שוב התלקחות בין ישראל עזה

שעה ששורות אלו נכתבות מתרחש שוב עימות מחזורי בין עזה לישראל. יש כאן דפוס שחוזר על עצמו: מטוס ישראלי יורה טילים לעבר "חוליה שהייתה בדרכה לפיגוע" – כך ההודעה הרשמית של דובר הצבא, וכתגובה משיבים מעזה אש באמצעות פגזי קסאם וטילי גראד. על כך משיבה ישראל באש משולבת של טנקים וטילים ממטוסים, והתוצאה, הרוגים ופצועים פלסטינים, כולל ילדים, במספרים שתמיד עולים על מספר הנפגעים בישראל, שהרי הירי מעזה הוא בלתי מדויק ונופל בחלקו המכריע בשטחים פתוחים. עד שבאים המצרים ויוזמים הפסקת אש שמחזיקה מעמד עד למחזור הבא. יש להצטער על כל נפגע, וכתושב ישראל אני חש סולידריות מלאה עם האזרחים הגרים בישובים הנמצאים בטווח הירי מעזה ובה בעת -עצוב שמספר הנפגעים בעזה כה גבוה. כל אימת שפורץ עימות כזה גוברים הקולות בישראל ליזום "עופרת יצוקה" 2, כאילו פשעי המלחמה בעופרת יצוקה 1 טרם מיצו עצמם ויש להוסיף עליהם עוד. הממשלה והצבא נענו לדרישות והחלו במבצע חדש שקיבל את השם "עמוד ענן". מטוסי חיל האוויר החלו בסדרת הפצצות על עזה, כמו כן חודשו החיסולים וישראל רשמה לעצמה הצלחה עם חיסולו של רמטכ"ל החמאס אחמד ג'עברי. החמאס מבטיח נקם.  אם יש לקח שלצערי לא נלמד, הרי הוא שכוח ויותר כוח ועוד סגר ועוד הפצצה ועוד חיסול לא משיגים את התוצאות המקוות, ויש להזדקק לדרכים  חלופיות.

הפגנה נגד המלחמה מול ביתו של אהוד ברק, תל אביב, 14/11/12 (צילום: הטלויזיה החברתית)

מרבים לדבר אצלנו על סיבלם של ילדי שדרות, וילדי הישובים האחרים באזור, ואכן סיבלם הוא רב. כשוחר זכויות אדם אני לא שוכח גם את סיבלם של ילדי עזה. הילדים, כאן ושם, משלמים את מחיר סרבנות השלום של ממשלת ישראל אליה אפשר לצרף את הסירוב של החמאס להכיר בישראל, אם כי אין כאן סימטריה מלאה, כפי שאין סימטריה בין הסוס לרוכבו. שני הצדדים יורים על אוכלוסיה אזרחית, ובכך מוכתמים בפשעי מלחמה.

אין אלטרנטיבה להידברות, גם עם החמאס. וגם ויתור על חלומות אימפריאליים של ישראל.

ניצחון אובמה

ניצחונו של אובמה התקבל בתרועות או לפחות בקורת רוח אצל מרבית אנשי האגף הליברלי-שמאלי בחברה הישראלית. לעתים נדמה כי יותר מששמחו על ניצחון אובמה, חשו סיפוק כי המועמד שנתניהו רצה ביקרו, המושל מיט רומני, נכשל. בישראל לא היו ערים למחלוקת בשמאל האמריקאי האם להצביע אובמה או לאחד משורה של מועמדים נוספים לנשיאות, שבעמדותיו קרוב הרבה יותר לשמאל, אבל חסר סיכוי להיבחר. אל מול הסקרים שניבאו קרב צמוד שיכול להיות מוכרע בהפרשים מזעריים, גברה התחושה שהפעם כל קול חשוב.

