הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 בינואר, 2013 7 תגובות

אחד אחד חולפים לנגדנו תאריכים שרק לפני שנה צויירו כנקודות ציון גורליות ב"שנת ההכרעה", כפי שכונתה 2012 בפי נתניהו וברק. בתחילת השנה גברה ההערכה כי ישראל תתקוף את מתקני הגרעין של איראן במאי או ביוני (עם ארה"ב או בלעדיה, בניגוד לעמדתה, או בגרירתה למלחמה). והנה, ינואר 2013 וספירה חדשה עומדת בפתח. או שלא.

nuclear

סקירת השנה שחלפה מנקודת מבטה של ההכרעה שלא היתה היא מסע הזוי בזמן ובמקום. מנקודת המבט הזאת מסענו נפתח בתחילת מארס, אז נועדו ראש הממשלה נתניהו והנשיא אובמה בארבע עיניים בבית הלבן בוושינגטון. כפי שדווח, הפציר נתניהו באובמה לתקוף את מתקני הגרעין באיראן, או למצער לאיים עליה במתקפה. אובמה הקשיב בפנים אטומות והשיב לו בדיפלומטיה. עם שובו לישראל פתח נתניהו, בנאומו לפני מליאת הכנסת, את שלב ההכנה של דעת הקהל בישראל ובעולם למערכה נגד "האיום האיראני" ולאפשרות של תקיפה ישראלית עצמאית באיראן.

ביוני התקיימו במוסקבה שיחות הגרעין בין איראן לשש המעצמות הגרעיניות (ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת, גרמניה וסין). נתניהו הסתפק בשיגור אזהרה ממוקדת למעצמות שלא יפגינו חולשה ושלא יוותרו לאיראן. כשלון השיחות, יומיים לאחר תחילתן, החזיר את שיח התקיפה, וארה"ב הזדרזה להודיע על הידוק הסנקציות נגד איראן כדי לקרר במעט את הרוח הקרבית הישראלית. אך לא. בסוף יולי פתחו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק במחזור איומים נוסף נגד איראן. ים המלל המתלהם, שאיים להטביע את המאמץ הדיפלומטי הבינלאומי לעצירת ההתגרענות האיראנית, הצליח להרגיז את מעט הידידות שעוד נותרו לנו. הניו יורק טיימס, למשל, במאמר מערכת מאמצע אוגוסט, הזהיר את ישראל מפני התעמתות מזיקה עם ההסכמה הבינלאומית להפעלת סנקציות על איראן, והזכיר לפוליטיקאים שלנו שמקצוענים שמבינים לפחות כמוהם בענייני צבא וביטחון מתנגדים לתקיפה צבאית באיראן, ובוודאי שלתקיפה ישראלית עצמאית. כך, לפי סקרים שהתפרסמו, גם רוב הציבור בישראל.

בחלוף הקיץ כבר היה ברור שעד הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר יוקפאו התוכניות למתקפה באיראן. באמצע אוקטובר אושרה בכנסת הצעת חוק ממשלתית להקדמת הבחירות לכנסת ה-19 שמועדן נקבע ל-22 בינואר 2013. המהלך הפוליטי הזה לווה, ולא במקרה, במתקפת "עמוד ענן" בעזה שהחלה ב-14 בנובמבר, שבעה ימים לאחר בחירתו של ברק אובמה לתקופת נשיאותו השניה. המתקפה נפתחה בהתנקשות בחייו של מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי. בדיעבד התברר שג'עברי עסק בחודשים שלפני רציחתו בגיבוש הסכם הבנות בין חמאס לישראל בתיווך מצרי. שבעה ימים לאחר תחילתה הופסקה הלחימה בלחצה הבלתי מתון בעליל של ארה"ב. ישראל נאלצה להיעזר באותו תיווך מצרי כדי להשיג הסכם להפסקת אש עם חמאס, ולקבל ב-30 בחודש את פלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה באו"ם. ב-26 בנובמבר הודיע שר הביטחון, אהוד ברק, על פרישתו מן הפוליטיקה. האסטרטג השותף של מלחמה הרת אסון ירד לבונקר הפוליטי, מחשש לביזיון בבחירות, ומתוך ציפיה להתמנות לשר הביטחון בממשלת נתניהו הבאה.

