היה מעניין בסוף השבוע שעבר, וההתרוצצויות סביב הגשת הרשימות לבחירות לכנסת ה-19 היו משעשעות. אחרי שסיימנו לחייך ולצקצק בלשוננו נוכח שפלותם של העסקנים נשארנו עם המציאות, שהשוק הצבעוני סביב הבחירות לא שינה את אופייה ואת תדמיתה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו נאבק כביכול נגד "הבית היהודי" ושאר הזרמים הכי חשוכים בזירה הפוליטית שלנו, אבל לא באמצעות התוויית חלופה רעיונית אלא בדרך של חיקוי. כל התבטאות מתלהמת שאנשי ההתנחלויות מסוגלים לנפק, ביבי יכול לעשות זאת טוב יותר, והוא ממשיך בדרכו זו גם בפעילותו הדיפלומטית שהורסת את מעמדה של ישראל באירופה וגם בחלק הליברלי, המנצח, של ארצות הברית. השינוי המסיבי במאזן הכוחות בתוך ישראל משפיע מאוד גם על מעמדנו הבינלאומי. לפני 13 שנים (בבחירות בשנת 1999) עוד דיברו על תיקו פוליטי בין הליכוד ומפלגות הימין הקיצוני מצד אחד, לבין מפלגת העבודה, מרצ ונציגי הציבור הערבי מן הצד האחר. את המבנה הזה קִעקע אהוד ברק בכוונת מכוון, כדי להרוס את אמינותו של הסכם אוסלו. הציבור היהודי זנח לגמרי את אמונתו בעצם האפשרות להשיג שלום, והאזרחים הערבים נותרו מבודדים בשולי הזירה הפוליטית. בהדרגה נוצרה חלוקה חדשה של הזירה, ונעלם ממנה האיזון. כאשר יצחק רבין ניצח בבחירות 1992 הוא השתית את כל מדיניותו על ההנחה הסבירה אז, שיוכל להגיע להסכמים עם הפלסטינים ועם ירדן, לחזק את היחסים עם המדינות השמרניות בעולם הערבי ולהדק את קשריו עם מצרים בזכות תמיכת הציבור המתון במגזר היהודי ורוב האזרחים הערבים. הקואליציה הזו, שבתקופות מסוימות נתמכה גם על ידי חלקים בציבור הדתי והחרדי, אפשרה את תהליך אוסלו ואת הסכמי השלום שנבעו ממנו. העולם שהיה קיים לפני עשרים שנה הוא כבר העולם של אתמול.
מוטב שנבין את המציאות החדשה לקראת 2013 לפני שנשקע בדברי ההבל ששמענו השבוע על ציפי לבני "המדינית" ועל שלי יחימוביץ' "החברתית", עם בני בריתן המתחלפים והחלקלקים. אחרי שאביגדור ליברמן ערף את ראשיהם של הטיפשים, השיכורים והפרועים במפלגתו המיזוג בינו לבין הליכוד הוא מושלם. נוצרה כאן תרכובת, לא רק תערובת, ולא ניתן להפריד אנאליטית בין הרכיבים השונים. ליברמן הוא לא עוד שותף זוטר אלא מנהיג החלופה לנתניהו בתוך הליכוד, והדחתם של דן מרידור, בני בגין ומיקי איתן מהרשימה משרתת אותו באורח ישיר. מנקודת ראות אלקטוראלית הליכוד ביתנו הפך למפא"י החדשה, אבל כוחנית יותר, אנטי-ליברלית יותר, ניאו-ליברלית יותר ודמוקרטית פחות מאשר מפלגת השלטון הטבעית של דוד בן-גוריון. לכן יכולתו של ביבי לרמות את אומות העולם ואת הממשלות הידידותיות לישראל בצפון אמריקה ובאירופה היא מוגבלת. מה שניתן לעשות עם לוי אשכול ואבא אבן בתפקידי מפתח בממשלה, לא ניתן לעשות עם נתניהו וליברמן באותם תפקידים. מנהיג בכיר מאוד בתנועת העבודה אמר לי פעם לציטוט, אבל לא לייחוס, שאבא אבן היה מסוגל להציג את השמדת תושבי קיביה בשנת 1953 כ"מעשה הומניטארי". ייתכן שקצת הגזים, אבל המכניזם הוא חד- משמעי: הצביעות מתה, והברוטאליות החליפה אותה לזמן ארוך מאוד.
