המתח בעזה מורגש היטב. זאת, חרף החתימה על הפסקת האש מהשבוע שעבר. ברור לכל שישראל אינה מרוצה מההסכם ושהיא מנסה להפר אותו. היא מנסה להתגרות בקבוצות השונות שברצועה באמצעות ירי והצבת חיילים רבים ליד הגבול.

האוכלוסייה האזרחית שילמה את המחיר הכבד ביותר של ההתקפה הישראלית שבין ה-14 ל-21 בנובמבר האחרון. נכון, כולם כאן שמחים שהלחימה הסתיימה, חרף ההרוגים הרבים וההרס הקשה. החיים ברצועה שבים אט-אט למסלולם, על אף הבתים הרבים שנהרסו. תושבי הבתים שנפגעו הקימו אוהלים או מתגוררים בתוך מה שנותר מבתיהם.

עבורנו, הפסקת האש מהווה את סופה של מתקפה נוספת על עזה, אבל איננה מהווה את סופו של הכיבוש. ייתכן שבגלל תירוץ כלשהו הגלגל עלול לחזור אחורנית והצבא הישראלי ישוב להפציץ ולזרוע הרס ברצועה שבמצור. זאת, כי ישראל טרם נענשה על ידי הארגונים הבינלאומיים על המתקפה הצבאית של השבוע שעבר. כפי שהיא לא נענשה על פשעיה בזמן מתקפה ברוטלית הרבה יותר, נגד הרצועה ותושביה, ב-2008.

יחד עם זאת, אנו מקבלים בקורת רוח את ההפגנות והמחאות האזרחיות והעממיות, שנערכו כמעט בכל פינה בעולם. חרף השתיקה המבישה של הקהילה הבינלאומיות הרשמית, ההפגנות שנערכו כדי לתמוך באוכלוסייה האזרחית בעזה היו הגורם העיקרי שמנע את החרפת המצב ושם קץ למתקפה הצבאית. כעת מגיעים אלינו משלחות סולידריות רבות, של דיפלומטים ושל פעילים, מה שמחזק את רוחם של תושבי הרצועה. הארגונים והתנועות הבינלאומיות מעניקות כעת סיוע רב לעזתים, אוספים כספים ומזון כדי לשגרם לכאן, וזה חשוב. זה חשוב כי צרכי התושבים הם עצומים – בייחוד הקרבנות הישירים של המתקפה הישראלית.

חגיגות ברמאללה לקראת מהלך ההכרה באו"ם, 29/11/12 (צילום: אקטיבסטילס)

אך לדעתי, ההכרעות החשובות הן במישור הפוליטי. הארגונים הבינלאומיים צריכים לפעול על מנת לאלץ את ישראל לכבד את זכויות הפלסטינים ואת חייהם ולשים קץ לכיבוש הקולוניאלי. זו דרישה פוליטית וזו גם דרישה צודקת. העם הפלסטיני חי תחת כיבוש וזכותו לחיות בשלום ובביטחון על אדמתו.

עד מתי נוכל להמשיך ולחיות במעגל הדמים שמתחיל במתקפה ישראלית, המשכו בתמיכה ההומניטארית בפלסטינית, לאחר מכן, שוב מתקפה ישראלית, שיקום ההריסות, וחוזר חלילה? עד מתי נוסיף להיות עם הזקוק לסיוע הומניטארי? מדוע העולם מתעניין בפלסטין רק כאשר מפציצים ונגרמות אבדות גדולות בנפש וברכוש? מדוע הקהילה הבינלאומית שוכחת שתחת הכיבוש קיימת פלסטין, שישנה החומה, שישנם דיכוי ומצור – ולא רק צרכים הומניטאריים של עם תחת כיבוש?

אנו זקוקים להכרה בינלאומית ורשמית בפלסטין החופשית והעצמאית. אנו זקוקים להחלטות בינלאומיות אמיצות שיחייבו את ישראל להכיר בהסכמי השלום שנחתמו עם הפלסטינים וחשוב מכל: שיאלצו את ישראל להכיר בחוק הבינלאומי. צריך להגיע למצב בו אי הכרה בזכויות הפלסטינים והחוק הבינלאומי תגרור אחריה עיצומים כלכליים ופוליטיים. אנו מצדדים בשלום צודק ובר-קיימא. אבל לא יהיה שלום ללא צדק.

Share on Facebook