החישובים המורכבים אודות הקואליציה "המדינית" החדשה של ראש הממשלה אינם מביאים בחשבון את העובדה שסיעת הליכוד ביתנו איננה נמצאת בכיסו של ביבי. יש שם אנשי ימין קיצוני אפילו ממנו ובכמויות מסחריות.
המאמרים המלומדים בעיתונות הכתובה על מעשה המרכבה של בנימין נתניהו והמגעים עם הסיעות ועם שברירי הסיעות, מסגירים בעיקר את משאלות הלב של הכותבים. רוב הפרשנים הם מפא"יניקים אמיתיים או מוסווים, וכיום ניתן להיות מוגדר בתוך המשבצת הזאת גם אם הכותב הוא תומך מושבע של ראש הממשלה. אבל שוחרי ביבי הם מיעוט מבוטל, והיתר מייחלים בעיקר לסטאטוס קוו בלתי מאותגר. בהגדרה החדשה הזו אני מתכוון לכותבי הדעות המבקשים להנציח את ההגמוניה של השבט הלבן מבלי שהוא ייאלץ לחולל שינויים מהפכניים כלשהם בדרך המדינית והכלכלית-חברתית של המדינה. מה שהיה הוא שיהיה, כך הם למצער מקווים, וכל שינוי חיצוני או פנימי נתפס בעיניהם כאיום קיומי. לכן הם תומכים בברית הלא כתובה שבין מנהיג יש עתיד יאיר לפיד לבין עמיתו מהבית היהודי, נפתלי בנט. השניים נחשבים לבּנים טבעיים של המהפכה הטכנולוגית, והפרשנים אינם מייחסים חשיבות מרובה לחילוקי הדעות האמיתיים או המלאכותיים השוררים ביניהם בנושאי השטחים, או אודות המזימה לתקוף את איראן והשלכותיה הבינלאומיות והביטחוניות.
כמה כותבים, דווקא מאלה הנחשבים רציונאליים וכאילו מתונים מבחינה מדינית (אם כי קניבלים בכל הנוגע לנישול העניים מהמעט שיש להם), סבורים שחזית מאוחדת של הוותיקים, המבוססים והעשירים תציל אותם מש"ס ומהצורך להתחשב באנשים קצת שונים מהם. הלקח מהצרחות "רק לא ש"ס" (שהאופי שלהן היה יותר אנטי-מזרחי מאשר אנטי-חרדי) במסיבת הניצחון הטראומטית של אהוד ברק בשנת 1999, טרם נלמד.
בקרב הציבור "היצרני והמשרת" רוֹוח החלום על רתימת השכבות החלשות (חרדים אשכנזים, וכן מזרחים וערבים) לשירות צבאי או אזרחי בחצי חינם, מבלי להתחלק איתם בעוגה הלאומית ומבלי לשפר באורח דרסטי את שירותי החינוך והבריאות. שעבודם המוחלט של העשירונים התחתונים כדי לשרת את בעלי ההון באמצעות הדרג הפוליטי, ייתכן רק בתנאי דיכוי בנוסח צ'ילה של אוגוסטו פינושה. המכנה המשותף האמיתי בין מפלגות הימין והמרכז הוא הנכונות לבצע מדיניות של הפרד ומשול בחברה הישראלית. הממשלה שתקום בתמיכת לפיד או בנט ואולי של שניהם, תיטיב במידה מסוימת עם חלק מהציבור שהתקומם בשנת 2011, ותבודד לגמרי את השכבות החלשות ששלמה סבירסקי קרא להם פעם, "המנוּחשלות". אם תקום ממשלה בלי החרדים היא תפעל בעיקר לפי שיקולים כלכליים, כך מאמינים דוברי המרכז בזירה הפוליטית והתקשורתית. שיקולים כאלה ימנעו צעדים שעלולים לגרום לקרע עם העולם התעשייתי הרכושני, שבראשו עומדת ארצות הברית.