אין כיום איזון, ואף לא מראית עין של איזון. הזירה הפוליטית מורכבת עתה מימין חזק מאוד, מתוגבר בכל נציגי הציבור הדתי והחרדי, ושלוש רשימות חלשות יחסית של המרכז הלאומני: מפלגת העבודה, "התנועה" (לבני) ו"יש עתיד" (יאיר לפיד). מרצ וחד"ש מאיישות לבדן את הצד השמאלי של המפה, ויש להניח שהן יוכלו לשתף פעולה בנושאים רבים עם המפלגות הערביות, שהקשר בינן לבין המרכז הלאומני היהודי נותק לחלוטין ואין סיכוי לשקם אותו בעתיד הקרוב.
לכן אין שום ערך לדיון ב"חברתיות" של יחימוביץ' או במתינות המדינית של לבני. במפלגת העבודה שורר קו של עמימות בנושא המדיני, שיש בו גם היבטים חמורים של תמיכה במתנחלים ובכל פעילות תוקפנית של הממסד הישראלי כלפי שכנים ערבים או מוסלמים. אנשי לבני משקפים את רצונה של חלק מהבורגנות הישראלית במדיניות חוץ יותר מתונה, כדי שלא יצטרכו לשאת בתוצאות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות שנובעות מהבדידות הדיפלומטית של המדינה. כיוון שיחימוביץ' איננה שותפה לדאגות אלה והיא נחושה לשתף פעולה עם הימין ואף להיות חלק מממשלתו העתידית, אין ללבני ולחבריה שותפים למגמת ההתמתנות, שגם היא עומדת בסימן שאלה.
יש לזכור שהמתינות של "התנועה" איננה כוללת עמדה חדשה, פתוחה יותר, כלפי העולם המוסלמי, נכונות לפרק את הנשק הגרעיני לא רק באיראן אלא גם אצלנו והימנעות מפשעי מלחמה נגד אזרחים בעזה ובמקומות אחרים. יש כאן שיפור לעומת נתניהו, אבל לא יותר מזה. אשר ליאיר לפיד (שישה מנדטים זה המקסימום שרשימתו תוכל לקבל בבחירות) הוא מופיע בציבור כידיד המתנחלים, עמדותיו בענייני חברה הן מעורפלות וכל התופעה שלו היא אפיזודה שתתפוגג בדיוק כמו "שינוי" של אביו, טומי לפיד. שלוש מפלגות המרכז: העבודה, "התנועה" ולפיד (ואולי גם ייצוג מעליב של "קדימה"?) יגיעו במקרה הטוב ל-32 מנדטים. כיוון שאין ביניהם תיאום כלשהו (אלא רק מחלוקת מתוקשרת היטב בנושאים שבהם אין להן סיכוי להשפיע) מדובר בכוח מבוזר, לא ממוקד ועתיר יצרים ואינטרסים אישיים. במציאות הנוכחית הן מנותקות גם מהדתיים וגם מהערבים ולכן אין להן אופציות פוליטיות אמיתיות.
מְתַקְּנִים חברתיים לפחות בעיני עצמם יש בכל המפלגות, ובכולן אין שום כוונה לשנות באמת את יחסי הון-שלטון או לחולל שינויים מבניים בכלכלה ובחברה. העריק החדש עמיר פרץ הוא יותר "חברתי" מיחימוביץ' ויותר "מדיני" מלבני, אבל מדובר כאן בניואנסים ולא בדבקות רעיונית שלמענה עולים על מתרסים. נציגי המחאה החברתית הם קרנפים בהגדרה, שמכרו בזול את הצלחתם התקשורתית וזנחו את ציבור היעד שלהם, שימשיך להצביע בעד ש"ס והרשימות הערביות. מחול השדים סביב קדימה, "התנועה", העבודה ולפיד הוא בעצם מאבק על שניים-שלושה מנדטים לכל כיוון, שלא יעלו ולא יורידו. אין שום סיבה לצעירים רבים וטובים לסייע לרשימות קיקיוניות כאלה וגם לא ליחימוביץ' (שהחזירה אותנו לימי גולדה אבל בלי העוצמה של 1973) ומוטב להשקיע את כל הכוחות בעזרה לרשימות שמצען מבוסס על ההבנה העמוקה, שלא ניתן להפריד בין הנושא המדיני והחברתי בעיקר במדינה במצבה הגיאו-פוליטי של ישראל. לא תהיה רווחה בלי שלום, לא יהיה שלום בלי סולידריות בתוך החברה הישראלית בין המגזרים השונים, כלומר רק שינוי סוציו-אקונומי בכיוון שוויוני יותר עשוי להביא גם למפנה פוליטי חיובי.
