אוקטובר מבשר את עונת המסיק. היא קצרה ומרוכזת, ובגדה המערבית היא מחייבת מאמץ מיוחד כדי להספיק ולמסוק כמה שיותר זיתים לפני בוא הגשם או לפני שמתנחלים יפגעו בעצים. לפי דיווחי המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם (OCHA), הושחתו מתחילת עונת המסיק עד אמצע אוקטובר למעלה מ-900 עצי זית, ומתחילת 2012 עד תחילת המסיק נפגעו בידי מתנחלים 7,180 עצי זית פלסטיניים. וזאת, בתקופה שנחשבת לטובה במונחי המדד הביטחוני.
לקראת המסיק מעדכנים ארגוני הסולידריות את רשימות הפעילים והפעילות שהשתתפו בעבר בפעולות המסיק, ומזכירים לנו בהודעות דוא"ל לשריין לוח זמנים למסיק הקרוב. גם זה כבר היה לשגרה. קואליציית המסיק מרכזת כיום את הפעילות ואת התרומות הכספיות ומנתבת את המעוניינים לקבוצות השונות. רוב הפעילים מעדיפים להשתתף במסיק של סופי השבוע; אני מעדיפה את אמצע השבוע ואת הקבוצות הקטנות שבהן ישראלים ובינלאומיים מתארגנים במסגרת שומרי משפט – רבנים לזכויות אדם. השנה נדמה לי שאבו רמי, הנהג הקבוע של הסעות שומרי משפט, שדוף יותר, כפוף יותר ומעשן הרבה יותר. כמו תמיד הוא מוביל את הטרנזיט הישן שלו בדרכי העפר המתפתלות ובין המהמורות המקפיצות כאילו נהג ברכב ארבע על ארבע מרובה בולמי זעזועים. ואני גם אוהבת את האי וודאות שמצפה לנו כמעט תמיד בדרך ליעד המתוכנן. עם בוקר יצאנו, שלושה תל אביבים, שני ירושלמים, עיתונאית ממינכן, גימלאית מקלן, כתב טלוויזיה וצלם העובדים בסוכנות ידיעות גרמנית (מתברר שבגרמניה עדיין יש עניין בכיבוש), למסוק זיתים בבילעין. לאחר שעות ספורות מצאנו את עצמנו בכרם מוזנח ודל יבול עד כאב בלב מודיעין עילית.
בהתנחלות החרדית מודיעין עילית חיים כיום כ-55 אלף תושבים והיא ממשיכה להתרחב ללא הפסקה על אדמות בילעין, עד שיוגשם חזונם של רבני העיר לאכלס בה 150 אלף תושבים (לפי אתר האינטרנט של העיריה). בשמונה בבוקר עוצר טור של אוטובוסים בצד הכביש הראשי וכשלוש מאות תלמידים, בנים ובנות, יורדים מהם במהירות ונעלמים בפתחי הבניינים שמסביב. פה ושם נראות נשים דוחפות עגלות תינוקות. גם הן פוסעות במהירות. אבו רמי מאבד כיוון בין דרך ללא מוצא אחת לדרך ללא מוצא אחרת, ובינתיים העין מחפשת צל עצים, פיסת דשא או אדנית פרחים ולא מוצאת. אל העיר המכוערת הזאת, הנראית מרחוק כערימת אבנים מלבינות בשמש, מורחק ציבור שלם כדי להשתכח בה במחירו של דיור בר השגה, על אדמה גזולה.
השעה 08:30. שערי הגדר נעולים משני עבריה. שלט מתנדנד על תיל מתולתל מזהיר מפני "סכנת חיים". אלא שאין כאן שום סימני חיים.
בזמן ההמתנה ניהלנו שיחות היכרות וניתחנו את הארכיטקטורה של המיגוניות הפזורות בשטח. את השקט הפר רעש מונוטוני של מנופים. פועלים פלסטינים בונים שכונה חדשה. הרב יחיאל מ"שומרי משפט" מנסה לאתר בטלפון את המת"ק שהבטיח לפתוח את השער בדיוק ב-8 בבוקר. כשזה אינו עונה הוא מנסה את מספר הטלפון של המח"ט ושומע צלצול שנקטע. יחיאל אומר שבמצבים כאלה צריך ללמוד מהפלסטינים איך מעבירים זמן בסבלנות.
חלפה חצי שעה ואין חדש. אנחנו מקווים שמצלמות האבטחה (אם ישנן) מתרשמות ממצלמת הטלוויזיה הרכובה על כתפו של הצלם.
לפתע נעצר מעבר לכביש טנדר לבן וארוך (האם רכב אבטחה?). גבר במדי חאקי נשען עליו כשהוא נועץ בנו את מבטיו. בסקרנות? בלגלוג? אין לדעת. קראנו לו לחצות את הכביש ולדבר אתנו, אך הוא לא הגיב. מבעד לזכוכית המואפלת נראית במטושטש דמות משוחחת בטלפון. קרוב לוודאי שממונה כלשהו שומע ברגע זה עלינו ועל מצלמת הטלוויזיה שאתנו. אנחנו מתקדמים.
