ברוח העידן הפוסט-מודרניסטי סיעת יש עתיד של יאיר לפיד היא אולי תופעה חדשנית, אבל לא חדשה. כבר היו דברים מעולם.
השבוע פגשתי ברחוב עזה ידיד ותיק, איש נבון ופוליטי מאוד, שזנח בבחירות בחודש שעבר את מפלגת העבודה בפעם הראשונה בחייו. במהלך השיחה נדהמתי מאיבתו הקשה כלפי יאיר לפיד. הוא ראה בהישג של יש עתיד עלבון ממש אישי, נדהם מהעובדה שאיש בינוני כזה זכה לפופולאריות עצומה והצליח להכניס עוד 18 ח"כים "חסרי פנים" לכנסת. תחושה כזו כלפי לפיד קיימת גם בחוגים אחרים, בעיקר בקרב מצביעי מפלגת העבודה בעבר ובהווה, שמתבוננים בלפיד במבט ביקורתי שהוא אסתטי יותר מאשר פוליטי. לא נותר לנו אלא להבליע חיוך: הרי לפיד לא חנך את תופעת ההתקרנפות במדינה, לא זרע את הלאומנות הפשיסטית בשטחים ולא יצר את הפערים החברתיים; הוא תוצר של המציאות הזאת ולא מחוללה. לכן האיבה כלפיו היא בעצם חלק ממערכת פסיכולוגית שעיקרה הסחת הדעת מהבעיות האמיתיות של המדינה. אם מנהיג יש עתיד מצטייר כאיש שטחי ואולי בּוּר בתחומים רבים, קל להזניח את הדיון הרציני בבִּיצה שממנה הוא צמח, ולחמוק מהעיסוק בחלקנו במצב.
"נבחרת יש עתיד לכנסת"
בני דורי וממשיכיהם המיטו עלינו את גולדה מאיר, משה דיין, ישראל גלילי, שמעון פרס, מנחם בגין, יצחק שמיר, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ותמיד מצאו שעיר לעזאזל. זה יכול היה להיות אש"ף, או האמנה הפלסטינית, או "הקיצונים מימין ומשמאל", ובלבד שנמשיך לקיים איכשהו את הסטאטוס קוו הממאיר. כבשנו ונישלנו את שכנינו, הסתבכנו במלחמות מיותרות, לא חסמנו את השור בדישו (כפי שלימד אותנו לוי אשכול המנוח) ועתה עלינו לחיות עם תופעת לפיד.
רבים מאיתנו מאמינים שלפיד הוא תולדה טבעית של רוח ערוץ 2, עוד לפני שהצטרף לשם כמנחה תוכנית החדשות. תרבות הריאליטי והרייטינג אִפשרו לאיש לצמוח ולשגשג, ומזה ניתן להסיק מסקנות מפליגות לגבי עתיד החברה ודלותה של התרבות הפוליטית הישראלית. "הוא לא דומה לאביו טומי לפיד", אמר חברי, "זוהי תופעה חדשנית לגמרי, ששייכת למאה הריקנית הזאת ולמדינה שאין לדעת מה יהיה בסופה". עניתי שאולי מדובר בתופעה חדשנית, אבל לא חדשה וכך התגלגלה השיחה לסיפור המרתק של מפלגת הציונים הכלליים, בעיקר בעשור הראשון לקיומה של המדינה.
