קשה להתווכח עם נאומיו של הסופר עמוס עוז נגד מפלגת העבודה של שלי יחימוביץ' ובעד מרצ. ניתן אולי להעלות חיוך מר כאשר הוא טוען שיחימוביץ' "יותר גרועה מאהוד ברק" בהתחשב בעובדה שבמשך שנים רבות הוא ממש תחב את ברק לגרונם של אנשי "השמאל הציוני". בבחירות לראשות הממשלה בשנת 2001 הוא עשה נפשות לברק בחוגי מרצ, והיה גורם משפיע מאוד בהחלטת הנהלת התנועה לתמוך בעוכר השלום מספר אחת בתולדות תנועת העבודה. החלטת הנהלת מרצ מיום 21 בדצמבר 2000 התקבלה ברוב לא גדול של 25 חברים בעד ו-17 נגד. ההישג הפוליטי הזה של יוסי שריד, בזכות מקהלת העידוד של עוז ושל חברו א.ב. יהושע, תרם להרס הדרגתי של התנועה. בזמנו התרענו שעמדת מרצ בזכות ברק התפרשׁה בקרב הציבור הערבי הגדול (כעשרים אחוז מכלל אזרחי המדינה) כהתעלמות מהטבח שממשלת העבודה ביצעה ב-13 אזרחים באוקטובר 2000. זה נכון שגם המניות של שמעון פרס (שביקש להידחף איכשהו למועמדות לראשות הממשלה) בשמאל היהודי ובקרב האזרחים הערבים היו בירידה תלולה, אבל התמיכה בברק הייתה בלתי נסבלת.
עמוס ונילי עוז בערב לכבודו בניו יורק, 2008 (מקור)
בנאומו בשבוע שעבר בפורום של אקדמאים תומכי מרצ העלה עוז שורה של טענות מוצדקות כלפי יחימוביץ' ואף חידד את לשונו באמירה: "ברק אומר שאין פתרון (לסכסוך הישראלי-פלסטיני); יחימוביץ' אומרת שאין בעיה". כל זה טוב ויפה, ואף תואם את תורת היחסיות שאני שוטח כאן בפני הקוראים לפני כל מערכת בחירות: מרצ עדיפה לאין שיעור על מפלגת העבודה; חד"ש עדיפה בהרבה על מרצ. אלא שיש דברים שהם מעבר לשיקולי בחירות: נאומו של עוז היה מחפיר מבחינה רעיונית ואף מופרך מבחינה פוליטית. לא רק שנלחם את מלחמות העבר, אלא גם נקט בשיטות הפחדה נגד הערבים, שלא היו מביישות את בנימין נתניהו. עוז המשיך להעלות על נס את אבו-מאזן ואת הרשות הפלסטינית הפרו-אמריקאית והאשים את נתניהו בטיפוח החמאס. נכון שראש הממשלה המשיך את דרכם של יצחק רבין ושמעון פרס בשנות השבעים, בסיוע ישיר ועקיף לדתיים המוסלמים בגדה וברצועה, מתוך תקווה קצת משונה שבכך ניתן יהיה למנוע שלום הכרוך בנסיגות, בפירוק התנחלויות גדולות ובעימות קשה עם יושביהן. הסכמי אוסלו בהשראת יוסי ביילין היו נקודת מפנה במדיניות הישראלית, אם כי היו פגומים בשל ההטיה שלהם נגד הפלסטינים. כיום ברור גם לאנשי המרכז שברק פעל בכישרון כדי לפוצץ אותם ואף הצליח בכך.
עתה מבקש עוז לשכנע את המתלבטים בשמאל שאבו-מאזן יכול לספק את הסחורה. הוא מתעלם מכך שיו"ר הרשות הפלסטינית מתפקד עתה בתנאים זהים לאלה של ברק בשנת 2000, כלומר, אין לו סמכות וכוח בתוך עמו כדי לחתום על הסכמים אמינים. כל הסכם סופי עם הרשות שיתעלם מהחמאס, יזכה לגורל השלום המדומה שמנחם בגין חתם עם לבנון ב-17 במאי 1983. ממשלות שנוקטות בצעד דיפלומטי מהפכני חייבות להסתמך על כוח אלקטוראלי במדינה דמוקרטית או להישען על צבא חזק במדינות מסוג אחר. זו הייתה הדרך להשגת הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן שבגין (1979) ורבין (1994) חתמו, כשהם נעזרים ברוח גַבִּית של הציבור בישראל ושל הצבא בירדן ובמצרים. ברק דיבר על שלום בשנים 2000-2001 כדי לנצח בבחירות לראשות הממשלה, אבל הקואליציה שלו הייתה מפוררת לגמרי ולא היה לו רוב בכנסת לשום ויתור משמעותי ליאסר עראפת, שעמד בראש הרשות הפלסטינית. מי שרוצה שלום חייב לראות בחיוב את הצעדים להתקרבות בין הרשות לבין חמאס, כי רק עם כוח פלסטיני מאוחד נוכל לשאת ולתת. הנימוקים של עוז ורבים מתומכיו לקרוא לציבור המתון להצביע בעד מרצ מתוך זיקה מוחלטת לאנשי אבו-מאזן, מתעלמים מהמציאות בשטחים. אנשי השמאל העקבי קיימו דיונים נוקבים עם רצ ולימים עם מרצ על ההידברות עם אש"ף, שנים רבות לפני הסכמי אוסלו. חבל לבזבז זמן יקר על דיונים בנושא חמאס, תנועה לא סימפטית אבל עובדה קיימת ונטועה עמוק בציבור הפלסטיני, גם באשמת ישראל.
כיוון שעוז מתחכם ומאשים את נתניהו ב"אנטי-ציונות", אין מנוס מעיון במִשנה הרעיונית שלו. היא מבוססת על הפחדת הציבור מפני "הערבים". לדעתו ישראל הגדולה, שאליה חותר ראש הממשלה, תהיה מדינה דו-לאומית ובכך יבוא סוף לציונות. לעמדה כזו אין שום קשר לשמאל, אפילו בגרסה של מרצ, שמכריזה על עצמה בגלוי כגוף שמאלי. תוכנית אירופה לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי מתבססת אמנם על מתווה שתי המדינות, ואין לנו אלא לברך על כל צעד שיקרב הידברות. אלא שהמאבק למען השלום אינו זהה לשלום עצמו. צריך לקדם את היוזמות לשלום מכל כיוון, אבל להתכונן למה שיקרה אחרי שכל התוכניות יעלו בתוהו. הרשות לא תצליח לגייס את כל העם הפלסטיני לשלום בלי החמאס; בישראל לא קיים רוב לאימוץ התוכניות האירופיות ואין כאן בכלל כוח פוליטי שיוכל להתמודד עם ההתגייסות העצומה (אולי גם האלימה) של הימין החזק ושל המתנחלים לסיכול כל פשרה.
עמוס עוז וחסידיו מסתגרים בגטו, מפחידים אותנו וחוששים בעצמם מקיומם של המוני ערבים בתוך הארץ ובסביבתה. הם אינם מבינים שרק בשיתוף איתם נוכל לשקם את השמאל בישראל. בבסיס השגיאה הפוליטית החמורה של עוז קיים גם עיוות רעיוני קשה. הוא מסרב להבין את הסכנות הנוראות שנובעות מההסתגרות ומשנאת הזרים הקיימת בארץ. מסע ההפחדה נגד הערבים והמוסלמים משתולל אצלנו גם בלי תרומתו השנונה של עוז; עתה הוא מוסיף שמן על המדורה, כביכול בשם השמאל המתון אבל למעשה בשירות הפסיכוזה האנטי-ערבית שעליה מנצח הימין בשם נצח ישראל, ואליה מצטרף בחדווה המרכז הלאומני בשם הביטחון הקיומי.
