האירועים האחרונים במצריים ויציאת ההמונים מחדש לרחובות לאחר שהנשיא – שעלה על כסאו רק בחודש יוני השנה – הפך ב22 לנובמבר את עצמו לדיקטטור, הינם ביטוי למחאה שמקורה אמנם בסיבות פנימיות, אך גם מושפעים מאוד ממדיניות אזורית מורכבת.

ביום שבו שידרג מורסי את מעמדו וביטל את זכותם של בתי המשפט לפסול צווים מטעמו נכנסה לתקפה גם הפסקת האש בין ישראל לחמאס, שבה מילא מורסי תפקיד מרכזי. המלחמה בה פתחה ישראל ב-14 בנובמבר תחת הכותרת הנלעגת "עמוד ענן" מהווה חלק מאותה מדינות אזורית, שהיו לה מטרות ישראליות ואמריקניות.  מלחמה זו היוותה התערבות ישראלית ראשונה ב"אביב הערבי", שמטרתה: ניסיון להפוך את הנשיא מורסי, המייצג לכאורה את מצריים החדשה, להעתק של מובארק, כלומר לשותף פעיל בסדר האמריקני האזורי.

תחריר, פברואר 2011

חרדותיה של ישראל מתהליך "האביב הערבי" הדהדו היטב ב"כנס הרצליה" שהתקיים במרכז הבינתחומי בעיר סמוך לחילופי השלטון בתוניסיה ובמצרים בראשית השנה. הדוברים בכנס על המהפכה במצרים היו תמימי דעים בהערכה, שדמוקרטיה ערבית רק תוביל לתוהו ובוהו וכמובן סכנות לישראל. "בעולם הערבי", הכריז האלוף בדימוס עמוס גלעד, "אין מקום לדמוקרטיה". בועז גנור, מומחה ללוחמה בטרור וביטחון המולדת, אמר "כאשר האנשים הללו (הערבים) מצביעים למה שב'קוקה קולה' מכנים הדבר האמיתי, הדבר האמיתי הוא פונדמנטליזם". שמואל בר, מנהל מכון המחקר למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי, הכריז שארצות הברית "הפכה לסוכן של שינוי מהפכני במזרח התיכון, על חשבון היציבות". את האג'נדה חשף יפה   אחד הפאנלים:  "יציבות מול דמוקרטיה". ללמדך שיציבות ודמוקרטיה לא הולכים ביחד בעולם הערבי. אגב הסכסוך הישראלי-פלסטיני נדחק לגמרי לפינה והוא זכה לפאנל אחד בלבד בארבעת ימי הכנס.

חרדתם של הדוברים הנ"ל מובנת היטב למי שזוכר מה היא באמת מדינת ישראל. מאז 1948 מתפקדת  ישראל כמנגנון צבאי שיש לו מדינה. הצבא ושירותי המודיעין הם עמוד השדרה שסביבו מסתדרים המבנים הממלכתיים השונים, לרבות הכלכלה והחברה. כך נגזר על המדינה הזאת להתקיים. מיום הקמתה נועדה י ישראל לשמש אבן ראשה של הסדר האימפריאליסטי במשרק,  מבצר שמירה מרכזי על האינטרסים של האימפריאליזם, ולכן הכוח הצבאי שלה הוא סיבת קיומה היחידה. ככלב שמירה של האימפריאליזם באזור

תפקידיה האסטרטגיים של המדינה בשירותו  ברורים ומוגדרים. לכן זועזעה קשות הצמרת הביטחונית של ישראל משינוי השלטון במצרים, וחשה לא רק מאוימת אלא גם פגועה ומושפלת.שינוי השלטון במצרים לא על ידי כת צבאית אלא כתוצאה של פעילות ההמונים, מאיים באופן ברור הן על מעמדה האזורי של ישראל והן על כל הבניין האסטרטגי שלה. האלוף (במילואים) שלמה גזית, לשעבר מפקד אגף המודיעין בצבא, ניסח לפני 20 שנה, תיאור מוסמך וברור של העקרונות השולטים באסטרטגיה זאת. על פי גזית:

"משימתה העיקרית של ישראל לא השתנתה כלל [מאז מלחמת אוקטובר 73] ונשארה בעלת חשיבות עליונה. המיקום הגיאוגרפי של ישראל בתוככי המזרח התיכון הערבי-מוסלמי קבע שגורלה של ישראל הוא להיות השומרת הנאמנה של היציבות של כל המדינות שמסביב לה. [תפקידה] להגן על המשטרים הקיימים: למנוע או לעצור את התהליכים של רדיקליזציה, ולבלום את התפשטותה של הקנאות הדתית הפונדמנטליסטית.

למטרה זו תמנע ישראל שינויים שיתרחשו מעבר לגבולותיה [אשר] ייתפסו כבלתי נסבלים, עד לנקודה שבה [עשויה ישראל] לחוש נאלצת להשתמש בכל כוחה הצבאי למטרת מניעה או עקירה של שינויים אלה" (ידיעות אחרונות 27.4.1992).

