"אזרחי איטליה התעוררו לבוקר שבו כותרות העיתונים צועקות את אותן כותרות: 'חוסר משילות' ו'בחירות ללא הכרעה'. ואכן, תוצאות הבחירות לפרלמנט שהתקיימו באיטליה בראשית השבוע שעבר אינן מנבאות מי יחליף את ממשלת הטכנוקרטים ואת מדיניות הצנע שהנהיגה בכלכלה השלישית בגודלה בגוש היורו. השווקים הפיננסיים בבורסות לונדון, פרנקפורט ופאריס הגיבו בעצבנות לתוצאות וצנחו לאורך יום המסחר בכ-5%. צרפת וגרמניה קראו לאיטליה להמשיך במתווה הצנע, ואילו ספרד השקועה אף היא במשבר עמוק, כינתה את תוצאות הבחירות באיטליה 'קפיצה לשום מקום'". עד כאן תיאורו של ה"ניו יורק טיימס" (26.2) את הנעשה באיטליה בשבוע שעבר. אגב, התיאור תקף גם לשבוע החולף. ולא צריך לשבת במערכת העיתון האמריקאי כדי להבין שפוליטיקה, חברה וכלכלה התמזגו ללא הכר, בעקבות המשבר הקפיטליסטי שלא נגמר. כי מניתוח הטקסט הקצר שפורסם בעיתון הרואה אור בארה"ב עולה כי רוב רובו של העם האיטלקי דחה את מדיניות הצנע (מפלגתו של ראש הממשלה היוצא של "איל פרופסורה" מריו מונטי, זכתה לתמיכה מזערית), אין רוב למדיניות הניאו-ליברלית הקיצונית המוצעת כ"הפתרון" למשבר הממושך ולא ניתן יהיה בקרוב להשליט תהליך של "התייוונות" על רומא. קרי: הפיכת איטליה ליוון ניאו-ליברלית כושלת נוספת. ומכאן "העצבנות בשווקים".
"עצבנות" שלא פסקה בסוף השבוע עם פרסום נתוני האבטלה בגוש היורו – המשיכה לטפס ושוב שברה שיא בינואר. האבטלה ב-17 המדינות המרכיבות את גוש היורו עלתה ל-11.9% בינואר, לעומת 11.8% בחודש דצמבר, על פי דווחי יורוסטאט, הלשכה לסטטיסטיקה של האיחוד האירופי. ב-27 מדינות האיחוד האירופי נרשמה אבטלה בשיעור של 10.8% בינואר, לעומת 10.7% בדצמבר. כמעט 27 מיליון עובדים היו מובטלים באיחוד האירופי בינואר, מתוכם 19 מיליון בגוש היורו. שיאנית האבטלה בגוש היורו היא יוון, בה 27% מהאוכלוסייה העובדת סובלת מאבטלה. בספרד שיעור האבטלה בינואר היה 26.2%, ובפורטוגל עמדה האבטלה על 17.6%. יצוין ששיעור האבטלה באיטליה טיפס עבר הבחירות לשיא חדש, לפי נתוני לשכת הסטטיסטיקה במדינה שפורסמו אף הם בסוף השבוע. האבטלה עלתה בחודש שעבר לכ-12%. אבטלת הצעירים עלתה לשיא של כ-39%. ברבעון הרביעי, כלכלת גוש היורו רשמה את הביצועים הגרועים ביותר שלה מזה ארבע שנים, והתכווצה ב-0.6%. על פי הערכות הכלכלנים שאספה סוכנות בלומברג, התמ"ג ימשיך להתכווץ גם בשלושת החודשים הראשונים של השנה.
כך המשבר הקפיטליסטי שהחל בארה"ב בקיץ של 2007 "יסגור" שש שנים בקיץ ההולך וקרב ולא רואים את סופו, לא באירופה ואף לא בארה"ב. זאת, חרף ההודעה התכופות היוצאות מהבית הלבן ומוול סטריט בדבר "יציאה מן המשבר". אף לא אחת מהמדינות שנכנסה למשבר, בייחוד בליבה הקפיטליסטית, שבה לתוואי של צמיחה. יש, כמו בארה"ב, הנמצאות על בלימה; ויש, כמו יוון, ספרד, פורטוגל, איטליה (רשימה חלקית) שמצבן הורע ומדינות נוספות אף העשויות להיכנס למשבר עמוק יותר, כגון צרפת ובריטניה. ככל שמתעקשים יותר שהעובדים, הגמלאים והמובטלים ישלמו את מחיר המשבר הכלכלי, כך המשבר רק הולך ומחריף.
איך להסביר את ההודעות המתפרסמות מעת לעת ובמקומות שונים בעולם בדבר "היציאה מן המשבר"? קודם כל כי בעלי הון והשליטים המשרתים אותם (היטב!) מעוניינים ליצור את הרושם שה"קרבן אינו לשווא". שנית, כי בתוך המשבר ישנן הפוגות (ע"ע "עלו הבורסות באירופה" או "יורד מספר המובטלים בארה"ב"). שלישית, פוליטיקאים מסוימיים (כגון ברלוסקוני באחרונה באיטליה או הנשיא הולנד בצרפת) מבטיחים הבטחות רבות במסגרת מערכת הבחירות, צעדים האמורים "לשקם את הביקושים ולתמרץ שוב את הכלכלה", אך בסופו של דבר שבים אל אותה מדיניות הניאו-ליברלית הישנה, העומדת ביסוד המשבר הנוכחי.
יחד עם זאת ניתן כבר לשרטט לפחות ארבעה שלבים בהתפתחות המשבר הקפיטליסטי:
- הראשון: שמקורו בארה"ב, משבר שוק המשני למשכנתאות (בין הקיץ של 2007 לספטמבר 2008) ובמרכזו: נפילת בנקים גדולים ו"חשיפת שערויות " או מקרי שחיתות כגון של זה שהביא את הבנקאי ברנרד מיידוף לספסל הנאשמים ולעונש מאסר של 150 שנה. כאן ה"איש רזה" (בלשונו של נתניהו), המגזר העסקי ובייחוד הפיננסי, רץ חיש-מהר לחיקו של "האיש שמן" (מוסדות המדינה) כדי למנוע את התמוטטות הכלכלית הכללית.
- השני: שהמשכו בארה"ב, פרץ בספטמבר 2008 ונמשך עד יוני 2009, כאשר הבנקים הבינו את עומק הבור והפסיקו להעניק אשראי ולהעביר כספים אחד אל השני. גם כאן, האיש הרזה רץ… והמשך ידוע. במקביל, מתגלים סימני מיתון ונסיגה ביתר במספר רב של מדינות באירופה.
- השלישי: משבר בנקאי נוסף שפרץ ב-2011 ושמקורו (שוב) במצוקת האשראי. במקביל: העמקת המשבר באירופה.
- הרביעי: המיתון השני, שהחל אשתקד ונמשך גם היום. הוא עוד עלול להחריף בארה"ב גלל הקיצוצים בתקציב המדינה – בעקבות פועלם של הנציגים הרפובליקאים בגבעת הקפיטול.
כל שלב ושלב מותיר בצידי הדרך קרבנות חדשים. לפחות שלושה מגזרים נפגעו מהעמקת המשבר ומדיניות הצנע של ממשלות אירופה וארה"ב: הצעירים (בייחוד אלה הנכנסים לראשונה לשוק העבודה), העובדים הוותיקים שפוטרו ממקום עבודתם והמהגרים. ומתי המשבר יסתיים? זה לא תלוי רק ב"כוחות השוק" או במדיניות הניאו-ליברלית של הממשלות השונות, שאין בה יוצאי דופן. הדבר גם תלוי בעובדים, בצעירים, במובטלים, בגמלאים. האם הם יהיו מוכנים לשלם את מחיר המשבר שאינם אחראים לו; או להתקומם נגד הממשלות המנסות להופכם לקרבנות של קבע.