השבוע קראתי באתר האינטרנט החדש של "מעריב" רשימה של בן-דרור ימיני, האויב הקשוח של השמאל העקבי, בגנות נפתלי בנט ותמיכתו בסרבנות שירות בצבא, אם וכאשר יפנו התנחלויות. ימיני ביקש להוכיח את יושרתו האמיתית או המדומה, ולחזק את אמון הקוראים בכנות התנגדותו לסרבנות של השמאל. זה לא עזר לו. הטוקבקיסטים בהמוניהם גינו אותו, ושנאת הזרים בצבצה מכל מלה שלהם. עוז משתלב באווירה הזאת. האם הוא מבקש לסכל את "הסטייה השמאלית" במרצ מאז שזהבה גלאון נבחרה למנהיגת התנועה, באמצעות הצטרפות לקונסנזוס "ציוני" אפל שבסיסו בפסוק: "עם לבדד ישכון ובגויים לא נתחשב" (במדבר כ"ג, ט')? ייתכן, אבל הדרך הנכונה למצביעי שמאל לבטא את אמונתם בשיתוף פעולה יהודי-ערבי מול נוסחת הגטו של עוז, נמצאת בהצבעה לחד"ש.
- פורסם בכל העיר, 18 ינואר 2013
מסכים עם הביקורת על עמוס עוז והציונות השמאלית (שבינה לבין שמאל אין באמת שום קשר, שכן זו תנועת ימין סוציאלית – עם "סוציאליזם" ליהודים בלבד או "סוציאליזם" תוך הקפדה עיקשת על שמירת רוב יהודי/שלטון יהודי), אך לא מסכים עם התמיכה העיוורת בחד"ש והצגתה ככליל השלמות – חד"ש היא מפלגה המקדמת את הפתרון הבדלני, המסתגר והגטואי ביותר שיש – רעיון "שתי מדינות לשני עמים", רעיון ביזארי שממשיכים לטפח אותו בגלל שכמה ועדות קולוניאליות כמו פיל ואונסקו"פ החליטו שזה הדבר הנכון לעשות, חד"ש היא מפלגה שהיהודי הבכיר מטעמה (דב חנין) מדבר בחריפות כנגד מדינה אחת, או "מדינה דו-לאומית", ואח"כ מתפאר לו בשותפות יהודית-ערבית, זאת כאשר הוא ממש מזהיר מפני מדינה שבה יש שותפות חיים שכזו, וזאת מבלי להזכיר שזו מפלגה שרבים מהיהודים הותיקים בה לקחו חלק במלחמת 48' וביצירת הנכבה.
אין מפלגה מושלמת, בל"ד מן העבר השני היא גם כן לא הפתרון – היא בורגנית ובדלנית, עלק "סוציאל דמוקרטית" (על פי יעל לרר)
כל הבעיה שלי עם הטקסט היא הצגתה של חד"ש כמפלגה המבטאת באמת שיתוף פעולה יהודי-ערבי, בעוד היא מקדמת בחריצות את הרעיון הכי בדלני ומסתגר שיש.
עלה בדעתך, שפתרון שתי המדינות לא בא לייצר גיטאות ולשרת גישות בדלניות, אלא מסגרות מדיניות שבמסגרתן ניתן יהיה לשקם את האוכלוסייה של שני העמים? – מה בדיוק "קולוניאליסטי" בחלוקה הזאת? – אה, העובדה שניתן לטעון שרעיון החלוקה בא לשרת את רעיון המדינה ה"יהודית", ואת דיכויו של המיעוט הלא יהודי? – אני מציע שתחשוב על רעיון המדינה האחת באופן פרקטי ופגמטי. גם אם יוחלט על מדינת כל אזרחיה וכל לאומיה מן הים עד הנהר – יהיה בלתי אפשרי לפרק את מנגנוני הכיבוש והדיכוי, משום שזה מתכון למלחמת אזרחים בלתי נילאית. רק פתרון שתי המדינות – יכול להביא לפירוק המנגנונים הללו, ואם אתה דואג למהות המדינית של טריטוריות החלוקה – אפשר לחתור לקיום פדרטיבי או קונפדרטיבי ביניהן לאחר חלוקה ושלום.
מאמר מעולה, מסכים לחלוטין.
