שלמה אבינרי (הארץ, 9.12)  מאשים את ממשלת נתניהו שהיא   גורמת לכך שידידינו הטובים ביותר, נוטשים את ישראל ומשאירים אותה בבדידות מול כל העולם. בעשותם כך, מסביר לנו אבינרי, ישראל נוטשת את המסורת הציונית של הרצל וויצמן. אלה בניגוד לימין של היום, השתדלו תמיד לרכוש תומכים למפעל הציוני ואפילו אצל האנטישמיים גרועים ביותר. הרצל חיפש תמיד את ההלימה בין האינטרס הציוני לבין זה של המעצמות הגדולות.

אכן כך, אך למרבה הצער אבינרי לא מסביר לנו מה הייתה אותה הלימה, למרות שגם הוא מטעים שאין אלה דווקא ערכים משותפים אלא אינטרסים משותפים. זהו הרצל עצמו  המגלה לנו זאת – ואפילו בפסקה אחת – בדיוק ובחדות, בחיבורו המכונן "מדינת היהודים".  אלא שפסקה זו, ולא בכדי, הפכה כמעט לטקסט סודי ביותר של הציונות, שמשתדלים להזכירה כמה שפחות. בפסקה זו כתב הרצל:

"בשביל אירופה עשויים אנו להיות שם חלק מחומת-המגן בפני אסיה, אנו עשויים לספק את משמר-החלוץ של  התרבות נגד הברבריות. בתור מדינה ניטראלית נוסיף לעמוד בקשר עם כל אירופה שתצטרך לערוב לקיומנו".

גם מי שאינו ציוני לא יכול שלא להתפעל כיצד לצד הגזענות הבוטה, מהראיה למרחוק מהניתוח המבריק של מציאות קולוניאלית, וכיצד לנצל ולפעול בתוכה בהצלחה רבה מעבר לכל הציפיות של אז.

הרצל קשר את גורל הציונות למעצמות הגדולות (היום יש להוסיף כמובן את ארה"ב), הוא לא הסתפק בהכללות כמו אבינרי בקשר לטיבו של  האינטרס המשותף, הוא מפרט דווקא, וכך ומגיע ללב העניין – לבסיס ולהגיון הפנימי של האינטרס המשותף הזה. הוא מבקש מהמעצמות תמיכה למפעל הציוני ובתמורה הוא מבטיח לשמש להן בסיס במזרח התיכון ולעזור להן במאבקן כאן נגד אויביהן, כלומר התנועות הלאומיות (הברבריות בשפתו). הרצל הבין גם היטב כבר אז שהמפעל הציוני בפלסטינה יעורר התנגדות עזה של הסביבה ולכן מבקש מהם ערובה לקיומנו. מאה וחמש עשרה שנה לאחר שנכתבו דברים אלה אפשר רק להשתאות מן התיאור המדויק של מצבה של ישראל היום.

עקרונות מדיניים אלה של הרצל שימשו את כל הבאים אחריו מחיים וויצמן ועד ימינו. לאורך כל ההיסטוריה של ישראל אפשר לגלות את שיתוף הפעולה שהרצל סימן את נתיבותיו.

מלחמת סיני היא דוגמה טובה לכך. ישראל חברה לצרפת ואנגליה באינטרס משותף – מעצמות המערב ישתלטו שוב על תעלת סואץ וישראל תשתלט על סיני. הלימה מצוינת בין אינטרסים. התקלה  הייתה שהתיאום לא כלל את ארה"ב ובתיאומים מסוג זה התיאום עם המעצמה הגדולה הוא שתמיד גובר. אנגליה וצרפת וישראל  נתבקשו במחילה מכבודם לארוז ולסגת, וכך עשו.