הציונים הכלליים ייצגו את השמרנים בעלי ההון הגדול והקטן, הפרדסנים, האיכרים והתעשיינים שנוסדו בפולין בשנת 1931 ועברו בארץ הרבה גלגולים, עד שהתאחדו עם תנועת החרות של מנחם בגין בשנת 1965, והפכו לחטיבה בתוך גח"ל. הם בעצם המשיכו תנועה היסטורית של ציונים כלליים באירופה, והתפלגו עוד לפני קום המדינה. הזרם המתון, המפלגה הפרוגרסיבית (לימים הליברלים העצמאיים) בראשות פנחס רוזן נטה תמיד לשיתוף פעולה עם מפא"י של דוד בן גוריון. הזרם השמרני יותר התנגד לסוציאליזם אפילו בצביונו המתון, התייחס באיבה רבה להסתדרות, למוסדותיה ולסמליה (חגיגות האחד במאי, הדגל האדום, המנון האינטרנציונל). עם קום המדינה עמדו הציונים הכלליים בראש האופוזיציה למשטר הצנע הכלכלי שהנהיג שר האספקה והקיצוב דב יוסף (לפי המודל של ממשלת הלייבור בבריטניה, 1951-1945). יוסף ומשטר הצנע שלו (שהבטיח חלוקת מזון מתקבלת על הדעת בתקופת העלייה הגדולה) היו שנואים בקרב "הציבור האזרחי", כפי שכונו היהודים הלא-סוציאליסטים ביישוב שקדם למדינה. הציונים הכלליים (משה שרת המנוח, שר החוץ של ישראל ומספר שתיים במפא"י קרא להם סתם "הכלליים", בלא אהבה יתרה) דגלו ביוזמה פרטית ובכלכלה חופשית והסיתו בגלוי נגד הפקחים של דב יוסף, שנהגו לעלות על אוטובוסים כדי ללכוד מבריחי מזון. בתנועת העבודה על כל פלגיה ראו בהם את מייצגי הספסרים ובכלל התייחסו בחשדנות לבעלי ההון.
בבחירות לכנסת הראשונה ("האספה המכוננת") שהתקיימו ב-25 בינואר 1949 השיגו הציונים הכלליים שבעה מנדטים בלבד. יריביהם המתונים יותר, הפרוגרסיבים, קיבלו 5 מנדטים ומנהיגם פנחס רוזן כיהן כשר משפטים תחת בן-גוריון. הקואליציה הצרה של בן-גוריון ליקקה עדיין את פצעי מלחמת 1948 ואת המשבר הכלכלי הקשה, והתמודדה עם גלי עלייה גדולים שהכפילו את האוכלוסייה היהודית בישראל בתוך זמן קצר מאוד. הממשלה התפרקה על רקע שאיפתו הבלתי מציאותית של בן-גוריון לאכוף על הדתיים ועל החרדים חינוך ממלכתי אחיד ולגייס את בנותיהם לצה"ל. אבל התעמולה בבחירות לכנסת השנייה התמקדה יותר בשאיפתם של אמידים מהציבור האזרחי לחיות בנחת מבלי להתחשב במצוקתם של המוני העולים החדשים שלא לדבר על המיעוט הערבי. מכאן נבעה סיסמתם המפורסמת, שהתנוססה על כל לוחות המודעות בערי הארץ, "תנו לחיות בארץ הזאת". בהנהגה של הציונים הכלליים פעלו אישים כמו ישראל רוקח, פרץ ברנשטיין, יוסף ספיר ויוסף סרלין, שאיש מהם לא היה כוכב תקשורת, אבל הם ייצגו מחאה ימנית חברתית-כלכלית נגד הריכוזיות הסוציאליסטית, והבסיס החברתי שלהם (כמו של לפיד) היה בעיקר המעמד הבינוני הוותיק בערים הגדולות. רק בירושלים הייתה תנועת החרות של בגין חזקה יותר מהציונים הכלליים, ששלטו ברוב הרשויות המקומיות בערים המבוססות יותר.
הבחירות לכנסת השנייה נערכו שנתיים וחצי אחרי הבחירות הקודמות, ב-30 ביולי 1951. הציונים הכלליים הדהימו את אזרחי ישראל בעלייה מטאורית, חסרת תקדים. שבעה המנדטים של רוקח ואנשיו הפכו לעשרים, ויחד עם מפלגה של ספרדים ציונים כלליים בראשות אליהו אלישר (שייצגו את הבורגנות הספרדית הישנה בעיקר בירושלים ובתל-אביב) הם בנו סיעה של 23 חברי כנסת, יותר מפי שלושה מכוחם בכנסת הראשונה. תנועת החרות של בגין איבדה כמעט מחצית בכוחה, וראשיה הפעילו לחץ אדיר על מנחם בגין כדי למנוע את פרישתו מהפוליטיקה בגיל 38. הציונים הכלליים נשארו לשנה וחצי באופוזיציה אבל החל מכינון הכנסת הם חתרו, בדיוק כמו לפיד ואנשיו, להשתתף בממשלה. בשל החלטת בן-גוריון לזנוח אפילו את מראית העין של סוציאליזם לטובת הממלכתיות, לפרק את זרם העובדים בחינוך ולהצטרף בגלוי למלחמה הקרה לצד המערב ונגד ברית המועצות, התרחב הקרע בין מפא"י לבין מפ"ם הפרו-סובייטית. בדצמבר 1952 כונן בן-גוריון ממשלה רחבה יותר וכלל בה את כל מנהיגי מפלגת הציונים הכלליים: שר הפנים רוקח, שר המסחר והתעשייה ברנשטיין, שר התחבורה ספיר ושר הבריאות סרלין (סרלין וספיר החליפו ביניהם את התיקים באמצע הקדנציה). כך זכה הציבור האזרחי להכשר של מפא"י להשתתפות מלאה בשלטון. אכן יאיר לפיד איננו כוכב שביט פוסט-מודרניסטי אלא המשך ישיר של הפוליטיקה הלא-סוציאליסטית הבורגנית, עם השינויים וההתאמות הסגנוניות לשנת 2013.
- פורסם בכל העיר, 8 פברואר 2013
תופעת יש עתיד היא אכן לא חדשה אבל, לדעתי, במובן שונה מזה של חיים ברעם. כמעט כל בחירות בעשורים האחרונים מאופיינים בחוסר שביעות רצון של חלק מהציבור מהמפלגות הקיימות ואלה מחפשים אחר כוכבים חדשים שיצילו בשבילם את המדינה. המקרה הראשון והדרמטי ביותר הוא של ד"ש אשר הביאה למהפך המפורסם. ואם איני טועה היא לקחה את כל המנדטים ממפא"י ואילו גח"ל כמעט שלא עלתה. מאז הגיעו צומת של רפול, שינוי של טומי לפיד, ואפילו הגמלאים. כל אלה נעלמו כלא היו. יוצא דופן הוא ישראל ביתנו שממשיך לשמור על נוכחותו וכוחו לאורך זמן.
כלומר, לא הייתי מרחיק לכת וקובע כי הייתה במקרה של יאיר לפיד הצבעה אידיאולוגית (הלוואי שהבחירות בכלל ואלו של היום היו מתקיימות על בסיס אידיאולוגי), אלא, פשוט, החיפוש המתמיד אחרי המשיח הזמני, שיביא סוף סוף גאולה לעמנו.
לציבור הישראלי כנראה נמאס ממפלגות הימין והשמאל [שני הגושים לא מצאו פיתרון לשטחיים] הציבור לא מענין אותו עזה ולא שטחיים מה שמענין אותו זה הפרנסה שלו מעמד הבינים שהוא הרוב החליט שאין מי שייצג אותו ולכן החליטו להצביע ליש עתיד האם זו תופעה חולפת אולי האם יאיר לפיד יפתיע את כל אלה שצוחקים עליו עכשיו יתכן אבל זהו דם חדש צעיר שאולי יביא רוח חדשה לביצה הפוליטית
תודה לחיים ברעם שהחזיר אותי לראשית שנות החמישים לטייל בשבילי הבחירות לכנסת הראשונה שמפ"ם שלי כמעט נגעה ב-20 מנדטים והציונים הכליים אספו רק 7 מנדטים .
אני מסכים בהחלט עם הניתוח של חיים ברעם , שהעליה המטאורית של הציונים הכללים בכנסת השניה ל-20 מנדטים הופיעה בבחירות לכנסת ה-19 בלבושו של יאיר לפיד עם קציר של 19 מנדטים.
הכלכלה החופשית של יוסף ספיר והניאו ליבראליזם של לפיד הם תאומים.
.