לוחמי האבן

מבצע עמוד ענן הצית הפגנות של פלסטינים בשטחים הכבושים. מרבית המפגינים היו צעירים, נוער וסטודנטים, שהביעו את מחאתם, בין השאר גם בזריקת אבנים על כוחות הכיבוש, חיילים ומתנחלים. הנערים הפלסטינים עמדו חשופים מול חיילי צבא הכיבוש המצוידים בחימוש קטלני שעשו בו שימוש. התוצאות בהתאם. מספר נערים הרוגים ומאות פצועים. בשפת הכיבוש הצבאית, הגדירו המפקדים את התנהגות החיילים היורים כ"מאופקת".

בהפגנה נגד הכיבוש ונגד ההתנחלויות, סבסטיה, הגדה המערבית, 8/3/13 (צילום: אקטיבסטילס)

אכן, הכובש הישראלי היה יכול להרוג גם מאה מפגינים, אזי שלושה הרוגים זה "איפוק". הכתבים הצבאיים, שהם בדרך כלל שלוחה של דובר הצבא בעיתונות, אימצו את ההגדרה הזו. על פי הגיון זה כל פעילות צבאית ישראלית היא "איפוק". בעופרת יצוקה נהרגו קרוב לאלפיים פלסטינים, רק בגלל "האיפוק" שהרי יכלו להרוג עשרת אלפים. גם מבצע עמוד ענן היה ביטוי "לאיפוק" הישראלי, במקום מאות פצועים ושתי משפחות שנכחדו, ניתן היה להכפיל את הכל פי עשר.

באחת, לא משנה איזו תוקפנות ישראל תבצע, יהיה מספר הקורבנות גבוה ככל שיהיה, "האיפוק" יהיה בן לוויה קבוע כי תמיד יכול להיות יותר גרוע. זה מזכיר לי שיחה עם גרמני שישב עימי באותו תא ברכבת מפריז לפרנקפורט, שאמר לי באחד הקטעים של השיחה כי צריך לראות תמיד את הצד האופטימי בחיים, לדוגמה, הוא אמר, ראה את הרג היהודים במלחמת העולם השנייה, זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

העימותים בין נערי האבנים לבין כוחות הכיבוש הגיעו ביום שישי האחרון (8 בפברואר) גם לרחבת המסגדים בירושלים, ושוטרי הכיבוש פרצו פלשו למסגד הקדוש ומילאו את כל האזור בגז מדמיע, רימוני הלם וכדורי פלסטיק, ופיזרו את המפגינים. היו "רק" פצועים בגלל, איך לא, "איפוק המשטרה".

עימותים אלה בין לוחמי האבנים לבין כוחות הכיבוש העלו את השאלה האם אנו על סִפה של אינתיפאדה שלישית? מפקדי הצבא, שנחשבים בישראל כמומחים לנושא הפלסטיני, מנסים להרגיע את הציבור המודאג בישראל – אין אינתיפאדה בפתח, הפלסטינים עייפים, אין להם אנרגיה. מפקדים אלה כבר הוכיחו בעבר כי דיכוי לא הופך אותם למומחים, עובדה שלא צפו את האינתיפאדה הראשונה, גם לא את השנייה.

האמת היא שהתקוממות עממית קיימת לאורך כל השנים האחרונות, העוצמה משתנה, יש עליות וירידות אבל אין הפסקה מוחלטת. לוחמי האבנים הם היום דוד הפלסטיני הניצב מול גוליית הישראלי. באופן טבעי הסולידריות שלי היא עם דוד הפלסטיני הנאבק להסיר את שלשלאות הכיבוש.

ערפאת ג'ראדאת ז"ל

ערפאת ג'ראדאת, בן 30, נשוי, אב לשניים, אשתו בהריון, סטודנט שנה שלישית במדע המדינה, נעצר על ידי השב"כ בחשד שהשתתף בהפגנה בה נזרקו אבנים לעבר חיילי הכיבוש. הוא הועבר לכלא מגידו, נחקר חמישה ימים ומת. השב"כ העמיד פני תמים ולפי תגובתו הסיבות למותו של ג'ראדאת לא ידועות. ככה, פתאום נפטר בלי להודיע מראש. הפלסטינים טענו כי מת מעינויים. משפחתו הודיעה כי היה בריא.