כך יוכל נתניהו להוביל "תהליך שלום" מחודש, וכל הצדדים במשא ומתן הישן יחממו מחדש את התבשיל המעופש, שהיה בלתי אכיל כבר בשנת 2000, כאשר אהוד ברק הרס באורח סופי את כל מה שנוצר מהסכמי אוסלו. נראה ששוררת הסכמה בחוגים השליטים בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה, שלפחות מראית עין של התקדמות חשובה מאוד לאינטרס הישראלי. אם החרדים והמזרחים יודרו לגמרי ממסדרונות השלטון (האזרחים הערבים מודרים משם מיום הקמת המדינה), ניתן יהיה לשכנע את בנט להסכים להורדת כמה מאהלים, שיוקמו מראש לצורך פינוּיָם. גם איסור חלקי על התחלות בנייה יתקבל בהבנה, ובלבד שאיש לא יפגע בהתנחלויות המבוססות. על ממשלה כזו חולמים פוליטיקאים ואנשי תקשורת שמקווים שישראל תוכל לחזור לנקודת הפתיחה ולהמשיך לפזר הצעות שלום שאין להן כל סיכוי למצוא שותף ערבי כלשהו. החלום החדש הוא לא רק לשחזר את העבר, אלא גם להמציא עבר מדומיין, שלא היה קיים מעולם.
כל התרחישים היפים האלה נכשלים במבחן החשבון הפשוט, בדיוק כפי שקרה לשמעון פרס ב"תרגיל המסריח" שלו בשנת 1990. סיעת הליכוד ביתנו מונה 31 ח"כים, מתוכם 11 מישראל ביתנו של אביגדור ליברמן. איש מהם לא נמצא בכיסו של ביבי, ורבים מהם יתנגדו בגלוי להקפאות בנייה ולנסיגות. את עשרים הח"כים של הליכוד ניתן לחלק לשתי קבוצות: סתגלנים, בשל שאיפתם להישאר בשלטון בכל מחיר ובגין החשש לקרע עם העולם מצד אחד, וקנאים דוגמטיים הנאמנים בעיקר למתנחלים מהצד האחר. מניתי בסיעה 7 סתגלנים, וגם הם רק בתנאים מסוימים, שיפיגו במקצת את הלחץ מצד המתנחלים וידידיהם הרבים בתוך גבולות המדינה: נתניהו עצמו, גדעון סער, סילבן שלום, ישראל כץ, יובל שטייניץ, צחי הנגבי ולימור לבנת. גם בקטגוריה המפוקפקת הזאת ניתן לאתר כמה שמות של לאומנים כמו כץ, לבנת וסער, שעלולים למוטט כל ויתור רציני בתואנה שקיימת בישראל סכנה למלחמת אחים. פלג הקנאים, שעשויים להתחבר לא רק לבנט אלא גם לחברים הקיצוניים ביותר בסיעתו, הוא הרבה יותר גדול: גלעד ארדן, דני דנון, משה יעלון, זאב אלקין, ציפי חוטובלי, יריב לוין, יולי אדלשטיין, חיים כץ, מירי רגב, משה פייגלין, אופיר אקוניס וגילה גמליאל (בסך הכל עד 12 ח"כים). יש אולי בקבוצה הזו ח"כים יותר פרגמטים ואולי גם קרייריסטים (ארדן?), אבל קשה לסמוך עליהם שיתמכו בהסכם שלום קביל, שאותו ניתן לשווק גם לפלסטינים.
החוליה החלשה בקואליציה של הימין עם המרכז הלאומני היא דווקא סיעת הליכוד, שאמורה להיות עמוד השדרה של ממשלת נתניהו. דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר עמדו בראש ממשלת קואליציה (מעולם לא היה להם רוב מוחלט בכנסת), אבל מאחוריהם התייצבה סיעה שמנתה יותר מארבעים חברי כנסת. קשה להאמין שמספרם הזעום של תומכי נתניהו (שהוא עצמו שונא כל ויתור וחולם על מסע צלב חדש נגד האיסלם) יספיק אפילו כדי לרמות את העולם שהממסד הישראלי מוכן ורוצה במשא ומתן אמין לשלום בר-קיימא באזור.
