"אצל נתניהו משחקים לדעתי בערבוביה אידיאולוגיה, תחושה עמוקה שהוא נסיך 'מהמשפחה המלכותית' ומהאליטה הירושלמית לצד חוסר ביטחון ופחד עמוק מהחלטות ומלקיחת אחריות". קשה לומר שהדברים הדהימו במיוחד מישהו מאיתנו, אלא אם כן הוא אוהד מושבע ומסנוור של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין אמר את הדברים האלה ל"ידיעות אחרונות" וכרגיל נוצרה אצלנו סערה ואולי אפילו רעידת אדמה, ששום סיסמוגרף לא היה מאתר אותה. 0.2 בסולם ריכטר, פחות או יותר כמו הרייטינג של כמה רשימות קיקיוניות לכנסת ה-13.

מה לנו כי נזעקנו? הרי הכול היה ידוע מראש: הפער בין תדמיתו העצמית של ביבי לבין הערך הסגולי שניתן לייחס לו; הפחדנות ברגעי משבר (כדאי להזכיר לקוראים את חיוך הבוז שהצטייר של פניו של אהוד אולמרט, כאשר נתניהו נכנע ללחצים והצביע עם אריאל שרון בעד ההתנתקות), הנהנתנות על חשבון הציבור; משקלה של האידיאולוגיה הימנית-קיצונית אצלו בצד השיקולים האישיים; האינטרסנטיות האמיתית בצד הלאומנות האמיתית לא פחות; הבוז המוחלט כלפי רווחתם של אחרים. כמי שכתב את הדברים האלה יחד עם אחרים מאז שנתניהו הופיע על הבמה הציבורית אני יכול לקבוע, שמי שלא ידע פשוט לא רצה לדעת.

אותם הדברים ניתן לומר גם על הגיבור הרע שלי מאז שהגיע לפוליטיקה, אהוד ברק. זהו איש רע מכל בחינה אפשרית, ותיאור סביאת הוויסקי והפחת עשן הסיגרים כלפי אנשים שמתעבים את הניחוח ואת התדמית הכרוכה בו, מתאימים לכל מה שאנחנו יודעים עליו. כאשר הציג את עצמו כ"סוציאל-דמוקרט" ואפילו כ"ראש מחנה השלום" צחקנו כאן בגלוי ולא תמיד מצאנו שותפים לבוז שרחשנו לו. השידוך בין שני הפוליטיקאים המזיקים האלה היה בלתי נמנע, וניתן היה לנחש מתי יגיע, עוד לפני ששני השותפים עצמם ידעו זאת. נראה שהציבור הרחב בכלל, ועמיתינו הפרשנים בפרט, חיכו עד שישמעו את המידע החיוני מאנשי ביטחון מובהקים. מה שמותר לדיסקין אסור למרדכי ואנונו, או לענת קם ואפילו לכתב "הארץ" אורי בלאו. עד מתי נחיה עם אמות המידה הכפולות האלה? בעצם, אולי לַנֶּצַח.

עכשיו יודעים הקוראים את הכול מפי הגבורה: המזימה לתקוף את איראן מסכנת את בטחון ישראל והיא מוּנעת משאיפות אישיות של אנשים בלתי מהימנים; הממסד (בביצוע זרועות המודיעין שבראשם פעל גם דיסקין עצמו) עשו כמיטב יכולתם לטפח את החמאס על חשבון פתח כדי שנוכל לטעון שאין לנו עם מי לדבר; נתניהו וברק הכשילו את כל היוזמות להידברות עם הרשות הפלסטינית, הקימו עלינו אויבים חדשים ועוררו לתחייה את הישנים ועתה הם הביאו את כולנו אל שוקת שבורה בכל הכרוך ביחסים עם אירופה ובהדרגה גם עם הממשל בוושינגטון.

כפי שנכתב פעמים רבות בעבר, ישראל הרשמית חייבת המון לחוסר התבונה בהתנהלותו של המנהיג הראשון של אש"ף, אחמד שוקיירי. באותה מידה גם החלטת עצרת האו"ם בנובמבר 2012 ששדרגה את מעמדה של הרשות הפלסטינית היא תוצאה ישירה מהמדיניות של נתניהו, ברק ואביגדור ליברמן. עתה מתעלם הממסד מהצעות של אנשים חכמים כמו ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי הדוגלים בהידברות גם עם חמאס. יאיר שמיר, בנו המוזר במקצת של יצחק שמיר המנוח, מביע בוז לנתניהו בכל הזדמנות ומי שרוצה באמת לשמוע הכפשות על ראש הממשלה מוטב לו שיתקרב קצת למנהיג של שמיר, ליברמן. מדוע מסיקים אנשים כמו דיסקין מסקנות מרחיקות לכת רק אחרי שאיבדו את עמדות העוצמה שלהם בממסד? פחדנות וקרייריזם הם רק חלק מההסבר. רוב העסקנים והפקידים מתבשלים באותו מיץ ומבחינה פוליטית דיסקין לא למד הרבה. למרבה הצער התמימות הנואלת מושלת עתה בתרבות הפוליטית שלנו, וכמו בטרגדיה יוונית אנחנו מוּבלים לקראת הסוף המר, ואף מלווים את התהלוכה העצובה במזמורי חנופה לשליט.

