הודעה מטעם "המכון לאסטרטגיה ציונית" בישרה ערב החג כי המכון הקים בשעה טובה ומוצלחת תנועה חדשה – ארגוני זכויות אדם. על פי ההודעה, התנועה תאגד תחתיה "שלושה ארגונים הדואגים כל אחד לפן אחר בסוגיית "שמירה על כבוד האדם וחירותו". נראה כי רגע חגיגי זה מתאים מאין כמוהו לסקירה היסטורית אמיתית של האסטרטגיה הציונית לדורותיה בכל הנוגע לזכויות האדם, כבוד האדם וחירותו.

המילים "אסטרטגיה ציונית" אמורות לתאר את המאמצים לעצמאות של הישוב היהודי בפלסטין ההיסטורית. פחות מפורסמת היא העובדה שנדבך מרכזי באסטרטגיה הזאת היה (ונשאר) חזון סילוק האוכלוסייה הערבית מתוך הטריטוריה שעליה אמורה להשתלט התנועה הציונית. ככל שמדובר בציונות, שאלת הטריטוריה וטיהורה האתני קשורים זה בזה באופן הדוק.

רעיון סילוק האוכלוסייה הילידית מהארץ כדי לפנות מקום למהגרים יהודים נעשתה לדיון פוליטי חשוב הרבה לפני שהמונח "טרנספר" נכנס ללקסיקון הפוליטי הציוני. רעיון זה – העומד כמובן בניגוד מוחלט לערכי "כבוד האדם וחירותו" שבהם מתקשטת התנועה החדשה של המכון לאסטרטגיה ציונית – נדון לראשונה בצורה גלויה בתקופת המרד הערבי. אולם גם קודם לכן, ולאורך כל תקופת ההתנחלות הציונית בוטאה בגלוי הדעה כי את ארץ ישראל יהיה צורך לטהר מערבים. בעוד הימין לא היסס לדבר במפורש על כיבוש הארץ כצורך וכזכות, השמאל נזקק לרוב לכפל לשון ולצביעות כדי לפעול לאותה מטרה בדיוק.

המיינסטרים הציוני-סוציאליסטי אמנם עסק הלכה למעשה בסילוקם של ערבים ממקומות יישובם, אך לא העניק לכך גושפנקה אידיאולוגית ברורה.

"החורבן של יפו בוא יבוא"

לא במקרה, אחת ההתבטאויות הגלויות הראשונות שקראו לחורבן הפלסטיני העתידי היה לא אחר מאשר מנהיג היישוב, דוד בן גוריון, איש "פועלי ציון שמאל". שנים רבות לפני שניצח על הגלית רוב רובו של העם הפלסטיני ממולדתו, הוא כבר פרס את חזונו, וקודם כל לגבי העיר יפו, העיר החשובה והמשגשגת ביותר בתקופה ההיא. בן גוריון לא הצטעצע במילים: "…החורבן של יפו, העיר והנמל, בוא יבוא וטוב שיבוא. עיר זו שהשמינה מהעלייה וההתיישבות היהודית ראוי לה להיחרב כשהיא מניפה גרזן על ראש בוניה ומפרנסיה. אם יפו תרד שאולה לא אשתתף בצערה" ( בן גוריון, זיכרונות בן גוריון, 11.7.1936, כרך ג' עמ' 335).

בעת כתיבת הדברים האלו פעל בן גוריון במרץ להקמת נמל בתל-אביב וכדבריו היה זה "מפעל שיירש מקומו של נמל יפו" (שם. שם.). הוא כמובן התעלם מן העובדה שבלעדי יפו לא הייתה יכולה תל אביב לקום. רק העיר יפו שהייתה עיר מעורבת שרוב מוסדות המתנחלים היהודים שכנו בה, יכלה לספק לשכונה החדשה שנבנתה ב-1909 בסיס, תשתיות, שירותים ותמיכה לוגיסטית. מי בכלל היו הפועלים שבנו את הבתים הראשונים של "אחוזת בית"? לאן נעלמו הדיירים הערבים של האזור הזה?יוסף אליהו שלוש בספרו "פרשת חיי" מתאר כיצד הכניס ועד המתיישבים היהודים רפתות ואורוות ליד אדמתם של שכנים ערבים אשר "סירבו למכור לנו האדמה במחירים מתאימים." ("פרשת חיי" מאת יוסף אליהו שלוש, הוצאה מחודשת, בבל 2005, עמוד 137)

