נדמה לי, ואולי זו תחושה סובייקטיבית בלבד, שחלה אינפלציה משמעותית בישראל בשנים האחרונות בשימוש במילה "ציונות".

איכשהו, אינני זוכר שאמרו  כל כך הרבה "ציונות" כשהייתי קטן. כלומר – היה ברור ש"אנחנו" – יהיה האנחנו הזה אשר יהיה – "ציונים" (תהיה משמעות המילה הזו אשר תהיה) אבל לא חפרו על זה כל כך הרבה. זה היה מובן מאליו, ואף אחד לא טרח להתעמק בכך, ואף אחד לא טרח לפרש זאת. אני זוכר שכילד, וזה לא היה כל כך מזמן, המילה הזו תפסה בעיני משמעות פטריוטית אבסטרקטית למדי, שקשוקה לא מחייבת של התיישבות בנגב, גבעת חלפון, ודגלים ביום העצמאות. הנימה החיובית שהתלוותה למילה אפילו לא היתה צריכה הנמקה. זה היה ברור מאליו. ציונות זה אחלה, זה סבבה, זה תנועת נוער, זה לעזור, לתרום, לארגן דברים "חברתיים" וכל מיני דברים שבאופן כללי מתיישבים עם המוטיבציות הסוציאליות החיוביות שיש בבני אדם.

דגלים ביום העצמאות (מקור)

ולא רק "ציונות", גם "מדינה יהודית" לא אמרו כל כך הרבה, וגם זה היה מובן מאליו, ועוד הרבה מילים שנכנסו פתאום לתוך השיח, ואתה שומע אותם מאנשים בשיחות רנדומליות לחלוטין. מילים שהיו אווריריות ולא עוררו מעולם אמוציות בקרב הרוב המכריע של האוכלוסיה, ובוודאי אף פעם לא ציפו שמישהו ישתמש בהן בצורה כל כך נלהבת ונחרצת, כאילו הוא מוכיח פה משהו או נלחם במשהו.

לא הייתי מטריח את הקוראים בנושא האיזוטרי הזה אלמלא הייתי משוכנע שהוא מייצג תופעה פוליטית רחבה יותר. אני מעוניין להעלות שתי שאלות מרכזיות, אולי השאלות היחידות הרלוונטיות באמת כאשר אנו עוסקים בפוליטיקה וחברה:

1. מה לעזאזל הולך פה.
2. את מי זה משרת.

כאן המקום להדגיש שלמרות שהמסחור של "ציונות" ו"מדינה יהודית" מיוחס בדרך כלל לימין (ובראשו הרונן-שובלים ועוזריהם), הדבר בהחלט אינו פוסח גם על השמאל הרדיקאלי. נדמה לי שבשנים האחרונות אני שומע הרבה מפי פעילים וחברים על "התמודדות עם הציונות", "הגוש הלא-ציוני", המלחמה בציונות" והשאיפה לחורבן "המשטר הציוני" שאחריו.. אה.. לא ברור מה, אבל משהו טוב, על כל פנים.

שאלה ראשונה: מה קורה פה.

מה שקורה פה הוא רידוד השיח ונסיון לעקור מתוכו תוכן ממשי על מנת למנוע מהשפה לשמש לתכליתה החשובה ביותר: זרימת אינפורמציה בין בני אדם. למילה "ציונות" אין שום משמעות ממשית במציאות. היא לא מייצגת כיכר לחם, ולא חשבון חשמל, היא לא מייצגת בית, עץ, ואפילו לא דברים ערטילאיים בהרבה כגון "מדינה ליהודים בישראל" (איפה המדינה הזו ב"אלטנוילנד" של הרצל? ומה עם אוגנדה?) או שלטון היהודים על הלא יהודים (הצעות לחלוקת השלטון קיימות לכל אורך השדרה הציונית עד ז'בוטינסקי עצמו). בקיצור ולעניין: היא לא מייצגת כלום, להוציא אולי מאורעות היסטורים שאירעו לפני כ-60-70 שנה.

שאלה שניה: את מי זה משרת.

ובכן – באופן לא מפתיע – את כולם.

ראשון בשורה הוא כמובן  הימין, השימוש בסמלים ערטילאיים וחסרי ממשות על מנת ליצור חיץ בין קבוצות בחברה והאינטרסים המעמדיים שלהם משרת אותו היטב, ובכך קל להבחין. "בל"ד מתנגדת למדינה יהודית" היא סיסמא קליטה לגיוס מצביעי ליברמן – ולהסתרת העובדה שאין דבר כזה מדינה יהודית, וודאי שבל"ד אינה יכולה להתנגד למדינה יהודית. מה זו מדינה יהודית? מדינה עם כיפה? מצביעי ליברמן מסכימים לכך? מדינה שבה בני דת שונה אינם יכולים להינשא? מצביעי ליברמן שחלקם לא יהודים לפי ההלכה מעוניינים בכך? מדינה שבה עברית ותרבות "צברית" מוחצת את יתר השפות והתרבויות? שבה אסור לחגוג את ראש השנה האזרחית? מצביעי ליברמן דוברי הרוסית מעוניינים בכך? וזו כמובן דוגמא קיצונית הניתנת להשלכה ברמה כזו או אחרת על רוב המפלגות בישראל ורובו של ציבור המצביעים.

