ברק אובמה – כוכב עליון

ביומיים וחצי בהם ביקר נשיא ארה"ב ברק אובמה בישראל, המדינה הייתה נתונה להשפעת סם בשם אובמאניה. הנשיא כיכב בכל כלי התקשורת, כל צעד סוקר בשידור ישיר. המוניטין של הנשיא היה של אדם קר ומנוכר לישראל. אם ביקור הנשיא נועד לשפר את יחסי הציבור שלו בקרב העם בישראל, הוא הצליח מעל ומעבר, כפי שתמצת זאת אחד העיתונאים הישראלים, "הוא הגיע חוסיין ועזב ברק". מתקפת האהבה של אובמה טלטלה את ישראל. האיש הוא רב קסם, חיוך כובש, נואם מזהיר, חוש הומור במקום בו הדבר מתבקש. הוא הרעיף על ישראל דברי שבח וקילוסין במינון קשה לעיכול. אם לשפוט את ישראל לפי נאומי אובמה בביקור, מדובר ביפהפייה שלא הייתה מודעת ליופייה.

אובמה ופרס מרימים כוסית (צילום: פיט סוזה, הבית הלבן)

אם מטרת הביקור הייתה להניע מהלך מדיני שיניב הסכם שלום עם הפלסטינים, אזי אני הרבה יותר סקפטי. ממשלת ישראל בהרכבה הנוכחי לא בשלה לשלום.

נקודת השיא בביקורו של אובמה הייתה הופעתו בפני מאות סטודנטים בבנייני האומה בירושלים, שנבחרו בקפידה על ידי שגרירות ארה"ב בישראל. מי שכתב את הנאום מכיר היטב את הסצנה הישראלית, וגם יודע עברית, שהרי אובמה לא צופה בטלוויזיה הישראלית, ותכנית הבידור "ארץ נהדרת"– יש מי שמשדרגים אותה לתוכנית סאטירית- בוודאי לא מוכרת לו. אם הזכיר אותה בנאומו, ועוד בשמה העברי, סימן הוא שכותב הנאום הוא אמריקאי ששהה או שוהה בישראל (למשל אחד בשם דן שפירו) או ישראלי שהיגר לארה"ב אבל שומר על קשר עם ישראל.

חלקו הראשון של הנאום היה שיר הלל לישראל ולקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ישראל. גם צוות תועמלנים המורכב מנציגי משרד החוץ, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לא היה מייצר מוצר כה משובח. אובמה הלך הכי רחוק שמנהיג מעצמה עולמית הלך אי פעם בהגנה על ישראל. דומה שאפילו ח"כ פייגלין מהליכוד ("היטלר גאון צבאי…הנהיג משטר מופת" – פייגלין בראיון ל"הארץ") הביע קורת רוח. אובמה הרחיק עד ספר יהושע, הגם שידע שזהו ספר המהלל ג'נוסייד. הוא אימץ את המונח מדינה "יהודית דמוקרטית", שעה שבוודאי ברור לו, כמי שעומד בראש מדינת כל אזרחיה, שמדובר באוקסימורון. בחלק הזה של הנאום זזתי בחוסר נחת בכיסאי. איזו ישראל הוא מציג? מזויפת להחריד. אין גזענות, אין מלחמות מיותרות, אין כיבוש, ולעומת זאת יש הבנה והסכמה לגחמותיה של ממשלת ישראל. מה לא עושים כד לרצות את הימין.

ואז בא החלק השני של הנאום שבו דיבר אובמה בגנות הכיבוש וההתנחלויות, בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולצדק, מתח ביקורת על כך שאלימות מתנחלים כלפי פלסטינים נותרת ללא ענישה, גינה את המציאות לפיה ילדה פלסטינית אינה יכולה לגדול במדינה שלה והיא נאלצת לראות כיצד הוריה מטורטרים ומפוקחים מדי יום בכל תנועותיהם על ידי צבא כיבוש, שפלסטינים לא יכולים לעבד את אדמותיהם וסטודנטים אינם נהנים מחופש תנועה. אין אפשרות לשלב דמוקרטיה עם ארץ ישראל השלמה קבע אובמה, עיקרון עליו חוזרים מתנגדי הכיבוש מזה עשרות שנים. ברוך הבא בצל קורתנו, הנשיא אובמה. ולאחר ששרטט את הקווים העקרוניים להסכם ישראלי פלסטיני הפליג אובמה בחשיבותו של השלום, שהוא בעצם הביטחון הטוב ביותר לשני העמים. בקטע הזה איבד אובמה את הפייגלינים למיניהם.

