לא הייתי רוצה שמישהו יקהה את שיניי, כפי שעשו לרשע המיתולוגי בהגדה של פסח. איש לא האשים את הרשע במעשה פשע חמוּר או אפילו במעילה קטנה. כל חטאו בכך שפרש מן הציבור, שלא הזדהה עם הכלל, שהטיל ספקות, שהסתגר. "מה העבודה הזאת לכם?" שואל הרשע בכל סדר פסח, והתשובה אינה מאחרת לבוא: "לכם-ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר". יש גם עונש רטרואקטיבי: אילו היה הרשע נוכח ביציאת מצרים, "לא היה נגאל".
לאחרונה אני נתקל באנשים ונשים שמאסו בפוליטיקה הישראלית, התייאשו מכל עסקניה ומתביישים בכיבוש, בשעבוד, במחסומים, באלימות, בהצטדקויות ובתירוצים. הם משתבללים לתוך עצמם, משוחחים רק עם חבריהם וחברותיהם לדעה, מסננים קללה עסיסית כל אימת שהם רואים פוליטיקאי ממסדי על המרקע, ומשילים את כל האשליות שהיו להם אי-פעם. ללא אשליות, קשה לחיות.
אנחנו מתבוננים בארצנו האהובה במצלמת רנטגן, וזנחנו לתמיד את המשקפיים הוורודים. רבים מאיתנו מבינים את ההשלכות הקיומיות של הבדידות הבינלאומית של ישראל, וקולטים שגם אם שונאים אותנו בצדק כמעט בכל מקום זה יהיה מאוד לא נעים לשלם את המחיר. לכן אנחנו מנסים לרפד איכשהו את המלכודת הפשיסטית שלתוכה נפלנו: משפחה, חברים קרובים, קולנוע, ספרים, אוכל משובח וגם כדורגל. הסחת הדעת עברה הסבה מקצועית מושלמת: ערי המקלט הן עתה דרך חיים, שאיננו רואים את קִצה אפילו באופק הרחוק. איש אינו מאלץ אותנו לכבות לגמרי את מדורת השבט; אבל מצאנו אסטרטגיות חדשות. קל מאוד היום להתעלם ממהדורות החדשות בטלוויזיה ולראות סרט, או סדרה, או תוכנית משובחת בערוץ 8, שלא לדבר על משחק של ברצלונה, אפילו אחרי הפיאסקו נגד מילאן. ליד שולחן האוכל שלנו נערמים ספרים חדשים שלעולם לא נספיק לקרוא את כולם אני מודה בכך שבכל ימי חיי אינני זוכר אפילו רגע אחד משעמם. השבוע נזכרתי במגדל השמירה באבו דוּרבּה, לא רחוק מאבו רודס, לפני שנים רבות מאוד. גם משמרת של שש שעות בחשיכה מוחלטת, בלי שום אמצעי להסחת הדעת, עברה ביעף. שחזרתי לעצמי את שמונה משחקי גמר הגביע האנגלי שראיתי עד אז בוומבלי, או את גמר הגביע העולמי ב-1966 (אנגליה-גרמניה 2-4 למי ששכח) שגם בו צפיתי באצטדיון האימפריה, או חשבתי על הדרך שבה נלכד הנְס קסטורפ של תומאס מאן ב"הר הקסמים" (שעד היום הוא הספר האהוב עלי ביותר) במלכודת הדבש של בית ההחלמה לחולי שחפת באלפים של שווייץ. הוא בא לבקר לכמה שבועות את דודנו יואכים, ובילה שם, בתוך יפעה אפופה חוֹלי ומוות, יותר משבע שנים.
רוני דניאל לפני שידור ליד קבוץ סעד בזמן מבצע עופרת יצוקה (מקור)
ומה עם החוויה הקולקטיבית? נכון שצפייה משותפת במהדורת החדשות המרכזית של יום שישי בערב הייתה תמיד נדבך חשוב בחיינו. כך היה גם בבתיהם של רוב הישראלים. כל המשפחה צפתה בחדשות של יום שישי גם כאשר רק הערוץ הממלכתי סיפק את השירות התקשורתי הזה. הצפייה הייתה אולי ביקורתית, אבל היא בהחלט השתרשה כנוהג קבוע. זה היה ונשאר חלק משגרת החיים של האוכלוסייה החילונית בארץ. אלא שמשהו השתנה בזמן האחרון. כמה מחבריי ובני משפחתי רגילים לראות חדשות גם היום, אבל רבים אחרים מפנים עורף למסורת הזאת. זוהי תופעה האומרת דרשני. כאשר ההתנגדות מופיעה בצורת ניכור אין לנו אלא להסיק שישראלים רבים פרשו להם לגלוּת פנימית, שלא תמיד יש ממנה דרך חזרה.
