולה מקצועית וכל זה לא מעניין אף אחד. העיקר שמסופקת לציבור מנה של לאומנות ובידור והוא מיד נרגע. כנראה שהמשמעות של מה זה להיות אדם משתנה לנגד עינינו ובקצב מתגבר. האם הניסוי הזה יגמר בטוב? קשה לראות.
האם תוכל לתת דוגמאות עם שמות מפלגותואנשים? מוה שגם אני לא הבנתי
קראתי את התגובה האחרונה של ק.א. שלוש פעמים ולא הצלחתי להבין על מה הוא מדבר. האם אתה מוכן לכתוב זאת שוב במלים יותר פשוטות?
אנסה נילי, אם יש גוף הולך וגדל, המרחיב את שליטתו, והמתפאר בכך שהוא מציע לך אפשרויות שונות לבחירה (יותר ממה שהיה לך בעבר), נניח סופרמרקט, לכאורה הבחירה שלך קיימת ואולי גם גדלה. אבל הבחירה שלך למעשה מצטמצמת כי "פתאום" יש לך עסק רק עם כיס דומיננטי אחד שהוא בתכלס שליט יחיד עם כוח בלתי מוגבל. מה שלא "תבחרי" יוצא שאת מקדמת את השליט ואת האינטרסים שלו ואין לו יותר מתחרים (הוא דאג לחסל אותם). יוצא שכולם משתעבדים לריכוז של כוח שעושה מה שבראש שלו והבחירה כבר לא בחירה.
לק.א. : אני מסכים 100% שבכל הבחירות "הדמוקרטיות" כביכול,פשוט בעלי הכוח וההון אלה שבוחרים ולא המוני העם,אבל זה קורה בכל מדינה היום,במידה זו או אחרת (יש בכל זאת דרגות שונות של חופש החלטה של ההמונים,אם כי אין מקום בעולם עם דמוקרטיה שלמה ונקייה).
אבל הוויכוח שלנו הוא על כך שכתבתה,במילים שלך "בישראל אין למעשה בחירה".ממשפט זה נראה כאילו במקומות אחרים בעולם כן יש "בחירה" ולכן בקשתי שתזכיר לנו לא יותר מ3 כאלה. אני בעד ביקורת נוקבת על המתרחש בישראל,אבל כשהופכים את זה למקרה חריג,יוצא דופן,משהו מפלצתי ומחוץ לכל פרופורציה,זה מקומם אותי ,גם בגלל העיוות שבכך וגם בגלל שמשרת אלה שרק רוצים לבצע דה-לגיטימציה על ישראל.
בל"ד היא מפלגה של "שמאל וליברליזם"? באמת? משום מה היא נראית דווקא כמו מפלגה לאומנית. העובדה שהיא לאומנית ערבית ולא יהודית לא הופכת אותה למשהו אחר ממקבילה של ישראל ביתנו.
בתקופת פרי "שוכללו מאוד שיטות העינויים"? וואלה? האמת הידועה היא שדווקא בתקופתו התחילו בהגבלות מאוד ברורות על חקירות השב"כ ואמצעי הלחץ הפיזיים הוגדרו ונידרש אישור משפטי לשימוש בהם. לכל היותר הורדו "עינויים" מהפרק. וודאי לא נוספו חדשים. ומאין לך כמה "הון" הוא צבר?
וכמובן, הסקר שצוין כאן הוא חשוד מאוד במגמתיות לאור זהות המזמינים וכותבי השאלות.
הסקר שמצטט ספירו נדון בהרחבה ובפירוט, והוכח מעל לכל ספק שממצאיו שונים מאד מהכותרת שניתנה לו ב"הארץ", אם לא הפוכים לגמרי. צריך רק לקרוא את הסקר עצמו כדי להבין שלמרות המגמתיות שבשאלות וניסוחן בצורה שתדחף את המרואיינים לתשובות מפלילות, המרואיינים דווקא יצאו בהחלט בסדר גמור. לגבי מזמיני הסקר אפשר כמעט לומר "רצו לקלל ונמצאו מברכים". טיפוסי מאד שספירו נטפל לתבשיל מפוקפק כזה מבית מדרשו של גדעון לוי כדי להגיד "אמרתי לכם".
ובעניין אחר: ספירו צריך להתפלל יום ולילה שביבי יישאר בשלטון. נתאר לעצמנו, כדוגמא קיצונית, את זהבה גלאון כראש ממשלה, מציעה לפלסטינים את גבולות 67, ירושלים המזרחית וזכות שיבה ל-100,000 "פליטים" – רק כדי לקבל מהם בוחטה בראש ולהוכיח פעם נוספת שהם לא יסתפקו בפחות מהשמדתנו. על מי ישפוך אז גדעון ספירו את מררתו?
לעובד:
אבל מה זה חשוב איך נבנה הסקר?ומה חשוב תוצאותיו?ומה חשובות התגובות לאמירות אבו מאזן על קווי 67ו העדים לכך בציבור הפלסטינאי?ומה גם חשובות ההוכחות הרבות ואין ספור על התעוררות האנטישמיות בכל העולם,המתפרסמות בכל אמצעי התקשורת?ומה זה חשוב מה כתוב באמנה הפלסטינאית?ומה זה חשוב ההצהרות החוזרות ונשנות של מנהיגי אירן על מחיקת מדינת ישראל מהמפה?ומה זה חשוב שהחמאס במצב של מלחמה מוצהרת עם ישראל?ומה זה חשוב שלעם היהודי זכות למדינתו כמו כל עם אחר?ומה זה חשוב שאפילו סטלין קבל עמדה זו(עם הקמת בירודביג'ן)?ומה זה חשוב שרוסיה מחזיקה בבסיס צבאי ימי בחופי סוריה?ומה זה חשוב שטכנולוגיית הגרעין הצבאית והטילים של אירן נשענת על שיתוף פעולה עם המדינה ה"דמוקרטית" של צפון קוראה? ועוד מאה עובדות שלא נתן להכחיש אבל,עבור חלק מ"יפי הנפש" בארץ ובעולם כל זה לא קיים או במקרה הטוב,לא חשוב, ואין לכך כל קשר עם הסיכסוך הנורא בין העם הפלסטינאי לעם היהודי.