ועידה לתכנון הטרנספר

תכניותיו לעתיד של בן גוריון נחשפות גם במסמך רשמי של מפלגתו שכותרתו: על דרכי מדיניותנו – דין וחשבון על המועצה העולמית של איחוד פועלי ציון (צ.ס.) – התאחדות, בהוצאת איחוד פועלי ציון, ת"א, 1938. המועצה התקיימה לאחר הצעת ועדת פיל לחלוקת פלסטין לשתי מדינות בחסות בריטית. ד"ח זה מצוטט חלקית בספרו של שמואל דותן "פולמוס החלוקה" הוצאת יד בן-צבי ירושלים תש"ם. בכינוס האמור שנערך בציריך מצטט הפרוטוקול מפי בן גוריון: "מדינה יהודית זו המוצעת לנו עכשיו, גם אם יחולו בה התיקונים ההכרחיים והאפשריים אינה המטרה הציונית – בשטח זה אין אפשרות לפתור את הבעיה היהודית. אולם היא עלולה [כך במקור] לשמש שלב מכריע בדרך להגשמה הציונית הגדולה. היא תקים בארץ את הכוח היהודי שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי… הוועדה עצמה לא התעלמה מזעירותו של השטח שהיא מציעה למדינה היהודית ובהצעת העברת האוכלוסין הערבית ממקום, אם אפשר ברצונם טוב ואם לא על ידי כפיה, ניתנה האפשרות להרחיב את ההתיישבות היהודית… הוועדה אינה מציעה נישול ערבים, היא מציעה להעבירם וליישבם במדינה ערבית. כמדומה שאיני צריך להסביר את ההבדל היסודי והעמוק שבין נישול ובין העברה. גם עד עכשיו עשינו את התיישבותנו בארץ על ידי העברת האוכלוסין מנקודה לנקודה…" (דוד בן גוריון – שם).

במילים אחרות: בן גוריון פותח את דבריו בהצהרה שהתנועה הציונית הגיעה לשלב חדש, בו מוצעת לה הקמת מדינה יהודית בפועל. הוא מצביע על כל שמדינה כזו יכולה לשמש בסיס ליצירת צבא יהודי שיוכל להגשים את מטרות הציונות. כלומר להשתלט לא רק על פלסטין המנדטורית אלא אף על עבר הירדן וגם על השטח שמצפון לנהר הירמוך שנמסר למנדט צרפתי. אולם החלק החשוב בדבריו מתמקד ברעיון הטרנספר, ונשען על העובדה שהוועדה הבריטית הציעה לסלק את הערבים מתוך המדינה היהודית "אם לא בהסכמה אזי בכוח". כאן קורם רעיון הטרנספר המשוקע באידיאולוגיה הציונית, עור וגידים פוליטיים. גם אם ממשלת בריטניה לא אימצה בנושא זה את המלצת הועדה, הרי שהיא הוצבה בגלוי על סדר היום המדיני. אליבא דבן גוריון הטרנספר אינו מהווה נישול כיוון שהוא בעצם "העברה מנקודה לנקודה כמו המפעל הציוני מתחילתו". וכך רואים זאת גם מנהיגים ציונים אחרים באותה מועצה: "לא אכנס עתה בפרטי שאלת הטרנספר של הערבים. אבל אין זה הוגן לדמות את ההצעה הזאת לגירוש היהודים מגרמניה או איזה ארץ אחרת. פה אין מדברים על גירוש אלא על העברה מסודרת של מספר ערבים משטח אחד, שימצא במדינה העברית , למקום אחר במדינה ערבית. ז"א – לסביבה של בני עמם, ורוצים להבטיח להם את קיומם בכל אופן בתנאים לא יותר גרועים מאשר התקיימו קודם. הלוואי שהיו מבטיחים תנאי יציאה כאלה לחלקים גדולים של העם העברי…" ועוד מוסיף האיש שיהיה מאוחר יותר שר האוצר הראשון של מדינת ישראל: "להוצאות הטרנספר של החקלאי – אם ניקח בחשבון את דוגמת יון – נזדקק ל 9-12 מיליון לירה…" (אליעזר קפלן – שם).

והנה דבריו של הקיבוצניק "הסוציאליסט" שהיה קודם איש "אחדות העבודה" באותה מועצה: "ואשר להעברה הכפויה – בתור חבר לרמת הכובש הייתי שמח מאד לו אפשר היה להשתחרר מהשכנות הנעימה של אנשי כפר מיסקי, טירה וקלקיליה… ובכן הישנה תקווה שהערבים יסכימו לכך מרצונם הם? איזה חשבון פוליטי כלכלי, לאומי יחייב אותם לעבור לעבר הירדן העני – ולעזוב שטח קרקע פורה ומפותח של מדינת היהודים? הדוגמה שמביאים לנו מהעברת תושבים שהייתה ביון ובתורכיה אין לה כל השוואה כאן. כי אז עמדו הם בפני הכרח לעזוב את הארץ, אחרת ישחטו אותם והם 'הסכימו' להעברה..". (יוסף בנקובר – שם)

גישתם של קפלן ובנקובר מעניינת ביותר. הם מקדמים את הרעיון שיש צורך בטרנספר בכפיה, אך מתעלמים לחלוטין מן העובדה שוועדת פיל דברה על חלוקת פלסטין המנדטורית לשלושה חלקים. חלק יהודי, חלק ערבי וחלק שיישאר בשליטה בריטית. שני הדוברים מתעלמים מאפשרות קיומו של חלק ערבי עצמאי ואת הטרנספר הם מציעים להפנות למדינה ערבית אחרת מחוץ לפלסטין, למשל לעבר הירדן.

עוד אחד ממנהיגי מפא"י אמר "התביעה לערבים שיזוזו ויפנו לנו את המקום כי להם די מקום לאן לזוז, ולנו אין כל מקום וכל פינה בעולם כולו שנוכל לשבת בו לבטח – התביעה הזאת כשהיא לעצמה צודקת מאד ומוסרית מאד – אבל במצב זה אין ביכולתנו להעמיד אותה בפני העולם הפוליטי כתביעה רצינית, ובעל כורכנו עלינו להשלים עם החלוקה… יחד עם זה נשאיר לעצמנו אפשרות של מלחמה על שאר זכויותינו בארץ ועל זכותנו הטבעית וללחום על כל שטח פנוי בארץ ובסביבתה … עכשיו עם השינוי בסטאטוס הפוליטי של הארץ, יש מקום לחדש את תביעתנו על עבר הירדן, או יותר נכון על העמק שמשני צדדי הירדן, מפני שהשטח הנופל בחלקנו אחרי החלוקה אינו מספיק לנו והשטחים שבעמקי הירדן עומדים שוממים…" (ש. לביא – שם).

בעניין הצורך בטרנספר ובצדקתו המוסרית ישנה הסכמה רחבה בין משתתפי המועצה, אולם יש כאלה החוששים שהתוכנית לא תצלח בשל רמתם המוסרית הגבוהה של היהודים! אחד מהם הוא איש קיבוץ יגור שמאוחר יותר היה שר פנים בממשלת ישראל: "נכון שיון ותורכיה החליטו בזמנם 'מרצונם הטוב' על החלפת האוכלוסין, אם כי מספר היוונים היוצאים עלה פי כמה על מספר התורכים. אבל זה קרה אחרי שתורכיה בכוחה הצבאי שברה את אונה של יון, והיוונים ידעו כי באם לא יסכימו 'ברצון' לצאת את אסיה הקטנה – תהיה אחריתם מרה. רק מפני האיום בהשמדה פיסית הסכימו ללכת. אבל הערבים לא יסכימו לכך, כי הם בטוחים – ובצדק שאף שערה לא תיפול מראשם ארצה מידי היהודים…" (ישראל אידלסון [בר יהודה] – שם).

עוד "סוציאליסט", חבר עין חרוד וממקימיו, שהיה לאחר הקמת המדינה שר החקלאות הראשון שלה הוסיף: "אינני שולל את זכותנו המוסרית להצעת חילופי אוכלוסין. אין כל פגם מוסרי בהצעה, שתתכוון לרכז התפתחות חיים לאומיים. נהפוך הוא, זה יכול להיות ועלול להיות, במשטר עולם חדש, חזיון אנושי כביר… מתקבלת יותר על הדעת – כמציאותית – האפשרות לחילופי אוכלוסין, ממש, בין א"י אחידה בעתיד מסוים, לבין עיראק וארצות ערב אחרות, דרך העברת יהודיהן לא"י. ואם גם רחוק חזון זה – אולם הוא מצטרף לאינטרס היכול לעלות בקנה אחד משותף לגמרי…" (אהרון ציזלינג – שם).

חבר מועצה נוסף המעלה גם הוא על נס את מוסריותו ואנושיותו של הטרנספר אומר: "העברה זו, גם אם תיעשה מתוך כפיה – כל המפעלים המוסריים נעשים מתוך כפיה – נצדק בכל המובנים. ואם נשלול כל זכות של טרנספר, הינו צריכים לשלול מה שעשינו עד כה. הטרנספר מעמק חפר לעמק בית שאן מהשרון להרי אפרים וכו'. אמרו כאן שהטרנספר הוא פרובוקציה פוליטית. אין בזה שום פרובוקציה. זאת היא תכנית צודקת והגיונית, מוסרית ואנושית בכל המובנים" (א. לולו – שם).

גם החברה שהפכה מאוחר יותר לשגרירה, לשרה ואף לראש ממשלת ישראל מתפארת במצפונה הנקי: "שאלת הטרנספר באונס, גם אותה יכולים לפרש אחרת מאשר עושה בן גוריון. הנוכל לחשוב לרגע קט שבלי הסכמת הערבים תבוא אנגליה פתאום, אחרי הניסיון המר שהיה לנו איתה, ותעשה משהו העלול להקניט את כל העולם המוסלמי, מתוך דאגה לנו? הייתי מסכימה שהערבים יעזבו את הארץ, ומצפוני יהיה נקי בהחלט. אבל הישנה אפשרות לכך?…" (גולדה מאירסון [מאיר] – שם).

עוד סוציאליסט שהיה בתקופה האמורה עוזרו הראשי של ויצמן בלונדון ותעמלן ציוני בקרב הלייבור והאיגודים המקצועיים בבריטניה, ומאוחר יותר יושב ראש הסוכנות היהודית אמר בדיון: "בן גוריון בנה את השקפתו על שני יסודות עיקריים: עצמאות וטרנסנפר… מדברי בן גוריון יש להסיק כי הטרנספר הוא הכרחי ומוחלט במקרה של חלוקת הארץ… אין אני עושה חשבונות מוסריים – אם יובטחו למועברים שטחי אדמה מתאימים, לא יגרם להם כל עוול – אולם גם במקרה שיושג הסכם כזה מצד המדינה הערבית, נשאלת השאלה, אם אפשר לעקור ולנטוע מחדש עשרות אלפים משפחות פלאחיות נגד רצונן. הרי זה הופך למרות כל ההסכמים, למקור של שנאה ממושכת וחיכוכים בין היהודים לערבים…" (ברל לוקר – שם).

מיסד העיתון "דבר" ועורכו, הנחשב בשמאל הציוני לאיש מוסר ולאידיאולוג סוציאליסטי קבע: "עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי. טוב שכן חוק מאויב קרוב. הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בוודאי לא. בחשבון אחרון – הרי זו רפורמה פוליטית יישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות, ובימי הפורענות התחזקתי בהכרתי, כי הדבר הזה מוכרח לבוא ביום מן הימים. אלא שלא עלה על דעתי, כי ההעברה "אל מחוץ לארץ ישראל" פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי עתידים הם לעבור לסוריה ולעיראק…" (ברל כצנלסון – שם).

סיכום קצר של התבטאויות הדוברים באתו כנס של המועצה העולמית של הציונות הסוציאליסטית מראה בבירור כי ניתן להגדיר אירוע זה כוועידה לטרנספר של האוכלוסייה הילידית מהמדינה היהודית. יש קונסנזוס מלא על ה"צורך" בטרנספר בקרב אותם אנשים שהיו הנהגת היישוב ולאחר מכן הנהגת המדינה. אנשים שעיצבו הן את מוסדות המדינה שבדרך והן את החינוך של אותו דור שגדל וחונך בארץ, ועשור לאחר אותה ועידה ביצע את הטיהור האתני. דברי הנציגים מצביעים על תובנות ציוניות נוספות. למשל ההערכה הגלויה כי למרות שהטרנספר יוגשם בכפיה הרי הדבר לא יפגום במוסריותו. כמו כן התפיסה שיש צורך בעצמאות ולו על טריטוריה זעירה, כי בה ניתן ליצור את הכוח הצבאי, שבעזרתו יוכלו להשתלט על שטחים נוספים הנחשבים לארץ ישראל. האגף המושחת והצבוע ביותר הוא האגף היותר שמאלי של השמאל, אותו מייצגים אהרון ציזלינג בר יהודה וגולדה מאיר. הראשון מציע "מדינה מאוחדת" שממנה יסולקו הערבים, ותועבה זו מכונה בפיו "חזיון אנושי כביר במשטר עולם חדש".

(חלק ראשון מתוך שניים)

• אלי אמינוב הוא חבר הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל הארץ

Share on Facebook