הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 בנובמבר, 2012 7 תגובות

השבוע קיבלתי מעמיתי יעקב זיו, כתב הספורט רחב האופקים של "מעריב" עד השבוע שעבר, מומחה לכדורגל עולמי וידיד מהפייסבוק, אור ירוק לבטל את המנוי שלי ב"מעריב". הוא עצמו, איש נשוי ובעל משפחה, פוּטר באורח ברוטאלי, בינתיים בלי פיצוי כלשהו. שאלת הכסף המגיע לו אחרי שנים ארוכות של עבודה מסורה נשארה סבוכה וסתומה. את העיתון קנו אנשי העיתון הימני-קיצוני "מקור ראשון" מבלי להידרש ברצינות לבעיית הפיצויים, שהושלכה לפתחם של הבעלים הקודמים, משפחת נמרודי ו"נוחי" דנקנר.

Maarivבית מעריב בתל אביב (צילום: דוד שי)

יחד עם זיו נמחקו מ"מעריב" עשרות עיתונאים ועובדים אחרים בעיתון, והקריאה בעיתון הפכה לעצובה, כמו ביקור בחורבותיו של כל מוסד תרבותי מפואר ועתיר זכויות. למעט כמה עלי תאנה שעדיין נשארו בעיתון הוא הפך לבלתי רלבנטי לקורא עם תודעה פוליטית מינימלית, שהחשיב אותו בעבר לנכס עיתונאי ותרבותי, חרף חילוקי הדעות הנוקבים. בשלושים השנים האחרונות קראתי בכל יום שישי את מוספשבת, הנספח הפוליטי של "מעריב", ומצאתי שם הרבה מאמרים שהתענגתי לחלוק עליהם כאן בחריפות רבה. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות להתמיד בהחזקת המנוי שלי, שהיה תמיד על חשבוני הפרטי. למען האמת אני סולד מבן-דרור ימיני, הלאומן בעל התדמית העצמית הליברלית שהקדיש את טוריו לרדיפת האנשים והנשים שֶׁמחו נגד עוולות הכיבוש ונגד הפרת זכויות האדם על ידי ישראל. בזמנו אף קראתי בגלוי להחלפתו כעורך מדור הדעות בעיתון אבל לא, חלילה, לפיטוריו מהעיתון כפי שטען במשך זמן רב. יש הבדל גדול בין זכותו המקודשת של איש כמו ימיני להתבטא בעיתון לבין ביקורת על כך שהוא חולש על משלט חשוב כמנווט הדעות שמתפרסמות ב"מעריב". אלא שכל הדיון הזה איננו רלבנטי עכשיו. האיש ודעותיו הפכו עתה לסמל ולדגל של העיתון, מה גם שהוא משכיל לבטא פה ושם כמה דעות שנראות לקוראים תמימים כשפויות יחסית. הן נבלעות בתוך המלל המסית שלו נגד טובי האנושות ונגד הארגונים הבינלאומיים והישראליים שפועלים למען זכויות האדם.

לא תיארתי לעצמי שאתגעגע אפילו לבן כספית, אחד המייצגים הקלאסיים של המרכז הלאומני בתקשורת הישראלית. כספית כתב במוסף הפוליטי ואיזן קצת את התמונה בשל איבתו לבנימין נתניהו ואהדתו (התמוהה) לאהוד אולמרט. הקמת "ישראל היום" פגעה עד מאוד ב"מעריב" וכספית היה אחד מהכתבים שהסיקו מסקנות חמורות נוכח השתלטותו של נתניהו על התקשורת. לכן פנה נגד ראש הממשלה ואנשיו, שבהם ראה, ובצדק, את האחראים לשֶׁלדוניזם הפרוע בעיתונות. תזכורת קטנה לאלה ששכחו או טרם הפנימו את המצב: איל ההימורים שלדון אדלסון היה התורם המרכזי למערכת הבחירות של המועמד הרפובליקני מיט רומני, ונחשב לאויב קשה ובלתי מתפשר של הנשיא ברק אובמה. השילוב של כסף המופק מהימורים לבין פוליטיקה איננו מרנין והוא יוצר תגובות קשות במחנה הליברלי בארצות הברית, שמבחין היטב גם בהיבט הגזעני של המתקפה נגד אובמה (גם אם אדלסון עצמו פועל ממניעים אחרים). אדלסון הקים את "ישראל היום" בכספו כדי לקדם את ביבי, תאומו הרוחני של רומני, בתוך הזירה הפוליטית הישראלית.