עתה הבנתי את החלק הראשון של הנאום. מחבר הנאום התגלה כ"ממזר" במובן החיובי של המלה. החלק הראשון נועד לרכך כל התנגדות. תפקידו היה לעסות את האגו הלאומי-לאומני כדי להכין את השומעים למסר העיקרי שמתמצה בשתי מילים: צאו מהשטחים (או השטוחים כפי שכינה אותם הרב אליעזר שך זצ"ל, מנהיג היהדות הליטאית).

נאומו של אובמה כלל שלוש מלים בעברית "אתם לא לבד" וזכה למחיאות כפיים סוערות. האמת היא שישראל מעולם לא הייתה לבד, תמיד הייתה מעצמה שסייעה ותמכה. אולם מאחורי שלוש המלים מסתתרת אזהרה: אם תמשיכו כך, תהיו בסוף לבד, וגם אמריקה לא תעזור.

בטרם הספיק מטוסו של אובמה לנחות בירדן, התמלאו אולפני הטלוויזיה והרדיו במתנחלים ותומכיהם בניסיון לגמד את הביקור, לשפוך מים קרים על הנאום כ"שמאלני עוכר ישראל". המתנחל טרוריסט חגי סגל, שמשדר לבושתנו מערוץ הכנסת וכותב טור בעיתון הנפוץ במדינה, כתב כי תוכנית אובמה היא אסון ולא תמומש. האירוניה היא שהמימון והחימוש הנדיבים מארה"ב מאפשרים לישראל לבנות התנחלויות ולסגל ללגלג על הידיד.

כאשר אובמה יבין כי גם מתקפת האהבה לא מסיטה את ישראל ממסלול הסרבנות לשלום, יתחיל להרהר האם ההשקעה של מיליארדים בישראל היא בור ללא תחתית וישקול מה טעם לממן מדינה שאתה חולק על מדיניותה.

המתנצל

בטרם עזיבתו את ישראל התבודדו הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו באוהל בנמל התעופה בן גוריון. אובמה הרים טלפון לראש ממשלת טורקיה ארדואן, הגיש את השפופרת לנתניהו ואמר לו, תתנצל. וכך היה. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו התנצל בפני ראש ממשלת טורקיה על הרג תשעה אזרחים טורקים שעה שחיילי חיל הים השתלטו על האונייה מאווי מרמרה.

כל פשעם היה התנגדות לסגר על עזה. שלוש שנים של סרבנות ישראלית להתנצל, הסתיימו (כמעט) כפי שארדואן דרש: התנצלות, פיצויים למשפחות השכולות וסיום המצור על עזה. הדרישה האחרונה טרם מומשה. המצור אמנם הוקל אבל לא בוטל. מה אנו למדים? שמה שאפשר היה לעשות מיד אחרי התקרית מבלי לדרדר את היחסים, הוחמץ מטעמי כבוד לאומי מפוקפק, ונעשה כעבור שלוש שנים בכפייה.

הסרבנות הישראלית פקחה לארדואן את העיניים ובכנס בינלאומי בווינה השווה את הציונות לפשיזם וגזענות. ואכן זה היום פרצופה המכוער של הציונות. הגדרותיו הנכונות של ארדואן לא מסירות את הכתמים ממשטרו האיסלמיסטי.

ויש עוד מישהי שראוי שממשלת ישראל תתנצל בפניה, ח"כ חנין זועבי שהייתה על הספינה והפכה ליעד של שנאה והכפשה – מחבלת קראו לה. היום ברור כי לא היא ולא הנוסעים על האונייה היו מחבלים אלא אנשי הצבא הישראלי שתכננו וביצעו את ההתקפה על כלי שיט אזרחי לא חמוש.