אישית, אני אומר כבר מזמן, שהקריאה "שתי מדינות לשני עמים", היא אתנוצנטרית, גזענית וגטואיסטית וחובתנו, תחת זאת, לפעול להקמת רפובליקה מרקסיסטית אחת, על-פני כל השטח, שבין הים לירדן.
כך אמר דוב חנין לאחר ביקור ברמאללה ב-9 לדצמבר 2012: "זה הזמן להתחיל משא ומתן עם אש"ף והרשות הפלסטינית כדי להתקדם להסדר היסטורי עם הפלסטינים." חנין לא הזכיר במילה את שיתוף הפעולה עם חמאס, שנדרש להקמת מדינה פלסטינית. גם ברכה נפגש עם אבו מאזן שבוע לפני ה-29 בנובמבר. ראוי לציין שהזוכה במקום השני בבחירות לנשיאות פלסטין, ד"ר מוסטפא ברעותי, שבעברו היה חבר המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, חותר בעקביות לחידוש האחדות הפלסטינית, אך אם איני טועה הנהגת מק"י לא נפגשת עימו, אלא עם הנהגת חיזב עמל (הקומוניסטית) – שתומכת באבו מאזן.
עם כל הכבוד, אני לא רואה שום מגמה במרצ "להילחם בנטייה השמאלית" של זהבה גלאון, להיפך. הבחירה הפעם במרצ לגבי דידי היא בניגוד לפעמים קודמות לא ברירת מחדל, ואני מוצא אותה עדיפה על בחירה בחד"ש. אני סבור גם שההתחשבנות עם עוז די מיותרת, וגם מטעה. עוז שותף מאז ומעולם לעמדות הכי רדיקליות שמאליות – יחד עם תמיכה מתוך חישובים (מוטעים לטעמי) של "ריאל פוליטיק" – בעמדות ובאישים שהם הרבה ימינה ממנו, כך עשה בתמיכה בברק – שהוליך שולל רבים וגם טובים, ואני זוכר עדיין את תמיכתו ביגאל אלון וב"בכל זאת מערך" בד בבד עם פסילת תוכנית אלון. אשר לראיית אבו מאזן כ"פרטנר" ולפסילת החמס לכאורה – אין בשיקולים הללו אבק של גזענות או אנטי-ערביות.
הבחירה בחד"ש היא בוודאי ראוייה, אבל זו לא רק מפלגתו של דב חנין, שהוא הפנים הליבראליות בה. חד"ש היא במידה רבה מפלגה של One way ticket – המאבק לזכויות אדם שהיא מנהלת הוא במישור אחד, היהודי ערבי. מרצ מעולם לא זנחה את הפן הזה, אבל התמקדה גם בזכויות נשים, להטב"ים, עובדים זרים ועוד.
צ"ל כמובן "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
שבת שלום ובהצלחה לחד"ש בבחירות.
1.למה המסקנה היא חד"ש ולא, כמו שניר ברעם הציע, דעם?
2.האם "מסע ההפחדה" מפני המוסלמים הוא משולל יסוד?
3.האם, לאור המצב הנוכחי, הסכם השלום עם מצרים הוא אכן מודל להצלחה? ובכלל, האם לנוכח השקפתו של הכותב כפי שעולה מדבריו, ראוי לחתום על הסכמים ולבנות מדיניות המבוססת על "צבא חזק באותה מדינה"?
ומה יעשה מצביע שחפץ בכל מאודו בסיום הכיבוש ובשוויון מוחלט בין יהודים , אך מצד שני סולד מן הסוציאליזם המוקצן והמוגזם שמציגה חד"ש?
איזו אלטרנטיבה קיימת בשבילו? בל"ד?
מצטרפת לקריאה של כותב המאמר כפי שנוסחה בשורה האחרונה – "הדרך הנכונה למצביעי השמאל לבטא את אמונתם בשיתוף יהודי – ערבי מול נוסחת הגטו של עמוס עוז , נמצאת בהצבעה לחד"ש."
חיים ברעם אותה שלי יחימוביץ הצביעה פעם לחד"ש אז אולי היא הבינה איזה דבר בקשר לשיתוף פעולה יהודי ערבי?