מאז שקעה המערכת הפוליטית שלנו בהכנות לבחירות נמחק "האיום האיראני" לחלוטין מסדר היום הציבורי. וחרף התופעה התמוהה הזאת, ישנם פרשנים שמתייחסים לבחירות הקרובות כאל מבחן אמון בנתניהו וכמשאל עם (ליהודים בלבד) בשאלת התקיפה באיראן. אולם נתניהו ותומכיו יסלפו את כוונת הציבור אם יפרשו את תוצאות הבחירות כתמיכה עממית בתקיפת איראן. אם בחירתו מובטחת מראש, למרות הצטמקותה בסקרים של רשימת הליכוד-ביתנו, הרי זו תוצאת הכישלון המתמשך של המערכת הפוליטית להציב חלופה שלטונית לימין, והקדימות שהימין נותן להעמקת ההשתלטות על שטחי פלסטין הכבושים בגדה המערבית ולנישולם של הפלסטינים מאדמתם. אחרי ככלות הכול גם נתניהו אמור להבין שהבחירות הללו הן בחירות מיותרות הנסבות על לא כלום, כפי שמעידה המערכה נטולת התוכן המתנהלת בימים אלה.

בינתיים, בארה"ב, התגבר אובמה, אמנם בקושי ומתוך אילוצי התפשרות מביכים, על המצוק הפיסקאלי שאיים לדרדר את הכלכלה האמריקאית לתהום. גם פברואר יעבור עליו במאמץ להסדרת תקרת החוב ולהצלת הכלכלה מפשיטת רגל. כך שבעוד חודשים ספורים, לאחר שנתניהו ירכיב את הקואליציה החדשה-ישנה שלו, ויפנה את ענני הגשם המבורכים משמי התכול האביביים, יוחזר "האיום האיראני" ביתר דחיפות לסדר יומנו ואנחנו ניקרא להתכונן לקיץ של הכרעה מחודשת.

איך יגיב הנשיא אובמה לסבב האיומים הישראלי המתחדש

לא אתיימר לענות על שאלת מיליון הדולר בהשערות חסרות ביסוס אלו או אחרות, שאפילו מינויו המפתיע לטובה של צ'אק הייגל לשר ההגנה אינו עונה עליה בחדות מספיקה. ידוע שהוא מתנגד למתקפה צבאית באיראן, אך לא הוא זה שיחליט עליה, אלא נשיאו – ברק אובמה. אובמה הצהיר מעל במות שונות על מחוייבותו העקרונית לפירוק נשק גרעיני, ועל חזונו להבטיח עולם נקי מנשק להשמדה המונית. זכור במיוחד נאומו בפראג ב-5 באפריל 2009 לקראת החתימה על ההסכם החדש בין ארה"ב לרוסיה בדבר צמצום הנשק הגרעיני. באותו נאום התייחס אובמה לאיראן ואמר כי הוא מאמין בדיאלוג. יחד עם זאת, בנאומו בעצרת האו"ם בספטמבר האחרון, תחת לחצים מצד ישראל והשדולה היהודית-ישראלית בארה"ב שניצלו עד תום את תקופת הבחירות לנשיאות, הבטיח אובמה לעשות "מה שצריך" למניעת התגרענות צבאית איראנית, ואמר כי איראן גרעינית "אינה ניתנת להכלה". הוא לא נענה לתביעת נתניהו לשרטט קווים אדומים, ולא שכח להזכיר באותה הנשימה את תקוותו להחזרת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני לשולחן המשא ומתן ולהשגת שלום בהסכם צודק. כדרכו, נאה דרש, והותיר אותנו עם השאלה: דיאלוג או מלחמה ?

אם אפשר ללמוד מן ההיסטוריה משהו על העתיד, מומלץ לחזור אל הזמן שבו היתה לארה"ב הגמוניה גרעינית, ואל הנסיבות שגרמו לה לוותר עליה. מפתיע לגלות כמה מעט עשתה ארה"ב כדי למנוע פיתוח וייצור נשק גרעיני ממדינות אחרות, ידידותיות או עויינות. ארה"ב לא יצאה מעולם למלחמת מנע נגד מדינה מתגרענת, ולא ביצעה פעולות של ממש במטרה למנוע ממדינות אחרות לפתח את הפצצה. וזאת, גם בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה שבהן היתה, למשך תקופה קצרה, המעצמה האטומית היחידה בעולם, וחרף שאיפתה לשמור על ההגמוניה שלה. בעידן שאחרי הירושימה ונגסקי, תחת צלם הכבד של הפחד והאימה והדילמות המצפוניות והמוסריות שעורר האטום, היה ברור לממשלו של הנשיא טרומן, לראשי הצבא ולמדעני הגרעין שיש לרסן ולמשטר את הגולם לפני שיקום על יוצריו, או במילים אחרות: לפני שיצא משליטה אמריקאית. השאלה העיקרית, שנדונה תחילה בחוגים מסווגים היתה, איך שולטים בתפוצת הנשק הגרעיני. האם בהסכם בינלאומי בין מדינות שמסוגלות לפתח נשק אטומי? האם בהסדר אמריקאי-סובייטי, או במלחמת מנע לפני שמירוץ החימוש בין ארה"ב לברה"מ יגיע לנקודת האל-חזור?