חלק מתסמונת ההסתגרות אצלי נובע מהבחילה הכמעט פיזית שתוכניות החדשות (בעיקר בערוץ 2 שאימץ את הממלכתיות מרצון) מעוררות בי שלא בטובתי. רוני דניאל ואמנון אברמוביץ' רובצים לי על עצב שלא הייתי מודע לקיומו עד השנים האחרונות. הכול כמובן צפוי: הסנגוריה על פשעי צבא הכיבוש, מכבסת המלים, הצגת כל ביקורת על ראשי הרשות המבצעת כמעשה החותר תחת אושיות המדינה, ההתקרבנות, הפניית האצבע המאשימה כלפי המדוכאים והכבושים, כדי שהעולם לא יֵצא נגד מעלליהם של המדכאים והכובשים. אין לי אופציה מציאותית להתעלם מהנעשה. אני קורא כל מלה ברוב העיתונים, בולע אתרי חדשות וספורט, מתבונן בזוועה גם בטוקבקים הכי עילגים וניאו-פשיסטיים. זהו הרגל אישי עתיק וגם חובה מקצועית. אנחנו חייבים להיות בעניינים, וממלאים את חובתנו ללא ערעור. אבל החדשות בטלוויזיה הן עניין אחר: כאן גולשים הטמטום והרשעות מעל לגדותיהם ומחלחלים לכל ישותנו. יש משהו במדיום הזה, שהופך את המציאות שמשתקפת בו (או שמסולפת בו) לבלתי נסבלת.
התופעה הזו מתעצמת בימי חירום ופיגועים, ובעיקר בתקופות של מלחמה. השם השמנוני, השקרי והמחליא של המלחמות ("עופרת יצוקה", "שלום הגליל") מופיע גם בעיתונות הכתובה, אבל רוב תושבי ארצנו נדבקים למרקע ושם השפה האורווליאנית מבצבצת מכל משפט, מכל כותרת, מכל איור או כתבת רקע. הפלישה הנפשעת ללבנון בשנת 1982, למשל, כבר נחשפה על כל היבטיה: כולם יודעים שראש הממשלה מנחם בגין השתעשע ברעיון העִוועים, שכל המערב הדמוקרטי או "העולם החופשי" יכיר תודה לישראל על מבצע הצלתם של הנוצרים מידי הפלסטינים בפרט והעולם המוסלמי בכלל. היום אנחנו גם יודעים ששׂר הביטחון אריאל שרון ניצל את חולשתו ושיגיונותיו של בגין לביצוע פשעי מלחמה הכרוכים בעצם הפלישה למדינה זרה כדי לחולל בה "סדר חדש". ועדה משפטית מיוחדת הביעה את דעתה על חלקו של שרון ובמידה פחותה גם של בגין בטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה ליד ביירות בספטמבר 1982. אבל גם היום מדברים אנשים על "שלום הגליל" ואפילו על שֶל"ג, אולי כדי ליצור אסוציאציה חמודה על פתיתים לבנים היורדים ברכות על פסגות פסטורליות ונפלאות. באותה תופעה נתקלנו גם במצור על רצועת עזה מוכת הגורל. "עופרת יצוקה" באה להזכיר לנו את חג החנוכה, שבו אנחנו יושבים עם ילדינו ונכדינו החמודים, אוכלים סופגניות עתירות קלוריות ומפיצות ניחוח משכר, משחקים בסביבון שאמור להיות מעופרת יצוקה, ומדליקים נרות זוהרים ויפים. השקרים הקטנים מצטרפים לשקרים הגדולים ויוצרים קקופוניה צורמת של מראות וצלילים, ותמונות החללים, זעקות הפצועים וסיקור ביקורי נשיא המדינה אצל המשפחות השכולות עוכרים את השלווה אבל לא מונעים מהטלוויזיה להפוך את המלחמה למופע בידור המוני, שיש בו עצב אבל גם גאווה פטריוטית ורגעים נעלים של נוחם ועִזוז.
לכן ההימנעות מהחדשות בטלוויזיה איננה סתם אקט של ניכור ולא הפניית עורף לעמנו. היא גם מעין הפגנת מחאה בדל"ת אמותינו, שמאשררת את ריבונותנו על רגשותינו העמוקים ביותר.
- פורסם הכל העיר, 1 מרץ 2013
מעניין אותי אם הכותב הנכבד נתפס לבחילה כאשר הוא קורא על טבח של משפחה יהודית בידי לוחם חופש פלשתינאי,או על נסיונות רצח,באמצעות יידויי בלוקים על מכוניותשל "מתנחלים" בכבישי פלשתין הכבושה?
דווקא אתמול ראיתי ביומן של ערוץ 2 כתבה על מערכת יחסים בין מאחחז שאינני זוכר את שמו חוץ מהמילה "קודש". כתבה שאיננה מחמיאה לא למשטרה ולא למתנחלים. כתבה שכל ישראלי היה צריך לחוש בושה. כתבה שכאילו נערכה על ידי גדעון לוי.