לא רק שבל"ד אינה יכולה להיחשב כ"לא-ציונית" ו"מסרבת למדינה יהודית", אלא שאין מפלגה בישראל שיכולה להיחשב ציונית, או פוסט ציונית, או אנטי ציונית – כי אין כלל משמעות מוסכמת, אפילו ברמה כללית מאוד, למילים אלו וכל העיסוק בהן והשימוש בהן הוא מסך עשן והטעיה. מאותה הסיבה שאם אכריז בזה הרגע על האידיאולוגיה החדדית, מבלי לנמק מה היא, לא תהיה מפלגה שתוכל להיחשב כ"חדדית" או "אנטי-חדדית" – כי אין למונח זה כל פשר.

גם השמאל הרדיקאלי אינו טומן את ידו בצלחת, וגם הוא – כדון קיחוטה – יוצא למסעות מלחמה נגד טחנת הרוח ששמה "ציונות". יחד עם זאת, מניעיו של השמאל עמוקים ונסתרים יותר ודורשים עיון נפרד.

על מנת שלא להאריך אגיד רק זאת: נראה שהשמאל, או לפחות חלקים ממנו, אינו רוצה לשלוט, הוא רוצה להישאר כת מרירה ולא רלוונטית של מטיפים-בשער, והדרך הבטוחה לכך היא להכריז מלחמה נגד סמליו של הרוב. כך אפשר להבטיח את מעמד הדוד הנרגן הצופה מהצד, מבלי לקחת אחריות, ועל הדרך לדחוק לקיר את מצביעיך ולהבטיח את תמיכתם. אני מעז לשער שאם לרוב היה סמל אחר, נניח המילה חציל (ישראל – מדינה חצילית ודמוקרטית!) היה השמאל הרדיקאלי, תנועותיו ומפלגותיו, מסתער עליו בשצף קצף ומתענג על היריקות שהיה מטיח הרחוב הזועם בפרצופו. מבחינה זו, ואינני הראשון שטוען זאת, היתה המחאה החברתית אסון כבד לחלקים בשמאל הרדיקאלי, לראשונה זיהה הציבור הישראלי, יהודים וערבים, את האינטרס המעמדי הרחב שלו למול השליטים האמיתיים בחיינו, והדבר איים לערער לגמרי את מבני הכוח הישנים. מה היו עושות מפלגות מסויימות אלמלא יכלו לפנות לציבור מצביעיהם ולשלהב אותו לקרוא תגר כנגד סמלים – אשר כפי שנוכחנו לדעת הינם ריקים לגמרי מתוכן – המקודשים לרוב? איזה עתיד אלקטורלי היה להן?

השימוש במונח "ציונות" בשיח היום בישראל מזכיר לי מאוד את השימוש במונח "פרוניזם" בארגנטינה. חואן דומינגו פרון מת. זה קרה לפני 40 שנה. הוא היה קצת שמאל, וקצת ימין, בהתחלה היה שמאל ולאחר מכן פנה לימין – הוא עשה הרבה מאוד דברים סותרים, חלקם טובים וחלקם רעים, ורכש לעצמו מעריצים רבים. האמירה "אני פרוניסט" היא חסרת מובן מעבר למשמעות הגלומה באמירה "אני מעריץ את ג'סטין ביבר". אי אפשר לדעת האם אתה בעד הפרטה – או נגד, האם אתה בעד מעורבות ממשלתית – או נגד, האם אתה בעד איגודים מקצועיים – או נגד. האם אתה סוציאליסט – או קפיטליסט. קרלוס מנם המפריט הלאומי שגרם לקריסת הכלכלה הארגנטינאית בתחילת העשור הקודם היה פרוניסט. גם קריסטינה קירשנר הנשיאה הנוכחית שהלאימה את הגז והנפט – פרוניסטית מוצהרת ונלהבת. התנועה הפרוניסטית חיה ומשגשגת בארגנטינה, ואנשים מתווכחים בלהט האם זה טוב והאם זה רע – מבלי להבין שהם בפול גז בניוטרל. אין כלל משמעות למושג. זו נאמנות לקבוצת כדורגל ותו לא. רבים סבורים שזו אחת המגמות ההרסניות ביותר בפוליטיקה הארגנטינאית.

דב חנין, הלוחם למען אוויר נקי, שמים כחולים, זכויות לפועלים וסעד ולעשוקים – לא ציוני. אופיר אקוניס שניסה להכשיל את חוק שישינסקי ולהעביר עשרות מיליארדים לחברות הגז – ציוני טוב. ח"כ מסוים, שמרן ולהט"בופוב ממפלגה ערבית איסלאמיסטית – לא ציוני. אלי ישי – שמרן גזען ולהט"בופוב – ציוני (?!) האם ליברמן שרוצה נישואים אזרחיים ומימוש "נדיב" של חוק השבות – תומך במדינה יהודית? בנט? החרדים? האם הניתוק בין השפה, הסמלים המילוליים, למשמעות שאמורה להיות להם – אינו זועק מעצמו לשמיים?

החלוקה הזו שקרית, חסרת משמעות, חסרת קיום ממשי. אין מאחוריה דבר. אם נפסיק להתריס – נשבור אותה. אם נפסיק לקרוא תיגר על סמליו של הרוב, על רגשותיו ומה שיקר לליבו – ננטרל את התודעה הכוזבת המנחה אותו. אני מביע, כפי שתמיד הבעתי, סולידריות והזדהות עם תנועת השחרור הלאומי של עמי, העם היהודי – הלא היא הציונות, ועם תנועת השחרור הלאומי של העם השכן, העם הפלסטיני. עכשיו, אפשר סוף סוף להתעסק בחיים האמיתיים?