שנות "המונופול" הקצרות, כפי שכתב כתב שר ההגנה הראשון בממשל טרומן, ג'יימס פורסטול [Forestall) בסוף 1947, היו "שנות ההזדמנות" של המערב שהחמצתן, לדעתו ולדעת נצים פוליטיים אחרים, היתה הרת אסון. רוב הציבור האמריקאי היה אדיש לשיח הגרעין, אך סקרים הצביעו על תמיכה ציבורית ברעיון של תקיפת ברית המועצות לפני שסטאלין הקים את הארסנל האטומי הגדול שלו (ב-1950 היו לסובייטים כ-5 כלי נשק אטומיים לעומת 369 כלי נשק שהיו בידי ארה"ב)*. הציבור תמך בוושינגטון הרשמית ומוסקבה ידעה על כך, וחרף זאת "החמיצה" ארה"ב את חלון ההזדמנות.

רבים תהו, ועודם תוהים, על הנסיבות שגרמו לאימפריה לוותר במודע על ההגמוניה הגרעינית שלה. יש מי שמציינים את "האופי הלאומי האמריקאי" המכוון את קובעי המדיניות להתנהל בדיפלומטיות אפקטיבית בזירה הבינלאומית לפני מימוש הזכות שארה"ב שומרת לעצמה לפעולה צבאית מניעתית. אולם, קרוב לוודאי שתנאי השטח הם שהנחו את הבחירה האמריקאית. מצב הצבא שלאחר המלחמה הגביל את יכולותיו; בנות בריתה באירופה היו שקועות בשיקומן החברתי והכלכלי; וכושר הלחימה של הצבא האדום היה נתון מרשים שלא היה אפשר להתעלם ממנו. נוספו לכך השאלות הרלוונטיות לכל מלחמת ברירה בדבר השפעתן לטווח ארוך של מכות מן האוויר, והועלה החשש שארה"ב תידרש לשלוח חיילים כדי לכבוש את מרכז רוסיה. העובדה הפשוטה היא, שארה"ב שלא היתה מסוגלת, ואף לא נטתה לצאת למלחמת מנע נגד ברה"מ, העדיפה לחיות עם הפצצה הקומוניסטית ולא להסתבך במלחמה חסרת סיכוי.

מירוץ החימוש בין ארה"ב לברה"מ התעצם לאחר הניסוי האטומי הסובייטי באוגוסט 1949 ולאחר "אובדן" סין למפלגה הקומוניסטית באותה השנה. מנטליות המלחמה הקרה השתלטה על יחסי המערב והגוש הקומוניסטי, והמהפכה התרמו-גרעינית של ראשי החץ המימניים והטילים הבליסטיים ארוכי הטווח כבר עמדה בפתח. בתוך כך הונחו היסודות ל"מועדון" המדינות הגרעיניות.

עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 כבר מנה ה"מועדון" שש מדינות. ישראל מוזכרת במקורות שונים כמדינה השישית שהצטרפה אליו אחרי בריטניה, צרפת וסין. הודו הצטרפה ב-1974, פקיסטן ב-1998 וקוריאה הצפונית ביצעה ניסוי גרעיני תת-קרקעי באוקטובר 2006. דרום אפריקה היא המדינה היחידה שנסוגה עקב לחץ בינלאומי מתוכניתה לפתח נשק גרעיני, הכריזה על פירוק מתקני הנשק שהקימה, והצטרפה ב-1991 לאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני.

תשע החברות הנוכחיות ב"מועדון הנשק הגרעיני" מחזיקות כ-27 אלף כלי נשק מבצעיים מסוגים שונים, ובמחסנים של לפחות 15 מדינות נוספות שמור אורניום מועשר ברמה גבוהה שמספיקה לייצור נשק גרעיני. לפי פרסומי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) כ- 49 מדינות יודעות כיום לפתח נשק גרעיני. עוד עשרות – וייתכן שכמה מאות – מזוודות אטומיות קטנות ובלתי מתועדות מצאו את דרכן מן המאגרים של המדינות הגרעיניות לידי מי יודע מיהם ומהן כוונותיהם. העילות לפיתוח כלי הרג אימתניים חדשים, נשלטים ביד אנושית או אוטונומיים לחלוטין, לעולם אינן נגמרות, וכך ממשיך גלגל החימוש ההרסני להסתובב ואין חדש תחת השמש.