אולם ישראל לא הצליחה למנוע את הדחתו של נשיא מצרים חוסני מובראק למרות יחסיה המצוינים עם המערכת הצבאית המצרית, ובעיקר עם צמרת המודיעין הצבאי. יתרה מזו, ארה"ב, לאחר שיחות שניהלה הן עם ההנהגה הצבאית והן עם האחים המוסלמים, הבינה שמובארק איננו יכול להמשיך ולשרת את הסדר האזורי ויש למצוא שיווי משקל חדש, כדי לבלום את תנועת ההמונים שהעמידה בסכנה משטרים אחרים במזרח הערבי המהווים משענת לסדר ולשליטה האמריקנית.

הצעד הראשון לקראת בלימה זו התבטא במה שכונה "אסטרטגיה חדשה" כפי שדיווח  "הוול-סטריט ג'ורנל":"לאחר שבועות ארוכים של דיונים, הבית הלבן גיבש אסטרטגיה חדשה להתמודדות עם מהפכות בעולם הערבי. האסטרטגיה החדשה קובעת כי ארה"ב תסייע לבעלי ברית ותיקים, במידה והם מוכנים לבצע רפורמות שלטוניות, ולא תתמוך באופן חד צדדי במפגינים. ארה"ב תתמוך בשלטונות אלה גם במקרים בהם האזרחים דורשים דמוקרטיה מלאה." (הארץ 5.3.2011).

בחירתו של מוחמד מורסי לנשיא בבחירות כלליות ודמוקרטיות צמצמו את פעילות ההמונים אך לא בלמו אותה כליל. בחירות אלה זכו לתמיכתה של ארה"ב, שבו בזמן הידקה את יחסיה עם המערכת הצבאית המצרית. כדי להגדיל את תלותו של הנשיא החדש בתכניות האמריקניות, הבטיחה ארה"ב סיוע למצרים ואף אישרה הלוואה מהבנק העולמי הנשלט על ידה. בנוסף הובטח גם מענק של שני מיליארד דולר  משליט קטאר הנתמך ע"י ארה"ב. בינתיים עוכבו הכספים למצרים בנימוקים שונים ומשונים וחסרונם עורר אי שקט במדינה.

בשלב זה נכנס לפעולה כלב השמירה האזורי. לאחר שחיממה את הגבול עם עזה יצאה ישראל להתקפה שתכליתה הייתה למנוע כביכול סבל מהתושבים היהודים הנתונים למטחי טילים מעזה "ולחדש את כושר ההרתעה של ישראל", מנטרה המדוקלמת  זה שנים לפני כל מבצע צבאי של ישראל. למעשה ההתקפה הישראלית על גטו עזה הייתה רק הפתיחה למאבק נגד "האביב הערבי", אותו תהליך המתבטא בכניסת ההמונים באזור לזירה הפוליטית, לאחר שנים רבות של פסיביות שהניחה למאבקים הפוליטיים להתרחש מעל ראשיהם.

כניסת ההמונים לזירה הפוליטית וניסיונם לקחת חלק בה ואף לעצב מחדש את השלטון היא סימן מובהק לאפשרות התרחשותה של מהפכה חברתית. אולם הבחירות וההבטחות לחוקה חדשה החזירו את ההמונים לבתיהם והחלישו את היסודות שפתחו במהפכה ואשר דגלו בכינוס אסיפה מכוננת כלל מצרית, ליצירת חוקה דמוקרטית. להחלשת תנועת ההמונים הצטרפו אלמנטים שפתחו במלחמות דת, בעיקר נגד הקופטים המצרים.

כדי להוציא אל הפועל את האסטרטגיה האמריקנית ולהפוך את מוחמד מורסי לחוסני מובארק חדש, הייתה ישראל צריכה לעבור דרך עזה. כתישת עזה באמצעות חיל האוויר הישראלי ותרגיל גיוס המילואים כביכול לצורך פעולה קרקעית, הביאו את החמאס לבקשת עזרה ממנהיג תנועת האם שלה. מורסי כצפוי הטיל את משימת המגעים להפסקת אש על ראש המודיעין ראפת שחאתה, ידיד ישן של המודיעין הישראלי. המגעים נמשכו תוך שישראל גורמת להרס עצום ברצועה וממשיכה  לאיים בפלישה קרקעית. ההסכם שהתגבש הבהיר למורסי, כי חלומו "להחזרת מצרים למקומה הראוי כמנהיגת העולם הערבי" קשור ישירות ליחסיו עם ארה"ב ועם כלב השמירה האזורי שלה. מצרים, שערבה להפסקת האש, לקחה על עצמה אחריות כבדה לשיקום הסדר האמריקני באזור. כך נכפת וחושק נשיא מצרים "המהפכנית" ומצא עצמו בתפקיד מי שמקיים דיאלוג עם ישראל ונאלץ ולהיות ערב לביטחונה.