בניתוח לאחר המוות במכון הפתלוגי הממשלתי באבו כביר נכח גם רופא פלסטיני. התוצאות לא הפתיעו. המחלוקת נותרה על כנה. הרופא הישראלי טען כי אין סימנים לעינויים וסיבת המוות לא ידועה, ואילו הרופא הפלסטיני טען כי נראו על גופו סימני מכות. לכאורה תיקו. רק לכאורה.

הגעתי למסקנה כי ג'ראדאת לא מת אלא נרצח בעינויים על ידי חוקרי השב"כ. את זאת אני מסיק לא מההודעה הפלסטינית אלא דווקא מהודעת השב"כ לפיה ג'ראדאת נבדק חמש פעמים בחמשת ימי החקירות. ההודעה נועדה לטהר את השרץ אולם למרבה האירוניה הייתה כאן הפללה עצמית.

כחבר עמותת רופאים לזכויות אדם יש לי מושג כיצד מתנהלות חקירות השב"כ. מדוע נבדק ג'ראדאת חמש פעמים בחמשת ימי חקירתו? כי אלה הם דפוסי העבודה בחקירות השב"כ. הנחקר עובר עינויים ולאחר מנת עינויים הוא מובא אל רופא היושב סמוך לחדר העינויים, בודק את הנחקר ומודיע לחוקרים אם הנחקר כשר לעמוד במנת עינויים נוספת. רופאים אלה בוגדים במקצועם ושבועתם. ג'ראדאת נחקר והובא אל הרופא או רופאים שהיו במשמרת באותן שעות, בדקו אותו ונתנו אישור בריאות שמשמעותו – האיש כשר למנת עינויים נוספת. בהסתמך על אישור הרופאים הפעילו חוקרי השב"כ עינויים קשים שבמצטבר ג'ראדאת לא יכול היה לעמוד בהם. כך נרצחה חנה סנש שהפכה לסמל, וכך נרצח ג'ראדאת שאף הוא נהפך עתה לסמל. 40 אלף איש, מכל הפלגים הפלסטינים, השתתפו בהלווייתו. ברשעותו, נבזותו וסכלותו, משתתף השב"כ בבניית האתוס הלאומי הפלסטיני.

800 אלף

הניו יורק טיימס פירסם לאחרונה ידיעה לפיה מספר הפלסטינים שנעצרו (ו/או נחקרו ו/או עונו ו/או נשפטו-ג.ס) על ידי כוחות הכיבוש הישראלים ב- 45 שנות הכיבוש, מגיע למספר הפנטסטי של 800 אלף. זו ידיעה שהייתה צריכה לזעזע את אמות הסִפִּים, אבל זה לא קרה. להוציא מספר קטן של פעילי זכויות אדם, הידיעה לא הותירה סימני אי נוחות בחברה הישראלית. נתון זה מעמיד את ישראל בצמרת משטרי הדיכוי בהיסטוריה.

800 אלף, מהווים קרוב לשליש מבני העם הפלסטיני בשטחים הכבושים (הגדה ועזה). אם נוסיף את הפלסטינים שהכובש הישראלי הרג בשנות כיבוש. המספר יגדל בעוד כמה אלפים.

נתונים אלה מאששים את חששותיי, להם נתתי ביטוי לא פעם, כי מתקיים מאמץ עקבי מצד ממשלות ישראל לשבור את רוחו של העם הפלסטיני, לייאש אותו, לטעת בו את ההכרה כי אין לו סיכוי להיות בן חורין, שגורלו נחרץ לחיות ללא זכויות אדם ואזרח. במלים אחרות, עניין לנו במדיניות של השמדת עם לא במובן הפיזי אלא במובן הרוחני נפשי. 45 שנות כיבוש שלא בודדו את ישראל, ובמקביל, השוד הגדול של מפעל ההתנחלויות שבוצע תוך גילויי אדישות מצד הקהילה הבינלאומית שרואה עצמה כידידת ישראל, הזינו את הגזענות הישראלית ונטעו בקרב ישראלים רבים תחושת עליונות שרואה באותה השמדה רוחנית ונפשית מהלך טבעי ומובן מאליו. הפלסטינים נועדו להיות "עם עבדים ומזי רעב" ככתוב בהמנון "האינטרנציונל". בהקשר זה יש חשיבות ראשונה במעלה בחרם בינלאומי על ישראל שיקעקע את הגזענות והאפרטהייד הישראלים. ככל שהכיבוש והדיכוי יימשכו, הנפילה בסופו של דבר תהיה כואבת יותר.