מה שיפה בכל התחזיות המרקסיסטיות מהסוג שהכותב ניסה להעלות פה, בעצם מימי מרקס עצמו ועד ימינו, זה שתמיד הקפיטזליזם במשבר עמוק ואינסופי ואוטוטו השיטה תקרוס, ההמונים יזעמו ויצאו לרחובות וכו' כו'. מעניין יהיה מה דעתו של הכוב על תחזיות כאלה שהושמעו בעבר, גם בארץ וגם בעולם, שלא בדיוק התממשו, ועוד יותר מעניין יהיה לדעת מה אמת המידה לאישוש או להפרכה של התחזית (ובכלל כל הדעות והרעיונות) של הכותב הנכבד, אולי אם יצהיר על כזו אמת מידה יהיה קל יותר להתייחס למאמרים מסוג זה ביותר רצינות
אם היית משלם באובדן כל עמל חייך במשברים של הקפיטליזם שאותם לא ניתן להכחיש בודאי היתה לך דעה אחרת על "התחזיות המרקסיסטיות". בכל סיבוב שבקפיטליזם נכנס למשבר עקב הסתירות הפנימיות שלו (בדיוק כפי שהבחין מרקס) מיליונים ברחבי העולם מתרוששים ומשלמים את מחיר ההתאוששות של הקפיטליזם כל פעם מחדש. זה סוד "גמישותו" של המשטר.
קריסת המשטר היא שאלה אחרת: "בני האדם הם היוצרים את ההיסטוריה שלהם" (שוב מרקס) וכל זמן שיסכימו לשלם את המחיר בשביל בעלי ההון ונספיהם הקפיטליזם ימשיך לשרוד (על חשבונם)
באחיוד האירופי זה דווקא הקומיסר מפינלנד, Olli Rehn, שמוצאו במפלגת המרכז, זה שמאמין בשטות שקיצוץ בתקציבים יביא לשיפור המצב. בעוד שאפילו הפרשן הכלכלי של ה"ניו יורק טיימס", זוכה פרס נובל Paul Krugman טוען את ההיפך ומאשים את הקומיסר שהוא Rehn of Terror (נחרז באנגלית עם "רסן שלטון הטרור"). קרוגמן מאשים את האיחוד האירופי ב- incredible unwisdom (=אי-חוכמה עצומה). וטוען ש"הדהירה לפתרון הצנע באירופה, הקפיצה את חובות רבות מהמדינות בעקבות 'בעיות יוון'. ככל שהחוב פשט כך החריף הצנע". ואצלנו? מכשלת נהנתניהו נוהגת בדרך דומה ומנחיתה את העול על הציבור, במקום על ההון. ובמקום לחתוך בתקציב ההתנחבלויות והצבא היא מענישה את הציבור (שהצביע עבורה ועבור החברות בין "אין עתיד" למתנחבלי "הבית" של נפתלין בנט).
נו שוין. מספרים לנו שהקפטליזם "עומד להתמוטט" כבר 200 שנה.
ומי שהתמוטט בינתיים הם דווקא המשטרים המרקסיסטיים למינהם שהבטיחו "לקבור" את המערב.
הכלכלות ששרדו יפה את המשבר האחרון הן אלו הסוציאל-דמוקרטיות שכולן דוגלות ביוזמה חופשית יחד עם הגנה על עובדים.
מה שעומד ביסוד של כל משבר קפיטליסטי (הנוכחי ואחר) הוא עודף הייצור, שמרקס הוכיח כי בלתי נמנע במסגרת של הייצור המודרני, ולא מה שדוידי כתב. במקרה הנדון, מדיניות ניאו-ליברלית שהי או מדיניות אחרת הופכות, ביחד עם יישום פיתרונותיהם של רהן, קרוגמן ורבים אחרים, לאמצעים קפיטליסטיים בכדי לקדם דחיות ככל שניתן ארוכות של כמה שניתן התדרדרויות כלכליות לרעת בעלי ההון הגדול. לפעמים, הקפיטליזם מצליח במחיר של קורבנות הכלכלה והמלחמה לייצב את עצמו ואפילו לזכות בבום כלכלי לזמן מוגבל. אבל אין פיתרון קפיטליסטי לעודף הייצור – יש רק פיתרון קומוניסטי!