חיים דחילק
הפניית העורף היא אך ורק מפני שלרוב השפוי{כן ,שפוי לגמרי}נמאס כל מהדורה לשמוע מגישים חמורי סבר ופרשנים מקושטים בטווסיות ידענית ,עד כמה אנחנו נוראים וכמה העולם סולד מאיתנו{אלק משהו חדש}וכמה אנחנו חלאת המין האנושי ,בתוך ים הצדיקים שמסביבנו.
היילכו שניים יחדיו?
אין זה צודק ואף יאה לשים יחדיו את רוני דניאל ואת אברמוביץ,
משה, אני מכבד את דעתך אבל חושב שזה גם צודק וגם יאה "לשים יחדיו" את אברמוביץ' ודניאל. ההבדלים לכאורה מסכלים את יכולתנו לראות את המציאות כפי שהיא
דבר פעוט שוכח חיים ברעם בקשר לכניסת צה"ל ללבנון ב82 הוא קורא לכניסת צה"ל ללבנון "הפלישה הנפשעת ללבנון" הוא שוכח או רוצה לשכוחש ישראל פלשה ללבנון , על מנת לשים קץ להתקפות פלסטיניות משטח לבנון על אזרחי הצפון דבר פעוט של מה בכך באמת לא חשוב כנראה בעיניו ולמרות הבריחה מלבנון השקט הופר עי הלבנונים או חיזבאלה שהם השולטים בלבנון הזרוע הצבאית של אירן ואז 2006, שוב הפרו הלבנונים את השקט עם חטיפת שני חיילי צה"ל אלדד רגב ואהוד גולדווסר בידי חזבאללה והריגת חיילים נוספים. בתגובה לאירוע זה, פתחה ישראל בלחימה בחזבאללה בתוך שטח דרום לבנון, שהתפתחה למלחמת לבנון השנייה.וכאשר כוחות צה"ל נלחמים בחיזבאלה מי צעק שישראל מבצע שוב פשעי מלחמה……….. בקיצור למטבע שני צדדים הבעיה היא אם אלה שרואים רק צד אחד הישראלים תמיד אבל תמיד אשמים פעם כבר היה אחד שאמר שהיהודים אשמים…………. מקווה שלא תמחוק את תגובתי האמת אתה צודק אין באמת מה לראות בערוצי הטלויזה ולא מהסביבות שאתה כתבתה פשוט הכל ממוחזר וממוסחר אני לא מבין מדוע יצאו אנשים נגד סגירת ערוץ 10 המיותר כנ"ל שאר הערוצים הכל למעם הדמוקרטיה נדמה
תודה חיים, מאוד חשוב להרגיש לא לבד. בתוך ים הבדידות, למי שהשקפותיו הומניסטיות, נשקפות זוועות בעיקר בתקשורת. אני קורא בהן גם כן בדבקות מזוכיסטית, אבל אין לי טלוויזיה. סיפור אישי: בשירותי הסדיר שירתתי בגולני, כלוחם וקצין. השתחררתי ב 1997, ועשיתי שירות מילואים כמפקד מחלקה, עד שבמבצע "חומת מגן" סירבתי לשרת בשטחים וישבתי בכלא צבאי (חוויות מהמאסר ההזוי הזה, יכולות לעורר השראה אצל קפקא). מאז הועברתי מתפקידי, עד שנקלעתי לתפקיד זניח ומיותר בקצין העיר ירושלים. רצה הגורל ונקראתי למילואים בזמן מלחמת לבנון השנייה (הצו נשלח לפני פרוץ המלחמה, ובלי קשר אליה). מתפקידי נאלצתי לשבת שם, בין מסך הטלוויזיה (ערוץ 10 ו 2) עם פרשנינו… הודעות על נפגעים וחללים שיש להודיע למשפחותיהם, ועיתונים (ידיעות ומעריב) שנערמו על השולחן. – שם, בבניין קצין העיר, אי אפשר היה להתכנס, להרגיש או לחשוב לבד. למעשה, היה קל יותר להיות מנותק בבית הורי בצפון (ליד קריית שמונה), כשהחלונות רועדים מנפילות של קטיושות, ואחי הצעיר (קצין במיל' שעשה מסלול כשלי, רק בלי הסירוב) בחופשה ואז מוקפץ. הניתוק הוא מקלטי, אבל הדי הטוקבקים מכים בחלוני
ככל שאני מסכים עם חיים במאמר זה – אני מצפה שגם יקום ויעשה מעשה: יזום "עתונאים למען זכויות
אדם" כפי שעשתה חברתנו הפסיכאטרית ד"ר רוחמה מרטון כשיזמה הקימה ועומדת גם כיום בראש "רופאים לזכויות אדם" המגישים שרותי-חינם בענפים רפואיים שונים לפלסטינים וגם למהגרים חסרי-תעודות שאין להם ביטוח רפואי
"עתונאים לזכויות אדם" יפעלו כנגד עוולות הכיבוש, המזימות נגד הדמוקרטיה בכנסת, נגד הצנזורה
החיצונית והפנימית.
http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=556174
אמנון אברמוביץ איננו פרשן, הוא תועמלן