אולם גם תנועת החמאס התחזקה. לא רק בכך שהצליחה להפגין מול העולם כולו עמידות מול העוצמה הישראלית, המשיכה לשגר טילים לשטח ישראל תחת אש תופת עד לרגע שנכנסה הפסקת האש לתוקפה, והוכיחה שיש לה יכולת גם לשגר טילים לתל אביב ולירושלים. תוצאת ה"מבצע" היא שבעיני רוב העולם הערבי, ממשל החמאס מוכר דה – פקטו כממשלת עזה, ואף ישראל מקבלת זאת גם אם אינה מצהירה זאת בגלוי.

כצפוי מבקרים – בעיקר מימין – טוענים כי ישראל נכשלה בטיפולה בחמאס, אך זו רק מראית עין. למעשה נמנעה ישראל מלכתוש את הנהגת החמאס בכוונה תחילה. אילו עשתה זאת, היתה עומדת בפני שתי חלופות פחות נוחות מבחינתה: האחת, שאת מקום ממשל החמאס יקח הג'יהד האיסלמי, שמצרים לא הייתה נחלצת להגנתו; או תסריט אף גרוע מזה לטעמם של הישראלים, חיסול ממשל החמאס היה יכול להביא מחדש את הפת"ח לשלטון בעזה. מצב זה היה הורס את התכנית הישראלית לבדל לחלוטין את עזה מן הגדה המערבית, ומאפשר לאבו מאזן להיחשב לנשיא של כל גטאות פלסטין ולפרטנר אפשרי, בניגוד גמור לתכנית הפיצול הישראלית.

מבחינת ישראל היו למלחמה תוצאות לוואי חיוביות נוספות: אימון המערכת הצבאית ובעיקר בחינת ביצועי מערכת ההגנה "כיפת ברזל" מפני טילים, שאכן הוכיחה שיפור עצום לעומת ביצועיה העלובים בשנה הקודמת. במקביל מפרסמת ישראל את הצלחת הניסוי של מערכת "שרביט הקסמים". כל אלה נועדו לשדר לארה"ב כי ישראל ערוכה ומוכנה לפעולה נגד איראן. הנושא האיראני הוא מהותי לקיומה של ישראל ואין שום סיכוי שישראל תניח לאיראן. כמובן לא מפני שיש תכניות איראניות כלשהן להשתמש בנשק גרעיני נגד ישראל. החשש הוא אחר לגמרי: עם יכולת גרעינית, איראן יכולה בקלות להביס את ישראל בתחרות על תפקיד המעצמה הראשונה במזרח התיכון, והכוח המקומי שבו צריכה ארצות הברית להתחשב. זהו איום אמיתי לעצם קיומה  של המדינה הציונית, שהסיבה היחידה לכך שכל מעלליה נסבלים היא היותה בסיס צבאי יעיל  המוכן למלא בנאמנות משימות שיוטלו עליו מטעם האימפריאליזם. אם יתברר שאיראן יכולה להיות כלב שמירה יעיל לא פחות עבור המערב, ייתכן מאוד שוושינגטון תחשוב שהוא עדיף על זה הישראלי שהוכיח כבר כי ללא מעצורים גם ינשוך את היד המאכילה אותו, ואפילו יתערב בבחירות הפנימיות לנשיאות בארצות הברית.

הסיכום ברור: מבצע עמוד הענן היה שילוב של אינטרסים ישראלים ואמריקניים;  ארה"ב השגיחה על כל מהלכיה של ישראל ותמכה בהם, תוך שיחות יומיות כמעט של אובמה עם  הנשיא מורסי, והתקדמות אל עבר היעד האמיתי. נוכחותה של הילארי קלינטון במעמד ההצהרה על הפסקת האש שהתנהלה בהתאם לתכנית האמריקנית, שידרגה לכאורה את מורסי  כאושיה המרכזית של האזור. אולם עיקר תפקידה של קלינטון היה להבהיר למורסי את רצונותיה של וושינגטון,כלומר להדק את הקשרים של המשטר החדש עם המשטר הישן .

מורסי עצמו לא איחר לעשות שימוש בתחושת הכוח ובידיעה שארה"ב לצידו. אך הסתיימה המערכה והשתתקו חצוצרות התהילה, הוא הזדרז לשדרג את מעמדו בתוך מצרים ומינה עצמו לדיקטטור שאין ערעור על צוויו, גם לא בפני בתי המשפט השונים.

למרבה השמחה, ההמונים לא נרדמו בשמירה, והם נוהרים שוב אל ככר תחריר כדי להגן על הדמוקרטיה שבה זכו בדין, וכבר מנסים לגזול אותה מהם. הכרזתם של השופטים ועורכי הדין על שביתה כללית העמיקה את המשבר. איחודה הזמני של האופוזיציה וחידוש תנועת ההמונים הביאו למצור על ארמון הנשיאות ואף לדרישה להדחת הנשיא. מורסי נאלץ לוותר על סמכויות החירום שלקח לעצמו, אך המחאה ההמונית נגדו נמשכת. מחאה זו נותנת תקווה כי החורף האסלאמי שמורסי מתכנן, תחת מטריה ישראלית-אמריקנית, יתחלף באביב ערבי אמיתי.

Share on Facebook