לפני השלב הראשון של דוידי, היו שלבים שהתחילו בהצפת השווקים במוצרים שלא נמכרו עד השלב של "פיתרון מתן ההלוואות", שנפל למשבר של "חוסר פידיון ההלוואות", שנפתר באמצעות "שילוב חסוי של ההלוואות בתוך חבילות השקעה" – "פיתרון" קפיטליסטי שייצר בצדק (למה לשלם במפתיע הלוואות של אחרים?) חוסר אמון בהשקעות פיננסיות.
אז מסתבר שאפילו Fitch Ratings – שבשליטת חברת התקשורת הקפיטליסטית Hearst Corp – מסכימה עם הניתוח שעשה המרקסיסט אפרים דוידי. הלילה הורידה פיטש את דירוג האשראי של איטליה פעם נוספת, כי גם שם מעריכים שהמשבר באיטליה לא נגמר. ועל השאלה של "ממזריטש" וה"דמוקרט" האם זה סוף הקפטיליזם – או רק עוד שלב בכירסום הסולם שעליו הבורסות "נוסקות לשמיים" כאשר מפטרים עוד עובדים או מורידים את שכרם – ומתי ימרדו המעמדות שרק מפסידים ממעמדם וממשכורתם – על כך עוד אין תשובה מדויקת. אבל ברור ש"לֹא לְעוֹלָם חוסֶן", וזה נאמר כבר בספר משלי, פרק כ"ז.
הוא שלל את התיאריה הנואלת של מארקס על 'התרוששות ההמונים' והוכיח שרמת החיים של האנשים בקפיטליזם, כולל ה'פרולטריון', עולה רוב הזמן ויש להם יותר ויותר מה להפסיד ב'מהפכה'. וזה היה עוד לפני הבולשביקים, הקולקטיביזציה, הגולאגים, הג'נוסיידים, המלחמות, הכיבושים, המשטרה החשאית, הדיכוי האינסופי – הפוליטי, התרבותי, הלאומי, הדתי והאישי, ההרעבות ההמוניות וכיתות היורים של הקומוניזם. שנית, הא הפריך את הטענה המארקסיסטית שבחברה הקפיטליסטית מתחסלים כל המעמדות, להוציא ה'בורגנות' המנכסת לעצמה את כל אמצעי הייצור ואת כל הקניין וה'פרולטריון' החסר כל חוץ מכוח עבודתו. הוא הוכיח אמפירית וסטטיסטית שבחברה הקפיטליסטית הולכים ונוצרים כל הזמן מעמדות ביניים חדשים של בעלי קניין, ואילו ה'פרולטריון' הקלאסי הולך ונהפך למיעוט בחברה, וכתוצאה מכך הולך ונגוז גם מבחינה דמוגרפית חלום ה'מהפכה הסוציאליסטית' של המארקסיסטים שהופך מאינטרס כללי כביכול לעניינו של מיעוט קטן.
אתה מדבר על 20 אחוז מאוכלוסיית העולם שמנצלת 80 אחוז.
אבל כשאלה מתמרדים והסתירות בקפיטליזם שעליהם הצביע מרקס נחשפות המשבר מגיע גם ל-20 האחוז.
והם בניגוד לדבריך בכלל לא 'מתמרדים', אלא עובדים קשה כדי להתקדם בחיים.
ב-30-40 השנים האחרונות יש מהפכה של ממש באסיה ובאמריקה הלטינית: סין הפנתה עורף לקומוניזם וביצעה זינוק נחשוני אדיר קדימה תחת הקפיטליזם, כנ"ל הודו, וייטנאם ועוד מדינות רבות.
גם באמל"ט ובייחוד בארצות המובילות ברזיל, ארגנטינה ומקסיקו יש קפיצה קדימה.