מיסיסיפי בישראל

המציאות של מיסיסיפי בשנות החמישים, של שלטון לבן השורף כנסיות של שחורים, כופה על השחורים תחבורה ציבורית נפרדת, מבצע מעשי לינץ' בשחורים, משתלטת לאיטה על ישראל באיחור של 60 שנים. שלטון הכיבוש נענה לדרישות המתנחלים לאסור על פלסטינים לנסוע בתחבורה הציבורית הישראלית. תקיפות לינץ' של יהודים נגד ערבים נמצאות בעליה. בטבריה הותקף זוג ערבים שבא לפוש בחוף הכינרת על ידי קבוצה של יהודים. הגבר הוכה קשות, ניסו להטביעו באגם, והוא נזקק למספר ניתוחים בפניו. בתל אביב הותקף פועל ניקיון של עיריית תל אביב, ערבי ישראלי, הוכה בכל גופו ונזקק לאשפוז בבית חולים. בירושלים הותקפה פלסטינית ממזרח ירושלים על ידי צעירות יהודיות. תקיפה נוספת בירושלים חוו שתי מורות, יהודיה וערביה, על ידי תלמידי ישיבות. היהודייה ספגה קללות בנוסח "כלבה יהודיה שלא מתביישת ללכת עם ערביה", מכוניתן נופצה והצמיגים נוקבו. אישה ערביה בת 60 הותקפה על ידי צעירים בנצרת עלית. כל זאת התרחש בעשרה ימים. ראש הממשלה לא גינה, כך גם שריו. מזכיר לי את הסרט מיסיסיפי בוערת.

פולארד – לא צדיק הדור

לקראת ביקורו של הנשיא אובמה בישראל מתארגנת עצומה שתובעת מהנשיא לחון את פולארד. 28 שנים הוא יושב בכלא וזה אכן די והותר. אני תומך בדרישה לחון אותו אבל נזהר לא להפוך אותו לקדוש מעונה. ראש עיריית ירושלים ניר ברקת חצה את הגבול בהחלטה להעניק לפולארד את "אות חירות ירושלים". הבה נזכור כי פולארד,שעה ששירת בצבא ארה"ב, גויס כמרגל שמכר את מרכולתו למודיעין הישראלי תמורת תשלומים נאים. שום אידיאולוגיה, לבד מתאוות ממון.

לאחר מעשה, כשהוא יושב בכלא כאסיר עולם, הוא ניסה לשדרג את מעשהו לאחור ולשוות לו מניע אידיאליסטי של סיוע לישראל. בתהליך מדורג הוא גידל זקן, חבש כיפה ונהיה יהודי חוזר בתשובה. מי שרוצה לקנות את התרגיל הזה, שיהיה לו לבריאות. אני מאד סקפטי. גם ממשלת ישראל לא ייחסה לפולארד מניע של סיוע לישראל מטעמים של מוסר, שהרי היא מסרה לארה"ב את כל החומר שפולארד סיפק, במסגרת חרטה על יוזמת הריגול אצל ידידה, ובכך סייעה להרשעתו ועונשו החמור למאסר עולם.

אשר על כן יש מקום לבקש את שחרורו מטעמים הומניטריים וגם מטעמים של נוהג בעולם הנאור לפיו מאסר עולם הא לא עד סוף החיים אלא לתקופה קצובה. דומה שפולארד עומד בקריטריון זה.

ממשלה חדשה

תוך ימים תקום ממשלה חדשה. עוד תהיינה הזדמנויות לכתוב על הממשלה ודרכה. אולם כבר עתה ניתן לומר כי זו לא תהיה ממשלת בשורה. הכיבוש והאפרטהייד יימשכו, הבנייה בהתנחלויות תימשך. השלום לא יפציע. ענני מלחמה נראים באופק. העשירים יוסיפו להתעשר והעניים ימשיכו לחטט בפחי האשפה. הלוואי ואני טועה.

Share on Facebook