עמוס עוז תחב את ברק לגרונם של אנשי "השמאל הציוני", אך חיים ברעם תוחב את מרצ לגרונם של אנשי השמאל הלא ציוני. זוהי טעות איומה. מרצ הם הגרועים שבאויבי השמאל. הם לא שותפים לדרך, הם איום אסטרטגי על השמאל האמיתי. תמיכתם הבלתי מסוייגת באבו מאזן ובפתרון שתי המדינות, בניגוד גמור לעמדת העם הפלסטיני, שייכת לאלף הקודם בו הסכמים נעשו בין רודנים.
לו היו לי רק שתי אפשרויות בחירה, בין מרצ לבין בנט, או אפילו בין מרצ לבין הליכוד, הייתי בוחר בבנט או בליכוד. מרצ תומכים בפושעי מלחמה (הסכם עודפים), מרצ התנגדו לסרבנות (ואולי עדיין מתנגדים, לא יודע), מרצ תמכו באהוד ברק(!!!) [לא ידעתי זאת, הנה למדתי משהו חדש], מרצ תומכים בשוויון בנטל ובגיוס לכולם. כן, זה קשה לברעם ולאחרים לקבל זאת. הרי כמה מחבריהם הטובים ביותר הם מצביעי מרצ. אולי הדור הבא יפעיל יותר את השכל ופחות את הרגש.
לכתוב, שמר"צ גרועים מן הליכוד גזענתנו ומבנט(!!), זאת פשוט אמירה הזויה.
מדובר, פשוט, בחבורת כסילים טובי-לב, אך מבולבלים – הזקוקים לחד"ש חזקה לצידם, שתיקחם ביד ותסביר להם, לאט ובסבלנות, מהו באמת שמאל…
אוה, ואגב: בל"ד ודאי אינם שמאל; הם ימין ערבי מובהק.
עמוס עוז לא התנצל עדיין על שקרא בבחירות 1973 להצביע בעד רשימת "מוקד" כנגד "העולם הזה – כוח חדש" על כי "חיתוך הדיבור שלהם הוא לא שלנו"
כוונתו היתה אולי למבטאו הגרמני של אורי אבנרי ואולי לרמוז שאיננו מספיק "ישראליים" כמו יפי הבלורית
של נערי ונערות שי"ח שיצרו את "מוקד" בהנהגתו של מאיר פעיל יחד עם פליטי מק"י (להבדיל מרק"ח)
כיאיר צבן
עם איזה ישראלי נפגש שר החוץ הפיני החודש? – עם איש חד"ש עיסאם מ ח' ו ל عصام مخول ולא עם עמוס עוז…
גם בישראל פינלנד – היא מודל לחיקוי – למי שרוצה לשפר את מערכת החינוך. ["כשנהיה פינלנד" – אומר אפילו אהוד ברק]… אך, למרות כל השבחים –שמגיעים לפינלנד– שר החוץ של פינלנד לא שש לפגוש את שגריר ישראל בהלסינקי, והטיל את מלאכת הנזיפה בנתניהו שהבטיח לבנות עוד התנחלויות בשטחים על פקיד במשרדו… אך לפני שבועיים השר (שאת שמו מתקשה ישראל לבטא) נפגש עם עיסאם מ ח' ו ל عصام مخول, לשיחה של שעה. (מח'ול, ח"כ חד"ש לשעבר הגיע להלסינקי כדי להשתתף בכינוס שקרא לביטול הסכנה הגרעינית במזה"ת, שבו השתתף גם השר הפיני.).
אף אחד כבר לא יודע מה זה ציונות (במובן הריאלי), גם לא ה"ציונים" (עם או בלי מרכאות). מילים נוספות מהלקסיקון האימפריאליסטי שנופלות גם הן בקטגוריה דומה: דמוקרטיה, BBC, ושאר כינויים למוסדות המהוללים מאושיותיו של הכוח הרומס והדומיננטי (לשם דומינציה) – קטגוריה של מילים שכל אדם במערב מחשיבן כמובנות מאליהן, ללא ערעור והרהור, ובעצם לא ממש קלט מהן לאשורן.