- פורסם בכל העיר, 14 דצמבר 2012
הכל נכון חוץ משני דברים קטנים. ברק לא עשה שום דבר להסכם אוסלו. הפלשתינים עשו, הם הרסו אותו עד היסוד בפגועים שבאו מיד אחריו. לכן הסיבה שהשמאל הציוני בארץ קרס הם הרצחנות הפלשתינית בלבד. השמאל יעלה שוב אם אזרחי ישראל יחשבו שיש סיכוי שהפלשתינים רוצים שלום. הדבר השני הוא ענין פשעי המלחמה. כל זמן שהשמאל החום יקרא להתגוננות של ישראל מפני פשעי המלחמה של הפלשתינים פשע ויתבע להעניש את ישראל משום שהיא מעזה להתגונן נגד הרוצחים הפלשתינים היהודים לא יאמינו לשמאל. גם לא לשמאל הציוני. לכן, שתי הסיבות המרכזיות לכך שאין שלום ולכך שהשמאל בארץ מצטמצם הן חסר הנכונות של הפלשתינים לשלום ותמיכת השמאל החום בפשעי המלחמה של הפלשתינים.
כמו שהוכיחה המחאה החברתית, השינוי יכול לבוא רק ממאבק ברחוב אלא שהוא צריך להיות פוליטי וממוקד. לכן צריכיים כוחות פוליטים רדיקלים להוביל אותו. אבל אותם כוחות פוטיציאלים יושבים שנים בכנסת באפס השפעה (כי בכנסת אפשרית רק פוליטיקה ציונית וקפיטליסטית) ומנסים לקושש קולות לאפס מעשיהם בכנסת בקרב המוחים והציבור הערבי שהם הפוטנציאל לשיוני.
לא היה משעשע.היה עצוב עד דמעות ודכאון.אינני מבין איך אדם רציני יכול לכתוב ש"הליכוד-ביתנו" הפך ל"מפאי החדשה",אפילו מבחינה אלקטוראלית בלבד.עם כל הביקורת שיש לי על מפאי,,הישנה והחדשה,עדיין יש הבדל גדול,לפחות ,מבחינה אלקטוראלית לגבי "מפאי החדשה" .כל הדיון של הכותב ,כגון "יש כאן שיפור לעומת נתניהו" בהיזכור של מפלגת "התנועה" , או הגדרת הפופוליסט פרץ כיותר "חברתי" מיחימוביץ או יותר "מדיני" מליבני הנו שטחי ביותר ומטעה.אם כי הכותב צודק שלא נתן להפריד בין ה"חברתי" למדיני",הסיומת במאמר יוצאת עם קריאה חלושה ל"שינוי סוציו-אקונומי בכיוון שוויוני יותר,שעשוי להביא גם למפנה פוליטי חיובי".הכותב אולי אינו מודע לעובדה שגם ישראל,כמו כל מדינות העולם,נמצאת על "סף המצוק" (לא רק פיסקאלי)שהשיטה הקפיטליסטי הביאה לכולם,ונדרש לא רק "שינוי בכיוון שיוויוני יותר",אלא החלפת השיטה מיסודה.לפצוע אנושות לא מספיק "אקמול" שירגיש יותר טוב.נדרש ניתוח עמוק במחלקה לטיפול נמרץ.
חבר פרוליך היקר,
את ההטפות המרקסיסטיות כביכול המובילות למסקנות מפא"ניקיות אני מכיר עוד משל"י. רב לך
מסכים איתך – ורק מספר הערות:
הבוגדים סתיו שפיר, יצחק שמולי ויוסף יונה, אינם "נציגי המחאה החברתית" בשום-פנים-ואופן, אלא טרמפיסטים אופורטוניסטים, שדהרו לכנסת על-גב פעילי-המאהלים. סתיו שפיר עשתה, את כל "פעילותהּ", קרדום להגיע אל-מול מצלמות-הטלוויזיה באמצעותהּ, יצחק שמולי בגד, במחאה כולה, שלוש פעמים לפחות ואילו על יוסף יונה, באמת, מוטב שלא להכביר מלים.
שום פעיל-מחאה אמיתי, לא היה מתקרב, אפילו, למפלגת חברתו הטובה ביותר, של החולדה. בטח לא אחרי הסופ"ש השחור, ביוני האחרון.
לפיד הבן, קפיטליסט עוד יותר חשוך מאביו וללא עומקו התרבותי של המנוח. אני רואה אותו נאבק, עם "עלה הזוי", על חציית גבול-אחוז-החסימה.
ואני שב ואומר, גם כאן כבמקומות אחרים: על מר"צ וחד"ש, לבטל הסכמי-העודפים שחתמו ולחתום מחדש, זו עם זו.
לחיים: אל תפזר כינויים בחינם. תהיה ספציפי.
אני מקווה שאתה מסוגל לנהל וויכוח ולא מסתפק בכינויים.אולי תסביר לי במה שכתבתי,מה מביא אותך לכינויים כאלה.אולי זה יעזור לנהל דיאלוג דמוקרטי ומכובד,לטובת כל הקוראים ,מבלי שנסכים בכל.