השנה ה-46 לכיבוש

זו השנה ה-46 שישראל היהודית והלא דמוקרטית חוגגת את חג החירות תוך שלילת חירותו של העם הפלסטיני. כמחאה נגד הכיבוש וסולידריות עם הנוער הפלסטיני המתעמת עם חיילי צבא הדיכוי לישראל (צה"ל) אני משליך אבנים דיגיטליות לעבר מספר גופים שמהווים את ראש הנחש של מפלצת הכיבוש והדיכוי: אבן לממשלת ישראל, אבן למטכ"ל, אבן לבית המשפט העליון, אבן לרבני השטחים הכבושים, אבן למנהל האזרחי בשטחים הכבושים, אבן לבתי המשפט הצבאיים, אבן לראשי ההתנחלויות, אבן למטה הכללי של המשטרה, אבן לצמרת השב"כ, אבן לצמרת המוסד ואבן לטייקונים ששדדו את הציבור בשיטת התספורת. זהו, נגמרו לי האבנים. רשימת יעדים נוספת תתפרסם בקרוב.

חזירות עם רוטב גזעני

חמישה גברים שוביניסטים החליטו לתת לעם ישראל שי לחג החירות והחזירו את העבדות.

חמשת הגברים הם שופטי בית המשפט העליון, הנשיא אשר גרוניס, אליקים רובינשטיין, חנן מלצר, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר שדחו את עתירתה של יולנדה גלוטן, עובדת סיעודית מהפיליפינים, שדרשה לקבל תשלום עבור שעות נוספות לפי חוק שעות עבודה מנוחה. הם החליטו כי החוק אינו חל על עובדות סיעוד זרות. הזהו בג"ץ? (בית דין גבוה לצדק). זהו צדק של קניבלים. זו החלטה שמשלבת קפיטליזם חזירי עם גזענות נגד זרים, במקרה זה זרות. גיבורים על חלשים שופטינו. רשמו נא לפניכם: לפי בית המשפט העליון מותר להעביד מהגרות עבודה (המהוות 80 אחוזים מעובדי הסיעוד)

24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, בשכר מינימום ולעתים אף פחות, רק משום שאינן יהודיות על פי חוק השבות. החזירות ברורה, והגזענות כפולה – גם נגד נשים וגם נגד זרים. וגם זה קשור לכיבוש. העסקת עובדים בתנאי עבדות הפכה לתופעה לאחר הכיבוש כאשר פלסטינים מהשטחים הכבושים, כולל ילדים, הועסקו בעבודות הקשות ביותר בשכר זעום וללא תנאים סוציאליים.

כיהודי יליד גרמניה אינני יכול שלא לחשוב על תופעת עובדי הכפייה במלחמת העולם השנייה. אני כבר שומע את צרחות הצבועים "איך אתה יכול להשוות" ואני משיב, לא רק יכול אלא חייב, אם אני רוצה להפיק לקחים הומניסטיים מתקופת השואה.

כמובן, הנסיבות לא זהות, אבל יש קווי השקה מפחידים.

היכן אתה רואה קווי השקה? יתריסו נגדי, ואשיב: קו השקה ראשון: הכפייה. עובדות הסיעוד הן עובדות כפייה. הן אינן רשאיות להחליף מעסיק. משרד הפנים מפחיד אותנו שוב ושוב בשידורי אזהרה על העונש הצפוי לנו אם נעסיק מהגר/ת עבודה, גם אם יש לו/ה רישיון, משום שהרישיון כובל אותו/ה למעסיק אחד ואין לו/ה זכות להחליפו, גם אם המעסיק מתאנה לעובד/ת. קו השקה שני: שעות עבודה מסביב לשעון ללא תנאים סוציאליים.

קו השקה שלישי: עובדות ועובדי הכפייה אינם שייכים לעם הרוב. אינני רוצה לחכות עד שתשתלט דיקטטורה פשיסטית על ישראל שתעביד עובדי כפייה בתעשייה הצבאית.

חזרה לבית המשפט העליון: האם ההחלטה שהתקבלה הייתה היחידה האפשרית? בוודאי שלא. מדובר בהרכב מורחב של תשעה שופטים ובהן שלוש שופטות, המשנה לנשיא מרים נאור, עדנה ארבל ואסתר חיות. כל השלוש הגיעו למסקנות אחרות. סוגיה זו הוכרעה על פי השתייכות מגדרית והשופטות ניצבו הפעם בצד היותר נאור.

אם הזכרתי קודם קווי השקה, הנה קו הפרדה עבה: עובדי כפייה במלחמת העולם השנייה לא יכלו לפנות לבית משפט ולבקש את הגנתו. יש לנו עוד לאן להידרדר.

Share on Facebook