אפילו רוסיה שהשתחררה מהקומוניזם מתחילה להתאושש מ-4 דורות של פיגור ומשטר איימים רצחני.
אפריקה והמדינות הערבו-איסלאמיות עדיין בבעייה גדולה, אבל לא בגלל הקפיטליזם, אלא בגלל המבנה החברתי שלהן, האופי הגנגסטרי הנפשע של האליטות שלהן והמורשת הדתית-תרבותית שכובלת אותן. ייתכן שבעוד דור אחד או שניים ישתנה משהו גם שם.
עד שמצבם של ה-80% משתפר (עובדים קשה) הקפיטליזם קורס לך מתחת לאף
הקפיטליזם 'קורס'? אתה חי בסרט.
בינתיים מי שקרסו לך הם המשטרים הקומוניסטיים, כמו באפקט דומינו. עכשיו קובה הקומוניסטית בתהליך של קריסה שאתה לא רואה כמו שלא ראית את קריסת בריה"מ וגרורותיה.
לכיסויי העיניים שלך שמונעים ממך לראות את המציאות יש שם: האידיאולוגיה המארקסיסטית.
אז מה קורה ביון? בספרד? בפורטוגל? באיטליה? עכשיו שמענו על קפריסין! ומי בתור? אז מה קרה? מלחמה? אסון טבע? "המבנה החברתי שלהן, האופי הגנגסטרי הנפשע של האליטות שלהן והמורשת הדתית-תרבותית שכובלת אותן"? (מזכיר דוקא את השיטה הסטחיניסטית לתרץ כל כשלו)ן
נכון, הקפיטליזם לא קורס, הוא רק במשבר עמוק ומיליונים משלמים את המחיר כדי שלא יקרוס וכל זמן שבמערב יסכימו לשלם את המחיר ואלו ש"עובדים קשה" ב-2 דולר ליום לא יתמרדו הוא ימשיך לשרוד לטובת שלטון הטייקונים הבינלאומיים ועל חשבון כולנו.
הסוציאליזם הוא הוא המשטר שבו אמצעי הייצור התכנון והחלוקה נמצאים בידים הדמוקרטיות של העם העובד. לא יותר ולא פחות. משטר כזה לא היה ולא יכול היה להיות שם ולכן לא קרס. מה שהיה שם זה משטר שהיתה לו אידיאולוגיה מרקסיסיטית, אכן, אבל המרקסיזם הוא אנטי אידיאולוגיה בכלל ולכן אינו כיסוי לעיניים אלא המכשיר החזק ביותר עד עכשיו לראות את המציאות נכוחה
אכן ב'ארצות הנמר' הקפיטליסטיות עובדים קשה, אם כי כבר לא תמורת 2 דולר ליום, אלא 10 ולפעמים יותר. והשכר עולה מהר עם העלייה בתפוקה – בסין למשל.
ומה עם קובה הקומוניסטית הקורסת? 20 דולר שכר ממוצע *לחודש*, שזה משהו כמו חצי דולר ליום עבודה.
ומי משלשל לכיסו את הרווחים מעליית התפוקה "בארצות הנמר"?
וכמה שווים בקובה 20 דולר לחודש בחינוך בבריאות בבטחון סוציאלי בפנסייה במזון בדיור בתחבורה ועוד. לקנות את כל זה "בארצות הנמר"? הצחקת אותי
ובכמה שנים של חרם כלכלי, איומים צבאיים ונסיונות פלישה עמדו "ארצות הנמר"? 50? 20? 5?
אז מי שחי טוב על חשבון אלו "שעובדים קשה" אין ספק שיאהב את זה.
בקבוק שמן עולה 3 דולר, ילדה קובנית אומללה הנמכרת ע"י הוריה הרעבים לתיירים פדופילים עולה 30 דולר ללילה, חודש וחצי 'משכורת' רעב ממוצעת בגולאג הקומוניסטי הצף בשלטון חמולת קסטרו.