ישראלים שאכפת להם(!) בוחרים לנסות (פעם נוספת …) לעשות סדר בבלאגן שלהם (בבחירות?) אבל המנגנון ה"דמוקרטי" הזה אינו מורשה לפרוץ את כותלי המחנה הצבאי, שהוגדרו לו מגבוה, ולשנות את המהות שהיא יחידת חוד בתפקוד האימפריאלי – זה שרואה בעצמו את השליט הנבחר (מהאל?) לשליטה בעולם. כך הוא מחשיב את עצמו ובהתאם לכך נגזר תפקודו! בהינתן מגבלה חמורה זו איזה סיכוי יש לשואפים לנירמול האיזור כאשר הדבר "היציב" הדרוש לאימפריה זה בדיוק ההיפך – התפוררות, דימום וצייתנות?
מבחינת האימפריה הונאה זו אינה בבחינת טריק זמני אלא מציאות (הכרחית) של קבע. לא נותר לנו אלא לזחול לחורינו ולהניח להם בטירופם? לפי שעה נראה שכן. בינתיים כל מה שאפשר זה להמשיך ולדבר על ליבם של קרובינו.
דניאל קלטי מציע: "לפעול להקמת רפובליקה מרקסיסטית אחת, על-פני כל השטח, שבין הים לירדן". הוא כנראה מחפשים שותפים בקרב הבורגנות הכבושה ברמאללה שמעבירה את זמנה בישיבה בלובי של בתי-מלון וצפייה במשחקי כדורגל בין ריאל מדריד וברצלונה… [נראה שהשליטה ב- Remote Control וה-zapping בין ריאל מדריד וברצלונה זה המכנה המשותף היחיד שיש לרמאללה עם הלומפן והבורגנות שלנו]. כי הפלסטינים בשטחים לא רוצים (עכשיו) לשמוע על "יהודים" יותר מאשר הרוב הימני של אלה רוצה לשמוע על ה"כבושים השקופים" הפלסטינים.
מאמר מעניין אם כי נפלו בו כמה סתירות והתוצאה הסופית אינה ברורה. למשל הנושא של חיבור החמאס עם אבו מאזן.אין ספק שזה הכוון,ובמוקדם או במאוחר,החמאס היא שתלוט בגדה,בנוסף לעזה.אבל הן אבו מאזן,נציג הבורגנות הפלסטינאית ושליח ארה"ב והן החמאס,נציגה כוחות ריאקציוניים ,פונדמנטליסטים ולאומנים,לא מהווים פרטנרים אמיתיים לשלום אמיתי.לצערנו הרב,אין בעם הפלסטינאי כוח "שמאלי",מתקדם,בעד סוציאליזם,שלום ודו-קיום ונגד לאומנות ופונדמנטליזם דתי.לגבי "2 מדינות לשני עמים" או מדינה אחת דו-לאומית,חוץ מהשם,חשוב התוכן. האם יתכן פתרון לסכסוך על ידי הפרדה לשתי "מדינות" לאומניות,בהן אין הפרדה בין דת למדינה,ובשליטת בעלי ההון ומעמד העשירים והבורגנים?לדעתי,"פתרון" כזה הוא אשלייה בלבד .לפני מספר ימים בראיון שנתן ח"כ דב חנין בו ענה על השאילה האם הוא בעד פתרון של מדינה דו-לאומית,השיב דוב שפתרונות כאלה לא הצליחו בעבר ולכן הפתרון הוא שתי מדינות לשני עמים.הייתי מבקש מח"כ חנין שיסביר לי איכן הצליח פיצול מדינות על בסיס דת/לאום,אולי בהודו-פקיסטן,או אולי בסרביה-בוסניה?? ודוגמאות נוספות לא חסרות.זה רעיון נחמד,אבל יותר קוסמטי מאמיתי.
לא ברור לי מנין ברעם שואב את אמיתותיו.
מדוע ברק כה שנוא על ידיכם, אע"פ שעד ימיו האחרונים כראש ממשלה, קיים את אחד המו"מ הרציניים ביותר עם הרשות? לא שזה עזר במניעת פריצת האינתיפאדה השניה העקובה מדם.
גם מדוע עמוס עוז כה מסוכן? הרי ברור שיש פה שני עמים לאומיים, פלסטיני ויהודי. כיצד יחיו בכפיפה אחת במדינה אחת? החלוקה המעמדית שאתה מדבר עליה נראית כל-כך מנותקת מהמציאות, שגם אם היא מהותית באופיה הכלכלי חברתי, הרי שהיא בטלה בהיבטי שוני אחרים, קרי שפה, תרבות, דת, ולאום.
גם הביטוי "טבח באוקטובר" נראה מנותק – שכן מדובר בימים של זעם ערבי רב בו הרגישו יהודים מאויימים על חייהם. אין שום התייחסות לכך.
חד"ש מייצגת הסדר לא הגיוני, בו ללאום אין משמעות. זהו עיוורון של ממש. אפילו בל"ד הלאומנית פלסטינית נראית יותר הגיונית.
ברעם קורא לעבודה/מרצ שמאל לאומני. במה הם שונים ממך מלבד העובדה שאתה לאומן פלשתיני?
נראה לי ששנאתו הפתולוגית של ברעם כמייצג השמאל הרדיקלי לעמוס עוז מקורה בדברים שאמר עמוס עוז למוסף הארץ ב10.1.03:
"בתקופת הזוועות שצרפת עשתה באלג'יר האינטיליגנציה הצרפתית הייתה מרת נפש. כך גם האינט' האמריקנית בזמן מלחמת וייטנם.
ואולם בשום מקום לא ראיתי את שאני רואה כאן: מידה כזו של שנאה להוויה העצמית כולה. לא לשלטון, להוויה העצמית כולה.
אצל חלק מן האינט' הישראלית הרדיקלית אני רואה היום שנאה שאינה רק שנאה לדתיים, למתנחלים, לימין, ללאומנים. אני רואה שנאה גורפת לארכיטקטורה, למוסיקה, לשירי העם, לזיכרונות, לכל. לרחובות שבהם אנשים הולכים"
ובעניין המו"מ עם הפלסטינים אמר עוז: "אני הנחתי שאם יציעו לפלסטינים מה שהציע להם ברק בקמפ דיוויד הם ישיבו בהצעה נגדית. לא העליתי על דעתי, אני מודה, שההצעה תשמש כהדק לגל של מלחמה נגדנו. הדבר הזה גרם לי לזעזוע עמוק מאד"
ברעם בסתר ליבו אף הוא התאכזב קשות מן הסרוב הפלסטיני, אבל אינו מסוגל להודות בכך!
לפני מספר ימים שאלתי באתר זה למה השינאה והדחייה הזו הקיימת נגד השמאל,ודווקה בתקופה כו קריטית של משברים כלכליים,אפילו מול השמאל המתפשר והמפוחד ביותר,אבל לשאילה זו לא התקבלה אף תשובה.זה נושא שאנשי השמאל בעצמם מתחמקים או מפחדים ממנה.הבחירות האחרונות הבליטו את הבלבול,והגמגום של השמאל בישראל,כל השמאל,על כל גווניו,לא משנה איך תקראו לזה.ומצב זה קיים לא רק בארץ,הוא תופעה עולמית.לדעתי,בנוסף לבלבול שגרמו הפיכתם של מדינות ברה"מ ,סין,ומדינות סוציאליסטיות אחרות,למדינות ניאוקפיטליסטיות,שהוו "ניצחון" כביכול לשיטה הקפיטליסטית,שטיפת המוח של התקשורת וגופים אינטרסנטים,סיבה נוספת היא שלא התקיים דיון נוקב,מעמיק,בלתי מתפשר,אמיתי,כואב,של ניתוח הסיבות שהביאו למצב כזה,ובעקר,בקורת עצמית אצל כל אלה שחלמו,ועדיין חולמים,על חברה אנושית אחרת,טובה יותר.