מרבית אנשי השמאל לא היו מוכנים לקחת על מצפונם ניצחון של רומני, לכן הצביעו אובמה בבחינת הרע במיעוטו. מה הן הטענות העיקריות של השמאל האמריקאי נגד אובמה? שהוא ממשיך לדשדש במלחמה באפגניסטן, תוך פגיעה חוזרת ונשנית באזרחים, בהם לא מעט ילדים; לא זו בלבד שלא ביטל את החקיקה הלא דמוקרטית מימי בוש הבן, אלא הוסיף משלו; על אף הבטחתו המפורשת לא סגר את מחנה הכליאה גוואנטנמו בקובה בו מוחזקים אסירים ללא משפט במשך שנים; אימץ את שיטת החיסולים האישיים, כלומר הוצאה להורג ללא משפט, בכך עבר על קוד הצרוב בד.נ.א האמריקאי, לפיו אין ענישה ללא משפט; הזרים מיליארדים לחברות ובנקים שגרמו למשבר הכלכלי החמור אותו ירש מבוש.  ואף על פי כן הוא עדיף על רומני, משום שבצד הזכות עומדת לו השקפת עולם שיונקת מעקרונות מדינת הרווחה האירופית, לפיהם יש לשמור על בסיס של סולידריות חברתית.

ומה באשר לישראל?  הפרשנים נחלקים בין אלה שסבורים כי עתה, בכהונתו השנייה, משאובמה לא תלוי יותר בקול היהודי, ונוכח אי החיבה, בלשון המעטה, שהוא רוחש לנתניהו והכעס שמקנן בו מפאת התערבותו לטובת רומני, הוא ימצא דרך לנקום בישראל, לבין אלה הסבורים כי ראשי מדינות לא מנהלים כך את ענייניהם. שוחרי השלום וזכויות האדם ישמחו מאד אם אובמה יכפה על ישראל את הפסקת הכיבוש והדיכוי. יש לו את היכולת לעשות זאת, כפי שיש לו את היכולת לגמד את הלובי הישראלי איפא"ק בוושינגטון לכדי ארגון שולי שאינו אלא נמר של ניר. השאלה, האם יש לו רצון? האם הוא באמת ביקורתי כלפי ישראל כפי שהימין אוהב להציג זאת?

עובדי אלילים

הטלוויזיה החינוכית היא זרוע של משרד החינוך והתרבות.  התחנה משדרת מדי יום, במשך שעה, משדר חדשות ופרשנויות על החדשות. לפני 35 שנים עבדתי תקופה מסוימת בטלוויזיה החינוכית ואחד מתפקידיי היה להכשיר  עובדים  לעבודה עיתונאית לקראת הכנסת משדר חדשות לתחנה. מכאן יובן שהמתרחש שם קרוב לליבי. במסגרת השתלטות הימין על התקשורת הישראלית, שונה  לאחרונה צוות העיתונאים המגישים את המשדר.

בנוסף למגיש הוותיק, שגם הוא לא איש שמאל, או ליברל, הובאו עיתונאים צעירים מהימין הימני, ביניהם, מתנחלת דתייה וחובש כיפה סרוגה ימנית (להבדיל ממיעוט של חובשי כיפות סרוגות שמאליות – גם כאלה יש). ערב הבחירות לנשיאות ארה"ב אירח חובש הכיפה הסרוגה באולפן קוראת בקלפים, אחת שמתיימרת לחזות את העתיד בהסתמך על קלפים,  ושאל אותה מי יזכה בבחירות? הגברת העבירה קלפים מיד ליד, וברצינות של מאבחנת מומחית אמרה "רומני". הוא יכה  את אובמה.

לעיתונאי הדתי קוראים אראל סג"ל. מדוע אני מספר כל זאת? כי הזמנת קוראת הקלפים למשדר חדשות בטלוויזיה ממשלתית, משקפת במידה רבה את האופי האלילי שקיבלה הדת היהודית בישראל. זו דת שמקדשת אבנים וקברים. המתנחלים למשל מתלבשים על איזה קבר של שייח ערבי בשכם ומחליטים שזה קבר יוסף, ואז מנהלים מלחמת עולם של בעלות על "המקום הקדוש". שר החינוך גדעון סער, הפך את מערת המכפלה בחברון, עוד קבר, לאתר עליה לרגל של תלמידי ישראל. ויש כמובן כל הפולחן של "קברי צדיקים" שהשתטחות עליהם תסייע למימוש בקשות שונות, מהריון ועד חתונה, ותמיד יש את אלה שעושים מזה קופה יפה. שלא לדבר על פולחן אבני הכותל, שהפך מאתר דתי לסמל לאומי וגם לעסק כלכלי. באווירה כזו אין פלא ששדרן דתי בטלוויזיה של משרד החינוך מביא לאולפן החדשות קוראת בקלפים. כל זה אינו אלא סילוף והשטחה של היהדות, שמתייחסת לכל אלה כאל עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) ועבודה זרה.

אנטומיה של התאבדות לאומית

זו הכותרת בסקירתו של פרופסור דניאל בלטמן על ספרו האחרון של איאן קרשו "הסוף: התרסה וחורבן בגרמניה 1944- 1945". (הארץ ספרים – 31 באוקטובר 2012).

מעולם לא ניהלה מדינה מלחמה אבודה במשך זמן רב כל כך כמו גרמניה בשלהי שלטונו של היטלר – מצטט בלטמן את קרשו, ומוסיף בלטמן, "מסקנותיו רלבנטיות לא רק לרייך השלישי". פרופסור בלטמן, חוקר שואה ומי שעומד בראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, יודע על מה הוא מדבר. קריאת הסקירה מלמדת עד כמה מסוכן המצב בישראל. במאמר שפרסם פרופסור בלטמן בעיתון הארץ קבע כי בחינת רמת הגזענות בישראל, ההסתה נגד ערבים ופליטים מאפריקה והחקיקה הלא דמוקרטית בכנסת, מציבים את ישראל בשלב של גרמניה ב-1932, דקה לפני עליית היטלר לשלטון. (1932 כבר כאן, הארץ 25 בדצמבר 2010), במלים אחרות, בישראל קיימת כיום תשתית פוליטית לקיומו של משטר פשיסטי.

סימני האזעקה הם רבים, הנה אחד מהם: כותב בלטמן בסקירתו: "בתווך, בין ראשי השלטון והמפלגה, הגנרלים והחברה האזרחית, ניצבו מיליוני חיילים מהשורה – צעירים גרמנים שרבים מהם עברו את שנות חינוכם ועיצובם במערכת החינוך של המדינה הנאצית, ודאי אלה שגויסו בשנים האחרונות למלחמה והיו  ב-1933 בבית הספר היסודי".

אני קורא את הדברים ונזכר בתהליך האינדוקטרינציה שעוברים תלמידי ישראל ביוזמת שר החינוך גדעון סער, החל מפסילת ספרי לימוד הנושאים מסר דמוקרטי ומציגים את הסכסוך עם הפלסטינים בצורה מעט יותר מאוזנת, המשך בעידוד בתי ספר  לארגן טיולים לשטחים הכבושים, וכלה בחידוש האחרון: תקצוב בתי ספר לפי מספר המתגייסים לצבא. זוהי מיליטריזצה של מערכת החינוך. השר וממשלתו הימנית רוצים לגדל דורות של חיילים שמוחם נשטף בבתי הספר בלאומנות, קנאות דתית וגזענות ויהיו כשרים לשרת את הכיבוש והאפרטהייד ללא נקיפות מצפון.

בסוגיית ההשוואה בין הכיבוש הישראלי למשטר הנאצי ראוי להזכיר את פרופסור עמוס פונקנשטיין ז"ל, חתן פרס ישראל ומי שהיה ראש הקתדרה להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, שבראיון לעיתון הארץ אמר לפני 25 שנים: "בין השנים 1933 ו- 1937, עד ליל הבדולח, מצבם של יהודי גרמניה היה טוב,  מכמה בחינות, מזה של ערביי השטחים". (הארץ – 9 בדצמבר 1988).

מדינת ישראל מצויה בתהליך של התאבדות לאומית.

Share on Facebook