במלחמת ששת הימים התיאום היה עם ארה"ב והצליח: ישראל הפילה את שלטון נאצר והבטיחה עליונות אמריקאית באזור אל מול ברה"מ. ישראל השתלטה על שטחי אדמה נרחבים – הגדה המערבית, סיני, והגולן – ושודרגה לבעלת הברית החשובה של ארה"ב באזור. התיאום עם ארה"ב פועל עד היום. לא הייתה מלחמה שארה"ב לא תמכה בישראל כשם שלא היית מלחמה שישראל לא בקשה את הסכמתה-הבנתה. ממלחמות לבנון עד "עופרת יצוקה" "ועמוד ענן". שום מלחמה גם לא תפרוץ עם איראן מבלי שארה"ב תמצא שזה בעניינה. אפילו הפעולה הקרקעית בעמוד ענן נמנעה משום חוסר האוקיי של ארה"ב. התיאום היום הוא בתמיכה אמריקאית כמעט טוטלית הכוללת את המשך הכיבוש בגדה המערבית ובגולן. מאידך יש לזכור שארה"ב כפתה תמיד על ישראל  את רצונה. פעמיים היא כפתה על ישראל נסיגה מסיני, היא מנעה משמיר להפעיל את חיל האוויר הישראלי במלחמה בעיראק. אך היא לא כפתה על ישראל את גמר הכיבוש ולא מנעה מישראל את ההתנחלויות.

האם בעקבות קבלת פלסטין לחברה משקיפה באו"ם והגינויים של כמעט  כל העולם על נקמת ישראל והצהרתה לבנות כשטחי E1 נשתנה המצב?

הכרזת ישראל על הבניה החדשה נראית יותר כמשחק בעז. ישראל מכריזה על בניה, אירופה כועסת מאוד, ישראל מוציאה את העז – כלומר היא מבהירה כי זו הייתה רק הכרזה – צריך עוד לתכנן וכדומה. אירופה מצידה מכריזה שאין באמת כוונה על החזרת שגרירים, סנקציות וכדומה – זה ידחה לפעם הבאה. בינתיים גב' מרקל מסכימה עם נתניהו שלא להסכים ושולחת צוללות גרעיניות. הנשיא האמריקאי מודיע שהוא ישאיר את אירופה לבד לעסוק בישראל – הוא ימשיך עם הצהרות בומבסטיות כמו בעבר: ההתנחלויות צריכות להיפסק כדי להרגיע מעט את העולם אבל זרם הנשק  ימשך, כפי שהתבשרנו לאחרונה. וכעת נראה בכלל שהכעס האירופי מופנה יותר נגד הבנייה בשטחי E1, כאילו זה הנושא המרכזי ולא הכיבוש הגדול הנמשך.

שלמה אבינרי מטיח בממשלת הימין שהביאה עלינו בידוד עולמי. אך גם כאן ניתן לשאול האם אבינרי כועס יותר על הודעת הבנייה החדשה מאשר על הכיבוש?

רצוי גם להזכיר, שטחי הגדה המערבית נכבשו כידוע בזמן ממשלת שמאל בארץ ולכן מוזר להאשים דווקא את ממשלת הימין של נתניהו שהיא הממשיכה בכיבוש. אפשר כמובן לטעון שממשלת שמאל הייתה מחזירה את השטחים, אך בלי לכנס לדיון זה, אפשר פשוט לשאול: אז למה לא  עשתה זאת במשך שנות שלטונה?

התיאום עם ארה"ב פועל עד היום והוא גם שקובע את היחסים בין ישראל עם סביבתה הקרובה והעולם הגדול. כל עוד ארה"ב ואירופה תומכים בישראל היא יכולה להמשיך במדיניותה. בינתיים ממשלות ישראל וגם ממשלת נתניהו (בשונה מדעתו של אבינרי)  נהגו בהחלט לפי הדוקטרינה של הרצל.  היא תומכת בארה"ב והמערב ככל יכולתה כנגד "הברברים" – כלומר כל אויבות המערב, ומבקשת את עזרתה של ארה"ב בכל התחומים.

אך יתכן שבכל זאת דוקטרינה זו תצטרך לעבור שינויים. הלחץ הפלסטיני-ערבי עשוי להגיע לנקודת רתיחה ולצאת משליטה. ארה"ב נחלשה מבחינה מדינית וחיה בצל משבר כלכלי ענק. היא מגיעה למצב פרדוקסלי: מול הסערות באזור ארה"ב נזקקת לישראל יותר מבעבר. מאידך, התמיכה מגבירה את הסערה. האם אי פעם תאלץ ללחוץ על ישראל לסגת מן השטחים?

Share on Facebook