יש באזור ניסיון מצטבר עם משטרים שאינם מסוגלים לספק את הסחורה של תהליכי שלום משמעותיים. אהוד אולמרט הרחיק לכת, יחסית לקודמיו ולממשיכיו, בהצעות השלום שלו לרשות הפלסטינית (2008-2007), אבל בגישה שלו הייתה טמונה גם הונאה מבנית: עם תמיכה של פחות משלושים חברי כנסת מתוך מאה ועשרים, ניתן אולי לדבר על שלום ולהרגיע את וושינגטון אבל לא להגיע להסכם כלשהו.
גם ראשי הרשות הפלסטינית אינם מסוגלים להגיע להסכם בתנאים המגוחכים שתציג בפניהם כל ממשלה בראשות נתניהו. לנתניהו אין מנדט פרלמנטרי; לאבו-מאזן אין מנדט עממי. הדיון הלאומי על הרכבת הממשלה אינו נסב על שלום, אלא על "הסברה" בלבד.
- פורסם בכל העיר, 15 פברואר 2013
מי יכניס זאת לראשו של לפיד?
יאיר לפיד יכול להציל את ישראל אם ישנה את נטייתו ויעמוד בראש "הקואליציה הסעודית".
"הקואליציה הסעודית" תוכל להושיע את ישראל. המפלגות שתרכבנה את המשלה יהיו: "ש עתיד" ,,"העבודה" "התנועה", "מרצ" ושתי המפלגות החרדיות : ש"ס ואג"וי. שבניהם לא יגויסו לצהל.
הממשלה תוקם למטרה אחת בלבד: קבלת התכנית הסעודית משנת 2002. ישובים כמו ביתר ומודיעין עילית ועוד מספר שכונות בירושלים ניתן יהיה להשאיר ואילו המתנחלים האחרים יפוצו : חצי מליון שקל למשפחה + מאה אלף שקלים בעבור כל ילד מתחת ל-18. מקור הכסף – ממשלת סעודיה (ועוד מספר נסיכויות נפט.)
. ישראל תעביר שטחים לרשות הפלסטינית ליד חברון וליד הרצועה ששטחם הכולל ישווה לשטח הישובים המעטים שיסופחו.
כפי שהסברתי הגשמת התכנית ההגיונית הזאת תלויה כיום באדם אחד בלבד – יאיר לפיד!
ואתה באמת רואה את ש"ס (=אלי ישי, נסים זאב…) תומכת בזה!!
אגודה ודגל יכול להיות שכן, אבל – ש"ס??
המשך לחלום…
הסעודים פסולים כי הם גרורה של האימפריה
כלומר: או משהו מושלם – או לא-כלום = זאת אמונתך?
אז חבל מאד. כי פנאטים כמוך, בדרך-כלל, נשארים עם לא-כלום.
יהיר לפיד לא יכול להציל כלום. הוא מהדורה יותר מסוכנת של ביביהו, משום שלביבי יש לפחות אידאולוגיה כלשהי (נתעבת ככל שהינה), בעוד שללפידון יש רק דבר אחד בראש – התאווה לכוח, לשררה, לשילטון.
לתוכנית שלך- שהייתי מסכים לה אילו הייתי מועמד לכהן בממשלה – יש סיכוי כשם שישנו סיכוי
לנפילת מטאורט על שולחן הממשלה
הקואליציות האפשריות הן:
תרחיש א': ה"ליכוד" (20), "הבית הכהניסטי" (12), "ישראל גזענתנו" (11), "הכהניזם המזרחי" (11), "החרדים האשכנזים" (7), "צמד הפתטים" (2) = יחד 63. מחלומות על הממשלה הזאת, מתעורר ביבי בצריחות באמצע הלילה – ושרה מקריאה לו גליון שלם, של "ישראל היום", על-מנת שירגע קצת.
מדיניות צפויה: מלחמת גוג ומגוג בהר-הבית, + הפצצת "טהראן ואסוואן".
