ישראלים רבים מכל שכבות החברה, חווים עתה עלבון גדול, כאילו מישהו מציף אותם בגלי רוק מצחינים. הפיחות שחל בערכה של האמת בפוליטיקה גורם לדיכאון בקרב אזרחים מן השורה. האם במציאות, שבה גם עבריינים שהורשעו וכאלה שטרם הועמדו לדין מתחרים על קולותינו בבחירות לכנסת, מפתח הציבור עור עבה קולקטיבי, המאפשר לו להתייחס לתופעות שזעזעו אותו בעבר כמעט בשוויון נפש?
יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים (צילום ארכיון: חד"ש)
לעתים נדמה (אם מותר לשרבב כאן נימה אופטימית) שמתחת למעטה האדישות והציניות מחלחלים אלינו זרמים תת-קרקעיים אחרים. לא כל הישראלים נוהים אחרי דמגוגים שפלים, שמדברים על מדיניות חברתית ומתכוונים בעצם להכביד על העניים ולהעשיר עוד יותר את העשירים. בצל המסך המעובה שבמרקמו מקננים העלבון הגדול, היחצנות הזולה ודברי ההבל, ניתן בכל זאת להבחין באיזו עצבות הנסוכה גם על פניהם של אנשים שחינוכם ורקעם גורמים להם להאמין לממסד. בעלי ההכנסות הבינוניות, שלא לדבר על העניים המרודים, מאמינים אולי בהסתה הגזענית בבסיסה וחוששים מאוד מהאיום הממשי והמדומה שנשקף לנו ממיליוני המוסלמים המקיפים אותנו, ובכל זאת פוחדים גם מהאלָה הגדולה של השליטים. אחרי הבחירות יחכו לנו הבריונים הפוליטיים עם הגזרות הכלכליות, עם ה"מבצע" התוקפני באיראן ועם המלחמות והפיגועים, שנובעים ישירות ממדיניותם. האלימות המדינית והכלכלית של הממסד נגד אזרחי ישראל זוכה בינתיים לרישיון אמריקאי, שתוקפו יפוג אולי אחרי שארצות הברית תתגבר על המשברים הפנימיים הפוקדים אותה. בינתיים חוגגים המתנחלים והמשת"פים שלהם בליכוד, כמו יו"ר הנהלת הקואליציה זאב אלקין. חרותניק ותיק שפגשתי השבוע בעיר השמיע באוזני קינות על כך שבני בגין, דן מרידור ומיקי איתן נופו מרשימת הליכוד ביתנו. אבל הדחתם איננה אלא אישור סופי לאופיים האמיתי של בנימין נתניהו ושל אנשיו. שלושת המודחים אינם נקיים לגמרי בפרשה הזאת; הם היו צריכים להכריז מראש על סירובם ללכת לבחירות ברשימה אחת עם אביגדור ליברמן. הטעות הקשה שלהם אינה משנה את העובדה שמדובר באנשים עם מוסר אישי גבוה. בהיעדרם שוקלים מצביעי ליכוד רבים את האפשרות להצביע בעד רשימות ימניות קיצוניות. ישראל כמדינה הפכה לישות ימנית בעיני כל העולם הנאור, וגם בעיני עצמה; לעובדה הזאת יש היבטים חברתיים, בנוסף על הפוליטיים.
חבר מהשמאל העקבי סיפר לי שבעל המכולת שלו אמר לו: "אתה איש נחמד מאוד על אף שאתה שמאלני". למען האמת אנחנו שומעים את זה בכל מקום. אווירה כזו כלפי השמאל לא הייתה מאז תחילת שנות החמישים, כשמנהיג מפא"י וראש הממשלה דוד בן-גוריון ניצח על המסע הגדול שהפך את מפלגתו ל"ממלכתית" ונטש את היומרה לסוציאליזם. התהליך הזה, שליווה את המלחמה הקרה, העצים את ההסתה נגד השמאל, את הדרת הפעילים הבולטים בו ואת המהפך הפנימי ב"תנועת העבודה" שיצר בשנת 1965 את רפ"י ולימים את ממשיכות דרכה.