ובאמת, בתוך דקות אחדות הופיע ג'יפ צבאי ונעצר ליד הגדר.
קצין וחייל חמוש יצאו מן הג'יפ ובלי להביט לעברנו פנו לטפל במנעולי השער לבילעין. החייל כיוון את נשקו לעבר השער.
השער נפתח והסכנה שמעבר לחומה התגלתה בדמותם של חאג'ה מג'די, בעלת הכרם, בנה הצעיר, אשת בנה הבכור ובנה הפעוט. הקצין (סרן, לפי דרגותיו) ליווה אותם לצד "הישראלי" של הגדר ופתח את השער. "אל תהססו להתקשר, במקרה הצורך", אמר בחצי חיוך. ומישהו שאל מבלי לצפות לתשובה: "יש מצב שתענה ?"
אנחנו מקבלים את המשפחה בחיבוקים ובתיקתוקי מצלמות. אך הגברת הראשונה, חמורת סבר, ממהרת להרגיע. כרם הזיתים השייך למשפחה נמצא במודיעין עילית, והואיל שלא ניתנו להם אישורי מעבר הכרם הוזנח זה כמה שנים. עכשיו הם חוששים שאם לא יעבדו אותו הוא יאבד להם לתמיד בנימוק הביורוקרטי שהאדמה ננטשה ולפיכך היא הופכת ל"אדמת מדינה".
כמצופה, מצאנו כרם לא מעובד אך שלם ובלי סימני אלימות. למרבה המזל שכניו הם מתנחלים חרדים ולא נוער גבעות. אם מתעלמים מן העזובה והאשפה אפשר לדמיין איך במציאות אחרת היה אפשר לטפח אותו כבוסתן קסום וגן מפלט ליוני השלום. הכרם זקוק בדחיפות לחריש יסודי, לאיסוף גזם ועשבים יבשים ולסילוק האשפה. אך לרשותנו עמדו מסור חלוד אחד, מעדר צעצוע וכמה זוגות ידיים עירוניות. לאחר כארבע שעות עבודה נאספו בשק יוטה אחד כ-50 קילו זיתים כהים, יבשים ומצומקים. איחלנו להם שימצאו במהרה את מקומם החדש במיכלי פלסטיק גדולים, דפוקים וכבושים במי מלח.
"כאן, בשיפולי הגבעות, מול השקיעה / וכוונת הזמן / ליד בוסתנים ערופי צל – מעשה אסירים / מעשה מובטלים / נגדל את התקוה". מחמוד דרוויש / מצב מצור. תרגם מחמד חמזה ע'נאים; הוצאת אנדלוס, 2003.

חדווה.. אין לי מה להגיד..
כתוב מצוין ותודה ששיתפת.
זו הטרגדיה שלנו כעם. למעלה מאלפיים שנה שאנו מנותקים מעודת הקרקע, מהטבע. וגם כשהחלוצים חזרו לפה, לעבודת כפיים ועבודת אדמה, זה היה מלווה בקארמה שלילית ביותר – גירוש הערבים מאדמותיהם. וגם חקלאות זאת הולכת ונעלמת בימים אלה. מסקנה: 1. עם מנוכר לטבע ולעבודת האדמה, חקלאים שמעסיקים תאילנדים 2. עם זאת, האדם הוא חלק מהטבע. מכאן נובע: עם כזה בהכרח יהיה מנוכר לעצמו, לערכים הומניים בסיסיים של אהבת אדם, ואין להתפלא על מדיניות הפרדה גזעית, התנחלויות, או הפרעה במסיק זיתים. חבל, אבל זו כרוניקה ידועה מראש.
היי חדווה
כתבת יפה מאוד!
אני גר במודיעין עילית וקצת נפגע מהתאורים איך העיר נראית.
תראי, האמת כבר כמה שנים אנו זוכים ב-5 כוכבי יופי ע"י המועצה לישראל יפה.
אז קצת קשה לי להאמין שהעיר כל כך מכוערת, (אני פשוט כבר רגיל אליה ולא אובייקטיבי).
כמו שכתבת התושבים באו לעיר רק כדי לקבל איכות חיים במחיר זול. אף אחד לא ידע (או רצה לדעת) האם האדמה נגזלה ממישהו.
בנתיים בית המשפט החליט שהאדמה שייכת לרוכשים – מלבד מובלעת קטנה בתוך העיר.
אני מבין ומעריך את פועלך עבור השכנים שסובלים מהסכסוך המתמשך, אבל הייתי שמח אם היית מציגה גם אותנו תושבי מודיעין עילית כבני אדם.
כאדם המבחין בסבל של השני, הסתכלי בבקשה על התמונה המלאה.
לא הבנתי איפה אתם לא מוצגים כבני אדם.
אבל יש הבדל בינכם לבין אחרים (כמוני, כמו חדווה) שאנחנו לא נגור בהתנחלות כדי לקבל מחירים זולים ועל כך הביקורת.
מה אמר מחמוד דרוויש על היהודים החיים והמתים?