תרחיש ב': ה"ליכוד" (20), "חבר-אופורטוניסטים" (19), "הבית הכהניסטי" (12), "ישראל גזענתנו" (11), "תנועת הבגידה בבוחרים" (6), "צמד הפתטים" (2) = יחד 70. המשותף לכל אלה:
1. קפיטליזם קיצוני ומשולח-כל-רסן, באופן מיוחד
2. תעמולת-שנאה סופר-מיליטאריסטית, נגד כל ה"לא-משרתים", בנוסח "בלי נאמנות אין אזרחות" וגו'
מדיניות צפויה: מקרקשים על שלום, אך עושים מלחמה (בכל כיוון אפשרי – רצוי להם איראן, אך יתפשרו גם על סוריה, לבנון, או אפילו על עזה).
קל לראות, כמובן, שביבי מעדיף, בכל לבו ומאודו, את תרחיש ב'. גם הבנק העולמי וקרן המטבע = כלומר: "הבית הלבן" – מעדיפים, כמובן-מאליו, את תרחיש ב', כמו-גם "האיחוד האירופי" (מוביל הריאקציה בעולמנו כיום).
מדוע דניאל, הנך מתעלם מ"קואליציה הסעודית" המובאת בהודעתי?
כמובן-מאליו, יהיו קווים זהים, לשתי הממשלות – שלילת זכויות-אזרח וזכויות-אדם, מכל מתנגדיהן והעברת חוקי-בחירות רודניים, אוטוריטאריים וטוטאליטאריים, המכונים "משילות". בתרחיש א', יהיו ביבי ושטייניץ, בחזקת סרח-עודף – ודי-מהר, יטטאום ליברמן והפייגלינים החוצה (חכו-חכו: עוד נראה, את ביבי וחבריו הקרובים, איתנו, בתורת "תומכי-הדמוקרטיה", הנמלטים על נפשם משם… חכו-חכו). בתרחיש ב', אולי-אולי, יצליח נתניהו לשרוד קצת, שנתיים נגיד, בראש-מפלגתו? אולי.
בד"כ תענוג לקרוא את ברעם גם כאשר אני לא מסכים לרב דבריו. הפעם הוא עבר לצד של מוציאי הדיבה. ברק הרס את מה שנשאר מהסכמי אוסלו? את הסכמי אוסלו הטביעו הפלשתינים בנהרות דם של אזרחים ישראלים. ברק הציע לפלשתינים כמעט כל מה שבקשו חוץ כמובן מהשמדת ישראל ורצח אזרחיה היהודים. תשובת הפלשתינים היתה כרגיל שלילית. לכן ברק הרס את סיכויי השלום רק אם חשיפת האמת, שהפלשתינים לא רוצים שלום אלא רצח, היא הרס. הדבר היחיד שנהרס הוא אמונת הישראלים שאולי אולי הפלשתינים באמת רוצים מדינה משלהם ולא רצח יהודים. בזה אשמים רק הפלשתינים ולא ברק. אבל זה לא מפתיע, תמיד הקומוניסטים הרגו את השליח במקום להתמודד עם המציאות.
ממש אין צורך בחילוץ תבנית שסופה Dead End מתוך הכאוס הפוליטי העכשווי. כל הנהרות זורמים אליו. לכן ניתוח אנליטי, כמו שלך חיים ברעם,המציג דמות עתיד כבלתי ניתן לפתרון איננו מעלה ואיננו מוריד. בכלל, ספקולציות לגבי העתיד לקרות מתוך ניתוח עמדות השחקנים בזמן הנתון עכשיו, זמן שהוא טרום קואליציה ממשלתית, טרום אינתיפדה, טרום סנקציות על ישראל, טרום משבר כלכלי עמוק – וטרום כל מה שלא צפוי עכשיו ומוכחש ומודחק במציאות שלנו, הן יריות באפלה. הפייגלינים של הימין והלפידים שממציאים לנו עתיד וכל ייתר השחקנים במגרש ומסביבו – עתידים הרי להתנגש מתיישהו בקיר המציאות. עד עכשיו שלטו ההדחקה, הסחות הדעת, השקרים וההשלייה העצמית בתודעה הציבורית לא פחות מאשר בפוליטיקה, ואתה מניח שזה גם יימשך. אני לא יודע אם שעת האמת קרבה, אבל יודע, כמוך אני מניח, בוודאות שהיא בלתי נמנעת. כשתגיע השעה בעקבות משבר או קטסטרופה – שאלות הכיבוש, הצדק הסוציאלי והשיוויון לא תהיינה ניתנות למריחה עוד וקרוב לוודאי שיתקיים גם שידוד מערכות אידאי ופוליטי – בציבוריות ובהנהגה. כן, הנמרים עוד ישנו את חברבורותיהם, משום שאין ברירה לפעמים.
הבחירות הוכיחו שרבים מאוד הפנו גבם לנוכל נתניהו וגם שיעור ההצבעה גדל. זה סימן טוב: הציבור עוד לא נואש מלקחת חלק במשחק הפוליטי ולהשפיע על קביעת הממשלה. עם זאת הבחירה המסיבית בלפיד מצביעה על חוסר מודעות פוליטית ואינפלטיליות אזרחית. זה מצב שמזמין נוכלים אחרים לתפוס בהגה והרי נתניהו (אופורטוניסט גמור ורק בשוליים אידיאולוג ימני רוויזיוניסטי) אינו הנוכל היחיד שנפלט מערכת החינוך הישראלית הקלוקלת. השיתוק המסתמן (לפיד, שלי, ואפילו ציפי) בתהליך ההכרה במדינת פלסטין בגבולות 67' יוביל בהכרח לאינטיפדה שתפיק טיהור אתני של הגדמ"ע ואף רצח עם. רבים וחזקים נושאים לכך את עיניהם ויש הרבה סימנים שזו האסרטגיה הדומיננטית אצל אנשי צבא ופוליטיקאים. זהו המצב (הנורא מאוד יש להדגיש) והוא מותיר לשמאל האוטנטי כיוון פעילות אחד: חיזוק מעמדם האזרחי של ערביי ישראל, איזרוח מסיבי של ערביי אל קודס (4 מנדטים) ומאבק בחקיקה הפוגעת בזכויות אדם בישראל ובשטחים. המאבק על לימודי האזרחות בתיכונים הוא חזית לא פחות חשובה. נכיר בחולשתנו ונמנף אותה לצורך מניעת ג'נוסייד ונכבה ולמען מדינת כל אזרחיה. הייתי אומר: חד נס!
איפה זה אל קודס
לנתניהו אין מנדט פרלמנטרי; לאבו-מאזן אין מנדט עממי אז אולי צודקים אלה האומרים " שלום" לא יהיה בדורנו אם בכלל
לא קשור לפוסט
מאוכזב מחוסר ההתייחסות ללכתו של הענק עקיבא אור
ישראל "עשתה שלום" וכרתה ברית עם האופזיציה האיסלמיסטית –נגד– ממשל אסד החילוני. מה יצמח מזה נידע רק בעתיד. [תזכורת: בזמנו הורה רה"מ יצחק שמיר לעזור לחמאס האיסלמי כנגד אש"ף החילוני…]. כך הודיע דו"צ ל"הארץ"::::: "על הכנסת שבעת הסורים לישראל: זה
א י ר ו ע ־ נ ק ו ד ת י שלא מעיד על שינוי מדיניות, שעיקרה לא לאפשר את חציית הגדר למעט מקרים הומניטריים מיוחדים".
אז בואו נעסוק בפוינטיליזם POINTILLISM (= ציור בנקודות שמבוסס על תגלית מוכחת – שנקודות וקטעי־צבעים שגובלים זה בזה מתמזגים בעיני הצופה).
לשיטתו של דו"צ – העושה שימוש בטכניקה זו – היא לכסות את עיני הצופה בנקודות ובו-בזמן ברטיות וכיסויי עיניים של הכחשות "זעירות" של הודעות רציפות (וכאילו־טהורות) שמוציא הדובר אחת אחרי חברתה… אבל דעו רבותי — כמו בציור הפוינטיליסטי — צפו בתמונה ממרחק מסוים עד שהנקודות יתמזגו ותיווצר אשליה אופטית, כ א י ל ו שישראל אינה מעורבת במצב בסוריה. וכך "התמונה (קרי, המפה הפוליטית) תיראה ברורה ונהירה יותר בשלל צורות וגוונים.
