ההצבעה בעד חלוקת הארץ ב1947 נחשבה ע"י שני הצדדים לסכסוך כאקט פרו ציוני כשם שההצבעה להכרה בפלסטין כמדינה משקיפה ב2012 נחשבת על ידם כאקט אנטי ישראלי, או כזה המנוגד למדיניות ממשלת ישראל.

29 בנובמבר 1947

אחת האמירות הרווחות מצד דוברי הממשלה, מאז ראשית ההכנות הפלסטיניות להצבעה האחרונה, לפני כשנה ומחצה, הייתה שהרוב בעצרת הכללית מובטח בלאו הכי, "גם אם יוצע שכדור הארץ הוא שטוח", מאחר והוא מורכב מ"הרוב האוטומטי", מדינות העולם השלישי, שביניהן מדינות ערביות ומוסלמיות רבות, אך המבחן האמתי היה לדבריהם בהצבעת המדינות האירופאיות, השייכות כמובן בניגוד לאסיאתיות והאפריקניות, ל"רוב המוסרי".

מן הראוי איפוא לבחון את אופן התפלגות המצביעים בשתי ההצבעות, שביניהן 65 שנה.

העולם הפוליטי ועמו פני העצרת השתנו בתקופה זו באופן דרמטי. ב1947 מנה האו"ם 57 חברות, ואילו היום מונה הוא כידוע 193. שני תהליכים חשובים גרמו לכך בעיקר – הדה-קולוניזציה מסוף שנות ה-40 וקריסת ברית המועצות ויוגוסלביה – שהתפרקו והפכו ל15+ 6 בהתאמה, מדינות עצמאיות. נוסף על כך, מדינות רבות שינו את דפוסי הצבעתן עקב הפחתת תלותן במעצמות או בגלל מהפיכות שהתחוללו בהן.

השוואת הצבעת המדינות החברות על שתי ההחלטות מורה בבירור על כך, שבעוד שב1947 הייתה חלוקה כמעט ברורה בין ארצות ערב והאסלאם מחד שהתנגדו להצעה וארצות אירופה ואמריקה שתמכו בה ברובן מאידך, הרי שרוב המדינות שתמכו בחלוקה ב1947, תמכו ב2012 בהכרה בפלסטין כמדינה.

בקרב המדינות שהצביעו בעד החלטת ההכרה בפלסטין גם אם כמשקיפה, ניכרים שלושה גושים גדולים – 53 ארצות ערב והאסלם, החשות בוודאי קירבה לפלסטין מבחינה לאומית ודתית, (ארבע מהן נמנעו – בוסניה-הרצגובינה שהתפצלה מיוגוסלביה וכן קמרון טוגו ואלבניה) 34 ארצות אסיה ואפריקה שאינן מוסלמיות, השייכות ברובן לגוש הארצות ה"בלתי מזדהות", מושבות לשעבר, החשות בוודאי סולידריות עם הפלסטינים הנמצאים תחת כיבוש, ו43 ארצות מערב אירופה ואמריקה, אותו "רוב מוסרי" אותו ניסתה הממשלה לשכנע לשווא כי לא יצביעו עבור ההצעה. דעת הקהל בארצות ליברליות אלה, רגישה לקיפוח זכויות האדם בשטחים הכבושים. חברות אותה קבוצה מבדילות עצמן באופן ברור מהמיעוט האוטומטי הזעיר התומך באו"ם במדיניות ממשלת ישראל – ארה"ב, וגרורותיה קנדה וכמה מדינות זעירות באוקיאניה. למעשה, תמכו מדינות אלה, פרט לבריטניה באירופה שנמנעה משיקולים שונים בשתי ההצבעות, בעקרון ההגדרה העצמית לכל עם. כמו כן יש לציין, שמבין 138 המדינות שהצביעו בעד ההכרה, 80! – כ58% , מקיימות נציגויות בארץ (135, כולל גם 9 מדינות זעירות באוקיאניה וכן את אנדורה וליכטנשטיין) כאשר 38 מהן הן מאירופה ואמריקה. כל 8 המתנגדות ו44 מבין 46 הנמנעות והנעדרות מקיימות אף הן קשרים עם ישראל, כמובן.

אין איפוא שחר לטענות דוברי הממשלה על "רוב אוטומטי". ברור שבקרב כל המדינות והגושים קיימים השיקולים של ה"ריאל פוליטיק", ואין אמנם להחלטות העצרת בדרך כלל תוקף מחייב, אך החלטה זו היא תקפה, גם אם היא סמלית בעיקרה. בזלזול בעצרת האו"ם, אותה עצרת שהחליטה בכ"ט בנובמבר 1947 על החלוקה, ובעצם על הקמת מדינת ישראל, יש מידה רבה של התנשאות גזענית חסרת יסוד ותוקף, התנשאות המתבטאת גם בהנחה המובלעת כאילו 87 ארצות האסלאם ויתר ארצות אפריקה ואסיה הן חסרות כל שיקול דעת עצמאי והגיוני.

ההתנגדות חסרת הסיכויים להכרה בפלסטין ותגובות הממשלה ההרסניות וקצרות הראות שבאו אחריה מעידות כאלף עדים על אבדן גמור של עשתונותיה.

Share on Facebook