האם יהיו לחשיפה של דיסקין, השב"כניק החוזר חלקית בתשובה, השלכות אלקטוראליות מיידיות? ייתכן, אבל השינוי יהיה מזערי. אלפי קולות ינדדו ממחנה למחנה או ממפלגות שונות בתוך כל מחנה אבל מפלגת העבודה איננה מסוגלת להקים חלופה לשלטון נתניהו. כדי להקים חלופה צריכה להיות מחלוקת עמוקה ולא רק הצעות איך לרמות את העולם, להרוויח עוד קצת זמן ובינתיים לבנות עוד התנחלויות כדי לטעון אחר כך שהן "קונסנזוס". אפילו מנהיג קדימה שאול מופז, שמתח בעבר ביקורת על ציפי לבני ואיגף אותה מימין, מביע עתה חלחלה מעצם הרעיון לתקוף את איראן! אבל מישהו יכול לסמוך על יאיר לפיד, שלי יחימוביץ' ולבני שהם יפוצצו קואליציה על הנושא הזה?

ומה בנוגע להצהרתה של יחימוביץ' שהיא לא תשב בממשלת נתניהו? ובכן, זהו ספין. רק לפני חודש טענו בטור הזה שאם יחימוביץ' תתקל בזליגה רצינית של מצביעים לשמאל היא תנפיק למענם הצהרות מן הסוג הזה. רק שוטה מובהק יאמין להבטחות שלה. ציירו לעצמכם את התרחיש הבא: מדיניות הסירוב של נתניהו ושל שותפיו תביא למצבי חירום קשים או לחרם כלכלי בינלאומי שיגרמו למשבר ענקי בחברה הישראלית. הרי ברור שלבני ויחימוביץ', שלא לדבר על לפיד, ירוצו לממשלה כדי "להציל את ישראל מבפנים, ולהגן על האינטרסים של המעמד הבינוני מול ש"ס". כדי להיות אופוזיציה יש לעגן במצע מחייב עיקרים חלופיים לאלה של נתניהו. המרכז הלאומני במצבו הנוכחי איננו מסוגל לכך.

יש להילחם נגד הממשלה גם בחוץ לארץ ולסכל את מזימותיו של נתניהו לחבור לשמרנים הקיצונים בארצות הברית. המרכז הלאומני לא יעשה זאת. לכן חשוב שגופים ציבוריים ואנשים פרטיים ירתמו למערכת ההסברה החלופית של מחנה השלום, קטן ככל שיהיה. אם נתניהו ושלדון אדלסון משתפים פעולה עם הריאקציונרים החשוכים ביותר בזירה הפוליטית של ארצות הברית, יש לגייס נגדם את הכוחות הנאורים יותר. המלחמה שהשדולה היהודית-ישראלית בוושינגטון ערכה בחודש האחרון נגד מינויו של צ'אק הייגל לשר ההגנה האמריקאי יוצרת תגובת נגד ואפילו שנאה. לאנשי השמאל העקבי לא אכפת כלל אם נתניהו מקעקע את מדיניות החוץ והביטחון של הממסד שבראשו הוא עומד; אנחנו פשוט רוצים שהוא ואנשיו ישלמו את המחיר על טיפשותם ולא אנחנו.

המטרה שלנו היא להרוס את הנוסחה שאנשי הימין הצליחו להטביע בדעת הקהל כאן ובארצות הברית כאילו ההתנגדות להתנחלויות ולתוקפנות נגד איראן היא בבחינת אנטישמיות. מי שרוצה בהמשך קיומם של הישראלים חרף התמיכה שלהם בכל תועבה ובכל מעשה נואל מוכרח להבין שאת המלחמה נגד הממסד הישראלי יש לנהל גם בוושינגטון.

• פורסם בכל העיר, 11 ינואר 2013

Share on Facebook