העיקר איננו מה שמתמזג בעיני הצופה, אלא מה שקורה בפועל וגם נחרת בתודעה. לפעמים נקודה היא רק נקודה, והיא לא מתמזגת ולו רק משום שלא קיימים התנאים האופטיים שמאפשרים אותה. האם בכלל אפשר לשער מעורבות ישראלית מעבר לגבול הסורי כגון הברית שכרת שרון עם הפלנגות בלבנון? ישראל לא "עשתה שלום" עם אף משטר איסלמיסטי, ורוה"מ שמיר לא ספר בכלל את החמס כשראה באש"ף את הסכנה המיידית. ואם נחזור לאשלייה האופטית, מה שגלוי מאד לעין הוא האינטרס הישראלי באי מעורבות בסיכסוך הזה, ובוודאי בחבירה למי מן הצדדים, שהם, מצידם יימנעו מערוב ישראל בסכסוך שלהם כנשוכי נחש.
פעם האמנו — ומנהיגי הציונות גם נאמו על כך — שהינה נוסדה כאן על אדמה היסטורית "דמוקרטיה יהודית". ובכן, לצערנו התקווה הזאת נכזבה מזמן. שכן בדמוקרטיה (מערבית) אמור הערך העליון להיות הפרדת הרשויות. ואילו כאן — מאז שי-ם אוחדה לה בידי הכיבוש — הכל בכל מקום רקוב / נרקב או מרקיב במהירות. מינוי הפרקליט הפרטי וינשטיין ליועץ המשפטי לממשלה היה אחד מ"הקשים ששברו את גב הגמל". לפני זה נכנע בית המשפט העליון פעמים אין ספור לשלטונות הכיבוש (ראה למשל "בג"ץ התיר למדינה להמשיך להפעיל את מתקן הכליאה 1391, מהסודיים בישראל"). "בנק ישראל" התיר לאוצר להביא לגרעון של כ-40 מיליארד (ע"פ הנוסחה השלטת בוושינגטון, שם הגרעון מספר טריליונים נכבדים). ועוד לא אמרנו כלום על הרוב ב"רשות המחוקקת" — "כנסת ישראל" – שמפליצה לאוויר העולם חוקנים גזעניים כמעט מדי יום. וכך אנו נמקים והולכים, הסרטן גדל. ובמקום שהפציינט ינותח ויירפא, הוא מקבל מיגוון של כוסות רוח, מלווים בנאומי סרק או ספין. הנמק (הגנגרנה) כבר המיתה את רוב הרקמות בגוף המדינה. נתנחם בידיעה שהעולם רואה, ואולי יגיב, ונקווה שגם יעשה מעשה.
לשאול סלע, אני באמת מתנצל אך המאמר נכתב לפני שנודע לי על מותו של עקיבא אור, שהיה ונשאר מאוד קרוב ללבי. הערכה יותר מפורטת, בהמשך
[1] מעורבות ישראלית מעבר לגבול הסורי לא חייבת להיות לפי מודל הברית שכרת שרון עם הפלנגות בלבנון. זה יכול להיעשות על-ידי גרורה [PROXY], או בתשלום עבור ביצוע מעשה כלשהו לפני המעשה או לאחריו — כמו תשלום שנעשה לרוצח שכיר.
[2] מה שגלוי מאד ל ע י י נ י ך [האינטרס הישראלי באי מעורבות בסיכסוך הזה] נסתר מעיני ביברק.
(דברים שרואים משם לא רואים מכאן…)
[3] מניין לך שחלקים מ"האופזיציה" לא מסתייעים בישראל זה מכבר? אלא שהצנזורה הצבאית מונעת את פרסום הדבר ש"קשור לביבי-טחון" ישראל…