השנאה כלפי השמאל בשנת 2013 היא יותר קיצונית. בשנות החמישים פעלו כאן מפלגות שהתהדרו בתדמית עצמית שמאלית או לפחות ליברלית, ההגמוניה החילונית הייתה מוחלטת והיו להן אמצעים להנחיל את רעיונותיהן לנוער ולציבור הרחב. היו אז בתי ספר מזרם העובדים, דגלי מעמד בצד דגלי הלאום, המנונים ("תחזקנה" והאינטרנציונל) שאותם שרו גם בכנסים של מפא"י, שלא לדבר על מפ"ם, תנועת נוער פורחות, עיתונים יומיים ושבועונים מוצלחים. די למנות כמה מהם כדי שהדור הצעיר יותר יבין במה המדובר. מפא"י חלשה בין השאר על היומון עתיר ההשפעה "דבר", על צהרון בשם "הדור", על עיתון הנשים האיכותי "דבר הפועלת", על השבועון הפופולרי "דבר השבוע" ועל שבועון הילדים הטוב ביותר בארץ, "דבר לילדים" (כל זה מחוץ לביטאונים רעיוניים מובהקים כמו "הפועל הצעיר"). למפ"ם המאוחדת היה יומון, "על המשמר", וגם "משמר לילדים" המעולה. אחרי הפילוג במפ"ם הוציאה אחדות העבודה את "למרחב". לכל העיתונים האלה היו מוספים ספרותיים יוקרתיים והמפלגות שהיוו יחדיו את תנועת העבודה החזיקו גם הוצאות ספרים (שקיימות עד היום) כמו "עם עובד", "ספריית הקיבוץ המאוחד" וספריית פועלים.
מדובר לא רק במפלגות שרצות לבחירות ומייחצנות עסקנים בינוניים אלא בתרבות שלמה, ענפה וחובקת עולם שגם אגודות הספורט של הפועל היו חלק ממנה. החוגים הליברליים בציבור החילוני נהנו גם הם מיומונים שבהם כתבו, כמו בעיתונות של תנועת העבודה, מיטב היוצרים. בצד "הארץ" הבלתי מפלגתי והמזוהה עם ליברליזם לא-סוציאליסטי, שקִיים גם הוא עיתון ילדים משגשג ("הארץ שלנו") קראו אוהדי המפלגה הפרוגרסיבית, שהפכה לימים למפלגה הליברלית העצמאית (ל"ע) את היומון "זמנים", שיצא בעירנו. העיתונים הלועזיים, בשפות שהיו שגורות בפי המוני העולים, שירתו בעיקר את מפא"י, וכך גם "קול ישראל" ואפילו גלי צה"ל. היריעה כאן קצרה כדי לפרט את כל העושר הרוחני-פוליטי והחינוכי שעמד לרשות הציבור החילוני משמאל לליכוד. כיום נותרו רק שרידים מהאימפריה החילונית של פעם. גם הסוללה של יחצנים מוכשרים שמלווה את שלי יחימוביץ' לא תצליח לשחזר את הסוציאל-דמוקרטיה הלאומית שהייתה קיימת בעבר. חלק מהאנשים ומצאצאיהם אולי חיים וקיימים, אבל בלי ההסתדרות, חברת העובדים, סולל בונה, בנק הפועלים, המשביר וקופת החולים הכללית. זירת המאבק היא שונה, והגיע הזמן שכולנו נפנים את העובדה הזאת.
התיאור הזה איננו נוסטלגי, והאכזריות של משטר מפא"י כלפי חוץ וכלפי פנים ידועה לנו. אבל לשינויים החברתיים והתרבותיים שחלו מאז יש השלכות פוליטיות מובהקות. חשוב מאוד להבין את משמעות אובדנם של הנכסים שבוזבזו על ידי בן-גוריון ויורשיו. ממשיכיו של "הזקן" ברפ"י, אנשים כמו שמעון פרס, משה דיין, גד יעקובי ואחרים כבר בידלו את אנשיהם ממעמד השכירים הבינוני, וטיפחו תודעה של מנהלים שאימצו את אורח החיים של אנשי ההון. הדלק לעיצוב הריבוד המעמדי החדש הגיע באמצעות השילומים מגרמניה ומסיוע החוץ הנדיב שישראל קיבלה, בעיקר מארצות הברית. פרס ומעמד המנהלים החדש יצרו כאן בורגנות טכנוקרטית מודרנית וסייעו לתודעה רכושנית לכבוש את שאר חלקי מפלגת העבודה, החל מסוף 1968. במשך השנים נוצר זיהוי של ממסד מפלגת העבודה עם "הלבנים העשירים" או לפחות המבוססים. עד לעידן זהבה גלאון לקראת מערכת הבחירות הנוכחית גם מרצ נתפסה כענף של מפלגת העבודה.
בהעדר ההון הממשי והתרבותי אין למגזר היהודי המתון כלים להיאבק נגד הימין החילוני והדתי, שצבר נכסים עצומים בהתנחלויות, בתקשורת ואפילו בצבא. לכן הברית העתידית בינינו לבין המגזר הערבי היא בלתי נמנעת. זה מחייב שינוי דרסטי בדרך החשיבה שלנו ואימוץ ערכים חדשים.
- פורסם בכל העיר, 4 ינואר 2013
תודה עבור המאמר המשקף תפישה הסטורית שנוגעת באמת אך לא מעזה לבטא אותה ולהסיק את המסקנות המתבקשות ממנה.
להבנתי אין הבדל גדול מבחינת התפישה הלאומית-לאומנית בין השלטון של בן גוריון והשלטון הנוכחי מבחינת הדורסנות כלפי האוכלוסיות החלשות- בזמנו של בן גוריון הערבים ועדות המזרח -שתי אוכלוסיות שנעשה בהם טרנספר החוצה לארצות ערב וטרנספר פנימה לארץ מארצות ערב בהתאם. אין גם הבדל במדיניות ההתנחלות בשטחים מהם נושלו ערבים אז מצד זה ועתה מהצד האחר של הקו הירוק.
מבחינה כלכלית -חברתית אכן קרס כאן הסוציאליזם אך מדובר בתהליך כלל עולמי שהתרחש בדור האחרון . ייתכן וניצני שינוי נראים הן בארהב והן באירופא והן כאן לכוון יותר סוציאליזם .
העידן של ביג'י היה נציונלסוציאליסטי , זה של ביבי נציונלקפיטליסטי .
על בסיס ציונות ויהדות אין מקום ואפשרות למדינת כל אזרחיה כלומר לדמוקרטיה אזרחית . על בסיס זה מעוט "יהודי" מבוטל משמאל למרץ מוכן לוותר- אחרי שלושה דורות של אינדוקטרינציה לאומנית . לכן "ברית עתידית עם המגזר הערבי" אינה אפשרות ריאלית אלא עם חינוך מחדש …….שבו אין איש רוצה.
"נוגעת באמת אך לא מעזה לבטא אותה ולהסיק את המסקנות המתבקשות ממנה".
אכן כך. זוהי הבעיה העיקרית של מה שמכונה שמאל ישראלי. יש לו יותר מדי חברים ציונים ולכן הקים את תנועת "ציונים ואנטי ציונים מסרבים להיות אויבים". בפוליטיקה לא מספיק לומר מיהו ידיד, צריך גם לומר, בקול רם צלול וברור, מיהו האוייב. ולא, האויב אינו נתניהו, האויב האמיתי של השמאל הוא השמאל בעיני עצמו, אלה החרדים לגורלה של הדמוקרטיה, אלה המפרסמים עצומות תמיכה בזועבי, אלה המהללים את בצלם אך שולחים את ילדיהם לצבא הציוני.
המשפט הראשון בפסקה האחרונה נכון מאד. בהעדר תכנים תרבותיים חסרה לציבור תחושה בריאה של גועל עמוק מן השלטון. לרוב רובו של הציבור לא אכפת (כמעט כלל) שהוא מונהג בידי טירוריזם כלכלי-צבאי (קרימינלי) כל עוד השגרה זורמת והוא מקבל את ליטרת הבידור אז הוא מדחיק, מאמין ומקווה. אם עדיין אין לציבור העיוור ומחוסר הערכים הזה את הסיבה לדרוש בתוקף שינוי דרך ממשי לאלתר – אז מתי תהיה?! הוא אולי מקטר פה ושם קיטור חסר חשיבות אבל בפועל הוא נאחז בכל מאודו בכל קרש וזרד דו-משמעי שמספקת לו התעמולה. בשלטון יודעים טוב מאד שכל עוד תסופק לציבור גם חתיכת הקש העלובה ביותר הוא יאחז בה (רק לא לפגוע בקודשי הדגל-הסמרטוט הצבעונית שלו?). לכן הציבור נמצא, זה יותר מעשור, בעמדת נסיגה מתמדת, בה בכל יום שעובר הוא נאלץ לוותר על עוד ועוד מהנוף האנושי, ולהתחבא (בבית מאחורי הטלויזיה) בשקט מבלי להשמיע קול בתקווה שאיכשהו הסיוט יעלם לו עם הזמן כאילו היה מדובר באיזו הצטננות חולפת. כמובן שלשלטון הפשע לא ממש אכפת שמשחק הנדמה-לי הזה ימשיך גם שנים ארוכות ככה. וזה אכן מצבינו.
חיים ברעם אנחנו חיים ב2013 נוסטליגה זה דבר יפה העולם השתנה אירופה של היום אינה אירופה של פעם כנ"ל המדינה היום רוב הנוער לא מענין אותו דבר לא ספרות ולא ערכים רק וואדקה מסיבות ומעדונים זה נוער שחלקו הגדול לא יצביע בבחירות הקרבות בדר אחד אתה צודק אותם מפאנקים [שיצגו את העובדים] הפכו [הם וילדיהם] למליונרים שחיים כיום בצפון תל אביב ברמת אביב או במגדלים
הפורחים בתל אביב דיברתה על מפעלי ההסדתרות שכתוצאה מביזבוז שחיתות גנבות וניהול כושל
נמכרו [לאנשי שלמנו] כחבר היסתדרות שהיתי נשאלת השאלה מכרתם את כל אותם מפעלים מדוע לא מדוע הכסף מאותם מכירות לא חולק לחברי ההסתדרות ולא אזכיר את אברהם עופר ואשר ידלין ועוד כל מיני עסקנים "מזרם העובדים" שהתעשרו על חשבון העובדים "הימין החילוני והדתי, שצבר נכסים עצומים בהתנחלויות, בתקשורת ואפילו בצבא." בתקשורת עדין שולט השמאל ובקשר לצבא כשאנשי השמאל מכנים את צה"ל צבא של רוצחים וכנראה לא מתגייס לצהל כמו החרדים אז מה הבעיה ……………..
חיים אני מריח כאן גזענות. מה היא הברית העתידית עם המגזר הערבי? האם מדובר בברית עם הדמוקרטים הערבים, הקומוניסטים הערבים, הלאומנים הערבים או האיסלאמיסטים?
אתה יודע שלא כל הערבים חד הם, לכן תאלץ לחדד את מהות הברית או להודות בגזענות.
אתה אולי לא רוצה להיות נוסטלגי אבל אתה כן. אחת החולשות הגדולות של הסוציאל דמוקרטיה בישראל היא תוכן ה"דמוקרטיה" שבה. תשווה את האיגודים המקצועיים בסקנדינביה להיסתדרות. ההיסתדרות היתה בתקופת מפא"י ארגון שליטה בשרות משטר מפא"י. היום אין מפא"י אבל הגנים הלא דמוקרטיים נשארו בהסתדרות ולכן היא די בקלות ירדה באחוזי העובדים המאורגנים ועוצמתה נשארה בעיקר בועדים הגדולים של המונופולים. האגודים המקצועיים הם לב הסוציאל דמוקרטיה ואין אף מפלגה רצינית ששמה בחזית המצע והפעילות שלה את הדמוקרטיזציה של האיגודים ושילובם במגזר העיסקי כמו בסקנדינביה-ישיבתם במועצות מנהלים. כמובן שישיבה במועצות מנהלים ללא הדמוקרטיזציה, היא חיסולם המחלט.
שאילת תם:
למה השינאה הזו לשמאל?
אני חושב שכל איש שמאל כנה,פתוח,ובקורתי,חייב לעשות לעצמו שאילה זו,ולתת לכך תשובות אמיתיות,גם אם הן כואבות.
לגבי "הברית העתידית בינינו לבין המגזר הערבי",היא בלתי נמנעת לא בגלל הסיבות שמעלה הכותב.היא הדרך היחידה לחיים בחבל ארץ זו לשני העמים,ללא קשר עם הימין מכל סוג.וזה מחייב שינוי דרסטי בדרך החשיבה ואימוץ ערכים חדשים שלנו אבל גם של העם הפלסטינאי.