אולי כספית איננו מאור הגולה ואפילו לא מאור ישראל, אבל הוא בלם במידה מסוימת את הסחף לכיוון הימין הקיצוני ב"מעריב". יש להניח שהעיתון יתקיים גם בלעדיו, חרף חריצותו הרבה ואלפי המלים שכתב בכל שבוע. אבל קשה יהיה לנתב את "מעריב" לרמה עיתונאית סבירה. הכותרות ועמודי החדשות נוטים ימינה כבר שנים, ועתה גם תתחלק הפּוּבּליציסטיקה בין המרכז הלאומני שונא השמאל לבין סתם ימין קיצוני. כיוון שהתקציב ב"מעריב" צומצם מאוד הוא הפך לאנורקטי, דל איכות ודל כמות, לא ברור כיצד יוכל להתקיים איכשהו בנישה שבין "ידיעות אחרונות" לבין "ישראל היום". אין מה לקרוא היום ב"מעריב", ואין גם סיבה להישאר מנוי על העיתון. נותרה רק הלוגיסטיקה הסבוכה של ביטול המנוי, המחייב בירוקרטיה בלתי נסבלת ועשרות שיחות טלפון מיותרות ומרגיזות. אין להתעלם גם ממוטיב הסולידאריות. עד כה נמנעתי מביטול החתימה על "מעריב" כיוון שרבים מחבריי הטובים נאבקו שם על חייהם במקצוע ובמידה ידועה גם על מעמדם כאזרחים עם עבודה מכובדת וקיום נאות. ביטול המנוי היה נחשב כצעד עוין נגדם, ומזה רציתי כמובן להימנע. עתה מספר לנו כתב ותיק כמו זיו, שהוא מתקשה לראות את העיתון על סף דלת ביתו בבוקר. החוט שקישר אותנו לעיתון מתנתק והולך.

אני מודה שיש לי יחס אמביוולנטי כלפי "מעריב". בתחילת שנות השמונים כתבתי טור פוליטי למחצה עם נופך מקומי במוסף הירושלמי של העיתון וגם במוסף "סופשבוע". לאבי היו חברים טובים בעיתון (שרובם היו דווקא ימניים) כמו יהושע ביצור ויוסף חריף, וקראתי את העיתון מגיל שמונה, בעיקר את גיליון יום שישי שהגיע אלינו עם שאר העיתונים. הנוכחות של שלל העיתונים הייתה חשובה מאוד לחינוך הפוליטי שלנו. רובם היו מפלגתיים: "דבר" של ההסתדרות אבל בעצם של מפא"י, "על המשמר" של מפ"ם, "למרחב" של אחדוּת העבודה, "זמנים" של המפלגה הפרוגרסיבית (לימים המפלגה הליברלית העצמאית), "הבוקר" של הציונים הכלליים (אני עדיין זוכר את הכותרת, "אשמדאי בכבלי ישראל", כאשר אדולף אייכמן נחטף והובל למשפט בארץ), "חרות" של מנחם בגין ויוחנן באדר, "קול העם" של המפלגה הקומוניסטית. היומונים האחרים שהגיעו אלינו ביום שישי לא השתייכו למפלגות פוליטיות: "מעריב" נחשב אז לצהרון האיכותי לעומת "ידיעות אחרונות" הפופוליסטי ואילו "הארץ" שייצג את הבורגנות הנאורה יחסית, שמר על אופיו הבלתי מפלגתי חרף העובדה שעורכו גרשום שוקן היה ח"כ מטעם המפלגה הפרוגרסיבית (בכנסת השלישית) לתקופה קצרה. כך נחשפנו למגוון גדול של דעות. כנער בתחילת התיכון כבר קראתי את כל הפובליציסטים הימניים של "חרות" ו"הבוקר", ואת המאמרים בעיתונים המרקסיסטיים "על המשמר" ו"קול העם" בנוסף על "דבר", שבו כתבו אנשי תנועת העבודה.