* הנתונים במאמר לקוחים מספרו של פרופ' Joseph M. Siracusa : "Nuclear Weapons – A very short Introduction"; Oxford University Press, 2008.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. ומה עושה התקשורת בארץ? הגיב:

    הבוקר מנסה ארי שביט [[הסוחר בעל "חנות האתרוגים" הגדולה בישראל]] להשכיח את העיקר ::: את הפחד מפני המלחמה באיראן. ובשבוע האחרון, מכל בכירי העתונות הציונית, רק אמיר אורן עסק במהות – ולא ברכילות על "המדוע ולמה" שהביא את הרמטכ"ל גבי אשכנזי לנסות להכפיש את סרביטחון אהוד ברק. הכותרת למאמרו של אמיר אורן היתה נכונה וענינית: "הגיבורה הראשית בפרשת הרפז – התקיפה באיראן". וכותרת המשנה שמה את הדגש על עיקר הבעיה: "ברק פעל לעצב את שרשרת הפיקוד כך שיעמוד בראשה לקראת איראן 2010, עם ראש ממשלה סביל כנתניהו. לצורך זה נדרש קיצור שירותו של אשכנזי".
    נראה שזו הסיבה שארי שביט-עמוס הראל-טובה צימוקי-אלכס פישמן-ונחום ברנע נמנעו מלעסוק בעיקר, ועסקו רק ב"פרפראות". למה לא שואל הציבור מדוע הכתבלבים לא עוסקים במהות? מדוע אינם מזכירים (אפילו במילה) את רצון סר הביטחון לתקוף באיראן? חילוקי הדעות המהותיים הם בין מחרחרי המלחמה הנוראית שבה רוצה אהוד ברק, לבין מתנגדיה – ראש המוסד, ראש השב"כ והרמטכ"ל גבי אשכנזי. נראה ששביט ודומיו מנסים להטות את הדיון הציבורי מהפסים, כדי לאפשר את אותה המלחמה הנוראה באיראן.

  2. בועז הגיב:

    כרגיל מאמר מעולה.
    השאלה הנשאלת היא עד כמה אובמה באמת מחליט…..
    כלומר, עד כמה מושפעות החלטותיו מהלחץ שמפעילים עליו תאגידי הנשק.
    מי באמת מחליט בסוף: אובמה או תאגידי הנשק?

  3. צדוק התקוה הגיב:

    ישראל שעלפי מקורות זרים יש לה ארסנל של נשק גרעיני מעולם לא אימה על שכנותיה שהיא הולכת להשמיד אותם וזה כל ההבדל בין ישראל לשאר מדינות הערב באזור אם אירן שלחה אלפים לההרג בעירק וכולל הפצצות עם נשק כימי אז היהודים באמת ירחמו עלהם המטורפים השעיים באירן

  4. טובה שיבר הגיב:

    לגזור גזירה שווה בין מאזן האימה שהתקיים בין ברי"המ לשעבר לארה"ב לבין מאזן אימה שיתקיים בין איראן גרעינית לישראל היא מתוהה עד הזויה:
    כפי שבעלת המאמר מתייחסת לפונדמנטליסטים המשיחיים היהודיים -ובצדק – ככאלה שמונעים על ידי ראיה משיחית מנותקת מן המציאות הבינלאומית מן הראוי שתתיחס בדיוק כך לפונדמנטליסטים המשיחיים המוסלמים.
    אלא אם בעלת המאמר סבורה שפונדמנטליסט מוסלמי עדיף על תאומו היהודי.

  5. שירה הגיב:

    כשלא תהיינה מדינות, גם לא יהיה על מי להפיל נשק גרעיני.
    האדם, ובייחוד הפוליטיקאי, הוא יצור לא אמין ולא רציונלי. לתת כזה ארסנל של נשק בידיהם של פוליטיקאים, זה טירוף. מצד שני, כבר אי אפשר לעצור את זה.
    מה שאנחנו צריכים לעשות זה להפתרק מהלאומיות, משייכות לאומה, למדינה, לעם ולהתפצל לקהילות שוחרות שלום ללא מנהיגי-על שחולשים על מיליונים: על החיים של מיליונים, על הבריאות של מיליונים ועל עתידו של כדור הארץ כולו.
    איך מתחילים להתפרק מהמדינה? תתחילו בלא לעבוד. לפחות לא בעבודה שאתם משלמים בה הרבה מס, תעבדו בקומונות חקלאיות, תצאו מישראל ותקנו שטח במקום אחר עם קבוצה של חברים. אולי זו תהיה התחלה של מהפכה נגד השיטה הקיימת.

    • יולו הגיב:

      איזה סרט ראית לאחרונה?
      שירה את מדברת על התפרקות האדם מיצריו הרבים היפים והמכוערים
      והפיכתו להומוגני ……….ואנמי אין מצב ,חלום

      • שירה הגיב:

        אני מדברת על חזרה לטבע, לתחושת הקהילתיות ולהרמוניה עם בני אדם אחרים. אם בשבילך זה חלום (למרות שבעבר אנשים חיו ככה והייתה להם קהילה רחבה ותומכת של סינדיקטים, מועצות כפר וכו,) כנראה שהשיטה הקיימת טבועה בך כל כך שאתה לא יכול לראות דרך החוצה ממנה.
        אם תמשיך לחפש, אני בטוחה שכמוני וכמו אחרים, תמצא את הדרך.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים