כמה שאלות מטרידות אותי לקראת הבחירות הקרובות ובכלל.  שאלות שאינני מוצאת להן מענה בשיח הבחירות בתקשורת (דאה…) ולא במצעי מפלגות השמאל האמיתי, קרי: חד"ש, בל"ד, דע"ם.

האם זה מוסרי לקרוא לפירוק ההתנחלויות?

מפלגות המרכז ימינה כולן תענינה שלא גם אלה הדוגלות בפתרון "שתי המדינות" מציעות מיני פתרונים חד צדדיים של החלפות קרקעות, בסגנון תכנית ברק המפורסמת שבה "נתנו להם הכל." התכנית נכשלה כי יש שיטה לשיגעון, פריסת ההתנחלויות הופך את השטח המיועד למדינה הפלסטינית לעבודת טלאים שאיננה בת קיימא.

כך, הפתרון "הלגיטימי" המוצע ע"י מפלגות השמאל הוא פתרון חזרה לגבולות 1967. החזון המדיני של מפלגות המרכז שמאלה הוא של שתי מדינות, אך הן מציעות מתווים שונים לאופייה של המדינה הישראלית לאחר הפירוד.  למרות שכולן קוראות לשוויון בין קבוצות אתניות ודתיות (אם כי לא בהכרח שוויון מגדרי), ישנה אי הסכמה לגבי הדרך הנכונה להשגת שוויון זה, אם באמצעים כלכליים-חברתיים או באמצעים אזרחיים-אתניים.

אבל האם שוויון באמת אפשרי לאחר שכחצי מיליון איש, למעלה מ-7% מהאוכלוסייה, יפונו מבתיהם? גם אם יפוצו יפה על אבדן הרכוש הם אלה שלמעשה יישאו בנטל של מדיניות נפסדת בת עשרות שנים של גזל אדמות והרחבת התיישבות בסגנון אפרטהייד לתוך אדמות כבושות.

חלק מהיהודים הגרים בשטחים אכן עברו להתנחלויות מסיבות אידאולוגיות, אך רובם היו זוגות צעירים ומשפחות צעירות שעברו למעלה אדומים, פסגת זאב, אריאל, וכד', כדי לחיות חיים קצת יותר נוחים, עם קצת גינה, ושטח לילדים לרכוב על האופניים, במחיר שווה לכל נפש. העלות אמנם הייתה מסובסדת, אבל זה סבסוד שלא עורר את זעמם של הניאוליברלים, וכך נותר שקוף לציבור הרחב.  בחוג בית עם נבילה אספניולי, שבו תיארה את עבודתה עם נשים בישובים הלא מוכרים, היא הסבירה כיצד לעיתים עמדה פמיניסטית רדיקלית יכולה להיות עמדה פריווילגית. כך גם להיות שמאלן שחי בצד הנכון של הקו הירוק.

נכון להיום כבר נולדו דור וחצי של יהודים במובלעות של בנייה ליהודים על אדמות גזל. אבל הגזל לא זעק מהרצפה והקירות, ולא נראה בעיתונות המיינסטרימית. מערכת החינוך היהודית עזרה למחוק את ההיסטוריה, וכמוה גם הסכמי אוסלו ומשאי המתן המתארכים לאין קץ, כמו גם המתווים המטשטשים של הקוורטטים. הגבול נע עוד ועוד מזרחה ואתו ההתיישבות והתודעה של "אותנו לא יפנו".

תאמרו ההיסטוריה מלאה במקרים של פינוי של מתנחלים לא חוקיים. מושבות בריטיות, צרפתיות, בלגיות, הולנדיות, באפריקה ובמזרח אסיה, שנאלצו להתפנות בתום השלטון הקולוניאליסטי. אבל לא זו לא האנלוגיה הנכונה.  האנלוגיה המתאימה היא שלמען עשיית צדק עם האבוריג'ינים באוסטרליה, המאורי בניו-זילנד, או העמים הילידים באמריקות, יתפנו הלבנים מכל אזור שהיה מיושב ע"י עמים אלה בטרם הגעת הפולשים הלבנים. או שהלבנים האפריקנרים יעזבו את דרום אפריקה כדי להחזירה לתושביה השחורים. למרות שאין ספק שהצדק הוא עם אלה שאדמתם וזהותם נגזלו באכזריות, בשלב מסוים נעשה גם האדם הלבן – המנשל –  יליד עם זכויות אדמה. כמה דורות צריכים לחלוף כדי שיהיו למתיישב זכויות אדמה?

אולי הגיע הזמן להכיר בעובדה שמרצון או שלא מרצון מחקנו את הגבול. שהמשמעות האמיתית של "מדינת כל אזרחיה היא מדינה אחת. לא דו-לאומית אלא רב לאומית, שבה חיים דרוזים, פלסטינים, בדואים, יהודים, ועוד קבוצות מיעוט של המזרח הים התיכוני. השאלה היא רק אם נוכל לחיות בשלום.

המפתח לבית שנגזל ב-48' נהיה סמל הנכבה הפלסטינית. האם השטח הזה, והלאומים היושבים עליו, יכולים לשאת עוד צרור מפתחות ללא דלת?

 אם כבר מתעקשים על חלוקה, למה 1967?

יהיו שיטענו שמדינה אחת היא מבוא למלחמות אזרחים בלתי פוסקות.  קשה להתווכח עם טענה זו.  בין אם זו יוגוסלביה לשעבר, או סוריה ועירק של היום, בעידן מדינות הלאום קבוצות אתניות ודתיות נוטות לריב. והסכסוכים עקובים מדם ונמשכים עשרות שנים.

אז בהכירנו בטבע האנושי, יתכן וחלוקת הארץ היא פתרון הגיוני – לפחות לטווח הקצר.  אבל מדוע 1967? למה לא 1948? הרי אלה היו הגבולות שהותוו בהחלטת האו"ם 181. מדוע גם מפלגות ערביות כגון בל"ד ודע"ם מפנימות את נרטיב המלחמה הצודקת?

בספרו 'לידתה של ישראל: מיתוסים ומציאויות', שמחה פלפן מתאר כיצד העדיף בן גוריון להסתמך על סרבנותו של המופתי לחלוקה, כדי לשנות את הגבולות המוצעים לשתי המדינות, על-פני מציאת אפיק הידברות עם מנהיגויות פלסטיניות מקומיות שרצו להימנע מעימות שידעו שיפסידו.  מכאן שגם המלחמה הראשונה כמדינה עצמאית הייתה מלחמת ברירה שנועדה להרחיב את הטריטוריה של המדינה הציונית.  והתוצאה של אותה מלחמה הייתה הגירוש ההמוני של תושבי פלסטין הערביים.

מכאן שהנקודה ההיסטורית אליה צריך לחזור היא 1948.

 האם מותר לסרב פקודה לפנות מתנחלים?

כשאנשי הימין קוראים לחיילים לסרב לפקודה של פינוי מתיישבים, משום מה מתרעמים עליהם בשמאל-מרכז. לעיתים אלו אותם אנשים התומכים בזכות לסרב לשרת בשטחים הכבושים, ואילו אחרים טוענים שאין לסרב לא לזה ולא לזה.

שלא תהיינה אי הבנות, אין פה הקבלה מוסרית או חוקית. ההתיישבות בשטחים אינה חוקית והכיבוש  אינו מוסרי. כלומר סירוב לשרת בשטחים היא העמדה המוסרית והחוקית, והסירוב לפרק התנחלויות היא אמצעי להנצחת הפשע.

יחד עם זאת הייתי מעדיפה שלכל חיילת וחייל תהייה הזכות לסרב פקודה שאינה עולה בקנה אחד עם מצפונם, כולל עצם הגיוס לצבא. אולי זה יפחית קצת את יתר מרעין הבישין של השירות הצבאי כמו ההתעללויות המביאות חיילים לכדי ניסיונות אובדניים, הטרדות מיניות, והתעללות בפלסטינים.

אולי כך כחברה נגדל לנו מצפון. אולי נחליט שהמקום המרכזי שנתנו לצבא בחברה ובתרבות הישראלית הוא כשלעצמו מדכא את המצפון.

 ומתי כבר נדבר על איכות הסביבה?

אמנם במצעי מרצ וחד"ש ישנה התייחסות נרחבת ל"צדק סביבתי". וכמובן יש את מפלגת הירוקים. מצע הירוקים הוא מעין גיבוב מוזר של עקרונות שימור משאבי הסביבה עם רעיונות ליבריטריינים ("הירוקים בעד משק חופשי ממונופולים, מעצורים ביורוקרטיים וקרטלים למיניהם, ויתמכו בתכניות הפרטה שתועלתן למשק תהיה בריאה ותיצור תחרות הוגנת ויעילה"), ומשפטים מחשידים בלאומנות ציונית כגון: "שימור הנוף, החי והצומח של ארץ-ישראל, במקביל למורשת התרבותית וההיסטורית שלה, הוא ערך יסוד של הירוקים והוא המפתח לשימור הטבע והתרבות בישראל."

מה שחסר בשיח הציבורי הוא העיקרון שצדק סביבתי הוא חלק בלתי נפרד מצדק חברתי.  כל המפעל המקומי הזה, בין אם הציוני, הישראלי, או הפלסטיני, לא ישרוד את המאה ה-21 ללא התייחסות מידית להתדרדרות לכיליון המשאבים הסביבתיים.

אם רוצים באמת לדון בנושאים סביבתיים צריך לשים על השולחן את נושאי הילודה, ההגירה ("עולים", עובדים זרים), ודיור.  המאבק לצדק החברתי – השאיפה שלכל אחד יהיו דירה ומכונית – הוא שאיפה מופרכת מבחינה אקולוגית. צריך דיון ציבורי, הכולל את הקבוצות החלשות, באופנים לשימור והגדלה של מקורות המים במקום לגזול את מי התהום של הפלסטינים; לפתח חקלאות אקולוגית, הקטנת הצריכה והפחתת ייצור הפסולת – המושלכת על אדמותיהם של מיעוטי היכולת.

יש קשר הדוק בין מדיניות חברתית, מדינית, וכלכלית מצד אחד והסיכויים שלנו – כולנו – להמשיך לחיות פה, לנשום אויר נקי ולשתות מים נקיים, מצד שני.

עד שהחיבור הרעיוני הזה לא יעשה, כל הדיונים על פתרון מדיני, צדק חברתי, הם דיבורים בעלמא.

 ואם בעניין סביבה עסקינן – מה עם פירוז גרעיני?

הפיל הוורוד הענק במערכת הבחירות – שאלת הגרעין (האירני).

עד מתי נמשיך לגלגל עיניים או לקבל פיק ברכיים למשמע הדיבורים על איום הנשק הגרעיני האירני. או למשמע חרחורי המלחמה של נתניהו וליברמן?

עד מתי נטמון ראשינו בחול ולא נשאל מה לעזאזל עושים עם הפסולת הגרעינית? מי מפקח על תהליך הייצור, על בטיחות הכור (שנחשב עתיק), על מקומות האכסון?

הדיון הפוליטי-מדיני הוא טריוויאלי בעיני.  לא נוכל לעצור את פיתוח הגרעין האירני, ואף אחד לא באמת רוצה מלחמה עם אירן.  אז נצטרך ללמוד לחיות עם זה.  השאלה האם נוכל להתעלות על עצמנו ולדמיין מזרח תיכון ללא נשק גרעיני, שבו ישראל אינה הגמונית בכוחה הצבאי.  הגמוניה שגם היא מוטלת בספק לאחר הכישלונות והכשלים בשנים האחרונות בדרום לבנון ובעזה.

Share on Facebook