כעיתונאי מקצועי וגם כאיש שנולד וגדל בירושלים, קשה לי לתאר את הנוף שלנו בלי "מעריב". אולי האינטרנט דוחק לפינה את העיתונות הכתובה, אבל לנו קשה להתרגל לעובדה הזאת. הקיוסקים שמוכרים רק עיתונים כמעט שנעלמו מעירנו, אבל טיול קצר ברחוב המלך ג'ורג' וברחוב בן יהודה מזכיר לי בתוך שניות את כל חנויות העיתונים במרכז העיר, ואת הדוכנים הצבעוניים שהיו עמוסים בעיתונים בכתבי עת בעברית. ייתכן שהזיכרונות האלה רובצים עלי ודוחים מיום ליום את הרגע, שבו אגיע סוף-סוף למחלקת המנויים של "מעריב" ואפרד מהעיתון לשלום.

  • פורסם בכל העיר, 16 נובמבר 2012
תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. שמעון הגיב:

    הנוף התרבותי שלנו, זה של נעורינו, מתרוקן. כבשנו את השממה,זו של הטבע אבל יצרנו שממה תרבותית.אומרים שזו דרך הטבע…אבל לא. בחנות ספרים צרפתית,כמו בחנות ספרים אמריקאית או אנגלית, אתה מוצא אין ספור של קלסיקונים במהדורות חדשות. לנו אין קלסיקה. האנגלי נשאל, "כיצד האחו שלכם,ירוק כול כך" והוא משיב : "את זורע,או שותל…ואחר כך מטפח ומטפל ,משהו כמו 300 שנה". האם יהיו לנו 300 שנה? למעריב לא היו.

    • ישי הגיב:

      בתרבות שלנו, חוני המעגל ראה אדם שנוטע עץ שיניב פירות רק כעבור 70 שנה, ועושה זאת למען נכדיו.
      דווקא היהודים הצטיינו תמיד באורח חיים המכוון לטווח של דורות קדימה.
      עם שהופך את ילדיו החכמים ביותר לכמרים חסרי ילדים, יכול ללמוד הרבה מעם שדאג לשדך את ילדיו החכמים ביותר בגיל כמה שיותר מוקדם, בכדי שהחכמים יולידו ילדים רבים יותר מהטפשים.

  2. בטטה הגיב:

    אין על מה להצטער עתון ימני לאומני גרוע שהגיע לסוף דרכו מה שמוכיח שלא תמיד הלאומנות משתלמת קורה

  3. גדעון ספירו הגיב:

    חיים, בדרכו הייחודית, שילוב לא מצוי של כישרון כתיבה והשקפת עולם נאורה, מצליח להביע את שאני חש למה שמתרחש בתקשורת הישראלית. אוסיף רק שיש כאן עוד דוגמה כיצד הקפיטליזם, לא רק החזירי, בוגד במי ששירתו אותו בנאמנות רבה.עיתונאי מעריב, ברובם הגדול, בוודאי אלה שעסקו בסוגיות כלכליות, תמכו במה שקרוי כלכלת שוק, היו לפה לשועי הארץ, גילו לעתים לא מעט עוינות לשביתות שכירים שנאבקו לשפר את שכרם ותנאי עבודתם, נפלו קורבן לאכזריותו וחוסר אנושיותו של אותו קפיטליזם, שזרק אותם לרחוב, תוך שוד כספי הפנסיה.

  4. ע.ג. הגיב:

    בן דרור לא צריך את ההגנה שלי אבל כדאי לדעת למה השמאל החום מנאץ אותו. הוא היפך מהשמאל החום – הוא בעד שתי מדינות לשני עמים, הוא נגד עוולות לפלשתינים, הוא בעד העובדים אבל הוא נגד השקרים שהשמאל החום מספר על ישראל והוא דורש להחיל את אותם קני מידה על הפלשתינים ועל ישראל. בקצור, בנגוד לשמאל החום הוא אדם הגון. יכול להיות משהו מפחיד יותר לאנשים שכל תכליתם היא שקר?

  5. חיים ברעם הגיב:

    כבר ביקשתי ממך לא להשתמש בביטוי הנאצי השמאל החום. עד שלא תעשה כן לא אתייחס אליך

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים