בשישה-עשר במארס מלאו עשר שנים למותה של רייצ'ל קורי מפגיעת דחפור צה"לי בעת שניסתה, עם כמה מחבריה בתנועת סולידריות בינלאומית (ISM), למנוע את הריסת ביתו של ד"ר סמיר נסראללה ברפיח שברצועת עזה.
הידיעה על מותה של רייצ'ל קורי, הארץ, 17/3/2003
חקירת המשטרה הצבאית הסירה כל אחריות ממפעילי הדחפור בטענה שרייצ'ל לא היתה בטווח ראייתם, חרף המעיל הכתום-זוהר שלבשה. איש מן האחראים הישירים או העקיפים למותה של קורי לא הועמד לדין; נתיחת הגופה בוצעה ללא נוכחות משקיף אמריקאי כפי שהובטח למשפחה, וממצאיה המלאים לא פורסמו. דו"ח מצ"ח נמסר לעיונם של פקידי ממשל אחדים ולמשפחה, אך הממצאים המלאים לא הועברו לממשלת ארה"ב כפי שהובטח, והתיק נסגר.
ניסיונותיה של משפחת קורי לתבוע צדק ולדרוש מן המעורבים בדריסת בתם לשאת באחריות, לא צלחו. הממשל האמריקאי השמיע קולות של הזדהות ומלמולי תמיכה אך לא פעל בנחישות ובנחרצות מול הממשלה, ולא תבע ממנה לקיים חקירה "מלאה, שקופה ואמינה" כפי שהבטיח ראש הממשלה אריאל שרון לנשיא בוש. התביעה נגד חברת קטרפילר, יצרנית הדחפור D9 שפגע ברייצ'ל, והמשמש את הצבא בהריסת בתים, הסתיימה בלא כלום. מה שהתגלה לעיניהם, במילותיה של סינדי קורי, היה "מנגנון של מדיניות חוץ רב עוצמה ומבוצר היטב המעניק לישראל חסינות אפילו במקרה של הריגת פעילת שלום אמריקאית".
חסינות מבוצרת מסוג זה מעניקה ישראל למפקדי הצבא, לחיילים ולכל כוחות הביטחון הפועלים מטעמה ובשמה. על כך יכלה המשפחה ללמוד במהלך שבע השנים שבהם נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעת הנזיקין נגד המדינה ומשרד הביטחון שהוגשה בשמה ב-2005 על ידי עו"ד חוסיין אבו חוסיין. עדי מפתח הוסתרו מאחורי פרגוד, מידע חשוב סומן כמסווג, שורות רבות במסמכים חיוניים הושחרו, והסנגוריה הממלכתית הקרינה ביטחון עצמי של מי שמודעים לניצחונם המובטח מראש. פסק הדין שניקה את המדינה ואת הצבא מכל אחריות להריגתה של רייצ'ל קורי היה כמעט צפוי (כמעט, כי שופטים עשויים גם להפתיע). קביעתו של השופט עודד גרשון כי "מדובר בתאונה מצערת מאוד" בגלל הסתכנותה "מרצון" של ההרוגה שהביאה את מותה על עצמה, קוממה והכעיסה, אך לא הפתיעה. הטענה בדבר ה"הסתכנות מרצון" של פעילי סולידריות בינלאומית כבר הועלתה בעבר.
"במובן מסויים", אמרה סינדי קורי לטום רייט ולתרז סאליבה, בריאיון שהם קיימו עם בני הזוג קורי, "רייצ'ל הפסידה במשפט. היא לא יותר מבן אדם מת…זה מה שראינו: את מדינת ישראל באולם המשפט, וזה מזעזע מאוד, כל הדרך שהם מוכנים לעבור כדי לנצח". הריאיון התפרסם במארס השנה באתר האינטרנט counterpunch במלאת עשור למותה של קורי, והוא עוסק בעיקר בהורים ובדרך שבה הם בחרו להפוך את השכול ואת האבל למנוע של פעילות פוליטית הומניסטית מוכוונת תקווה.
"הורים עשויים להתעורר באמצעות ילדיהם" (סינדי קורי)
המאבקים המשפטיים שהמשפחה ניהלה הם חלק מסויים בלבד מכלל פעילותם בעשור שחלף מאז מות בתם. האובדן קטע ברגע נורא אחד את שגרת חייהם השלווה באולימפיה, בירת מדינת וושיגטון שבצפון מערב ארה"ב. האב קרייג, איש ביטוח, האם, סינדי, מוסיקאית ומורה, והאחות שרה קורי סימפסון סרבו להשלים עם השכחתה של רייצ'ל כעוד קורבן בסכסוך רחוק מהבית. הם פרשו מכל עיסוקיהם, הקימו את קרן רייצ'ל קורי לשלום ולצדק במזרח התיכון, הפכו בעצמם לפעילים בתנועת ההתנגדות לכיבוש והשקיעו את זמנם ואת ממונם בעשייה ציבורית נרחבת שמטרתה לקדם שלום במזרח התיכון ברוח האקטיביזם של בתם. מאמריקאים בני המעמד הבינוני שלא גילו עניין מיוחד בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושהידע העיקרי שלהם על הכיבוש הסתמך על התכתבויות עם בתם, הם הפכו לפעילי שלום באופן שמנכיח את רייצ'ל בפעילות הבינלאומית נגד הכיבוש ובשטחים הכבושים.
בנסיעותיהם ברחבי העולם הם פוגשים צעירים וצעירות שמספרים להם עד כמה הושפעו מסיפור חייה ומותה של בתם. קרייג מספר בריאיון כי שחקנית אוסטרלית שגילמה את רייצ'ל במחזה "קוראים לי רייצ'ל קורי", המבוסס על יומניה ועל המיילים ששלחה, החליטה להתנדב באפריקה. המחזה הופק ב-2005 בידי אלן ריקמן וקת'רין וינר, תורגם לשפות רבות והוצג בלמעלה מ-20 מדינות. השנה הוא הועלה בעברית בפסטיבל תיאטרונטו ביפו. שירים ופרקי יומן המעידים על כישרונה הספרותי של רייצ'ל קובצו ב-2008 בספר Let Me Stand Alone (הוצאת WW Norton).
במארס 2009 הצטרפו ההורים למשלחת של "צופן ורוד" (Code Pink) – ארגון פמיניסטי לשלום – שביקרה ברצועת עזה כדי להעיד על ההרס שגרמה מתקפת עופרת יצוקה. במשלחת השתתפו גם המשוררת והסופרת האפרו-אמריקאית, אליס ווקר, והאקטיביסטית הפוליטית מדיאה בנג'מין, ממייסדות הארגון. תנועת "שחררו את עזה" כיבדה את זכרה של רייצ'ל בקריאת ספינה על שמה. הספינה עוכבה על ידי הצבא במים הטריטוריאליים במאי 2010. שנה לאחר מכן נסעו בני הזוג קורי לטורקיה לביקור תנחומים אצל משפחות הרוגי המאווי מרמרה. בנובמבר 2012 הם שהו בעזה בימים של הפגזות עמוד ענן. עם שובם לארה"ב הם מיהרו למחלקת המדינה ודיברו במשך כשעה עם ראש הדסק הישראלי-פלסטיני. "איש מאנשי המחלקה הזאת לא ביקר מעולם בעזה", אמרה סינדי, "איש מהם לא ידע שום דבר על עזה". במובן מסויים, כותבים רייט וסאליבה במאמרם, הפכו סינדי וקרייג קורי לשגרירי החברה האזרחית האמריקאית בעזה.
אולימפיה עירם הציעה למשפחה כתף חמה, ובמקרים אחדים זכו הרעיונות שהם מקדמים, כמו החרם על מוצרים מתוצרת ישראל, למימוש ולהכרה. תביעה משפטית שהוגשה על ידי קבוצה פרו-ישראלית נגד קואופרטיב מזון מקומי שהצטרף לחרם נדחתה, ופסק הדין קבע כי היה בה משום ניסיון בלתי חוקי למניעת חופש ביטוי מהקואופרטיב. התובעים חוייבו בתשלום שכר טירחה לעורכי הדין שייצגו את הנתבעים ובפיצויים להנהלת הקואופרטיב. הניצחון סלל דרך לקבוצות נוספות לאמץ את BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות) כאסטרטגיית התנגדות לכיבוש ללא חשש מהטרדה משפטית. הארגונים האמריקאים Jewish Voice for Peace ו-Young, Jewish & Proud המייצגים את השמאל היהודי בארה"ב ומתעמתים עם אישים פוליטיים ישראלים המבקרים בקמפוסים, ועם נציגי השדולה הפרו-ישראלית, זוכים לשבחים מפי ההורים. כמוהם גם הארגונים לזכויות אדם בפלסטין ובישראל. מחווה נוספת לזכרה של רייצ'ל, בשם סולידריות אולימפיה-רפיח, נולדה ביוזמת אמנית ציורי הקיר האמריקאית סוזן גרין, שהרכיבה ציור קיר ענק מציורים, תצלומים וטקסטים שנתרמו על ידי למעלה מ-150 משתתפים מקומיים ובינלאומיים.
ישראל לא מחכה ל"מגינים אנושיים"
בישראל לא עורר המשפט שניהלה משפחת קורי נגד המדינה ומשרד הביטחון אלא הדים קלושים בלבד. רק קומץ פעילים ופעילות ליוו את בני הזוג קורי ובתם שרה בדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי בחיפה במשך שבע שנים, וחלקם שימשו כמתורגמנים מעברית לאנגלית. האב, האם והאחות נכחו בכל הדיונים, תמיד מאופקים, שקועים במה שמתרחש באולם המשפט תוך הטיית אוזן אחת ללחישות המתורגמנים. בשיחות מסדרון הביעו סינדי וקרייג קורי אופטימיות זהירה, וגם כאשר התרבו הסימנים לחסינות המהודקת שהמדינה מעניקה לכל המעורבים בהריגת בתם, הם שמרו את רגשותיהם לעצמם. עיתונאי חוץ שנכחו בדיונים שהיה בהם עניין מיוחד שמעו מפיהם שוב ושוב על תקוותם "למצוא צדק", ועל ציפייתם כי "האמת תצא לאור".
האמת שיצאה לאור היא פשוטה עד פשטנית. בין אמצע מארס לתחילת מאי 2003 נפגעו בשטחים הכבושים שני אזרחים אמריקאים ושני אזרחים בריטים. רייצ'ל קורי נמחצה למוות ב-16 במארס. בת 23 היתה במותה. זמן קצר לאחר מכן, ב-5 באפריל בג'נין, רוסקו פניו של בראיין אייברי, פעיל סולידריות בינלאומית מניו מקסיקו ארה"ב, מאש שנורתה לעברו מנגמ"ש. על כך העידו חבריו שנכחו במקום בעת הירי. ב-11 באפריל נורה ברפיח טום הורנדל, אזרח בריטי בן 22, סטודנט לצילום ופעיל ISM, בשעה שניסה להרחיק ילדים שנקלעו לטווח הפגיעה של אש צלפים ישראלים. הוא נפגע בראשו, ומת באנגליה לאחר תשעה חודשים. ב-2 במאי נורה למוות סמוך לרפיח צלם של ערוץ 4 הבריטי, ג'יימס מילר, בן 34, בעת שצילם סרט על חיי ילדים פלסטינים. הוא נורה בשעת לילה על-אף שנשא בידו אמצעי זיהוי ודגל לבן וצעק: "אל תירו, אנחנו עיתונאים". בכל המקרים טענו דוברי הצבא ורשויות המדינה כי מדובר ב"תקרית מצערת" שהנפגעים, ש"הסתכנו מרצונם", הביאו על עצמם. אין פלא שבקרב פעילי סולידריות בינלאומית רווחה אז התחושה שרצף הפגיעות בהם אינו מקרי, וכי שמו אותם על הכוונת לשם הפחדה והרחקה (בהמשך אומצה שיטה בטיחותית יותר – מניעת כניסתם לארץ כבר בנמל התעופה ובמעברי הגבול, או גירושם לאלתר של אלה שהצליחו לעבור את כל המחסומים).
הוריו של טום הורנדל ביקרו ברפיח במקום שבו נורה בנם וגבו עדויות מפלסטינים ומפעילי סולידריות בינלאומית שהיו עדים לאירוע. הצלף שפגע בו, תייסיר אל-הייב מגדוד הסיור הבדואי, הודה בירי, נשפט ב-2005 והורשע בהריגה. הוא נדון ל-8 שנות מאסר ושוחרר לאחר שש שנים. בראיין אייברי הגיש תביעת פיצויים על סך 3 מיליון שקל ועתר במקביל לבג"ץ במטרה לגלות מי ירה בו ולהעמידו לדין פלילי. חקירת מצ"ח נמשכה שנים ללא תוצאות ואייברי, הזקוק נואשות לכסף כדי לממן את הניתוחים לשיחזור פניו, נאלץ להסכים להסדר פשרה ולהסתפק בסכום של 600 אלף שקל. הריגת העיתונאי ג'יימס מילר עוררה זעם רב בבריטניה והממשלה הבריטית, בניגוד לממשל האמריקאי, דרשה במפגיע מישראל לקבל עליה אחריות להריגה ולפצות את המשפחה. ב-2009 הושג הסדר פשרה, ומשפחת מילר קיבלה התנצלות צבאית ופיצוי בסכום של 1.5 מיליון ליש"ט, לאחר שהתחייבה כנראה לא לתבוע בעתיד את הקצינים והחיילים שהיו מעורבים בהרג.
בשלושת המקרים שבהם נענתה המדינה, ולו חלקית, לתביעותיהם של משפחות ההרוגים והפצוע היציגו התובעים תיעוד או עדויות שהקשו על המדינה להתנער מאחריותה בטענה שאסונם ארע עקב פעולת מלחמה. לפי המשפט הבינלאומי טענה כזאת מנקה את המדינה מאחריות לנזיקין במקרה של פגיעה באזרחים. רגע הדריסה של רייצ'ל קורי לא נקלט במצלמה. עד כה לא ברור אם החמיצו מצלמות האבטחה בציר פילדלפי את הרגע הזה או שהוא נמחק, אם בכוונה או מתוך טעות. המדינה טענה כי הדחפור עסק בפעילות מבצעית באזור מלחמה שקורי וחבריה לא היו אמורים להימצא בו. בהקשר זה ראוי להזכיר שההכרזה על רצועת עזה כאזור מלחמה היתה שנויה במחלוקת עוד באותה עת. במארס 2003 צוטט שר הביטחון אז, שאול מופז, כאומר, שישראל הכריזה מלחמה על חמאס ברצועת עזה וכי כל האמצעים כשרים בעיניה זולת כיבוש מלא של הרצועה. יואל מרקוס שאל במאמר תגובה שפורסם ב-11 במארס ב"הארץ": "מי החליט על המלחמה הזאת ומה בדיוק יעדיה חוץ מהרג יתר של אזרחים, הריסת בתים וחיסול מחרטות?" מדיניות ישראל, המשיך מרקוס, "הגיעה למבוי סתום…מחזוריות הפיגוע-תגובה-פיגוע-תגובה נהפכה למעגל קסמים של דם". מאמר המערכת של העיתון מפקפק בתבונת הפעולות הצבאיות ברצועה "הגוברות בעוצמתן ובהיקפן אך לא מצליחות לעצור את ירי הרקטות על שדרות", ותוהה אם הצבא לא חצה בפעולותיו את הקו המפריד בין ענישה והרתעה ובין נקמה.
ביולי 2012, כחודש לפני הכרעת הדין במשפט קורי, חישקה המדינה בחישוק נוסף את גלגל ההצלה שלה מפני תביעות נזיקין של אזרחים שנפגעו מפעולות צבאיות. תיקון מספר 8 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) מונע מעתה מנפגעים לתבוע פיצוי מן המדינה גם אם יימצא תיעוד מפליל ויימצאו עדים לביצוע פשע מלחמה. החוק המתוקן גם מרחיב את הגדרתה של "פעולה מלחמתית", וקובע כי המדינה לא תפצה תושבים באזורים המוכרזים על ידי הממשלה "שטחי אוייב". מן הסתם רק הצבא ומנגנוני הביטחון רשאים להגדיר מהי "פעולה מלחמתית" ורק הם ורשויות המדינה ייקבעו מהו "שטח אוייב", מיהו אוייב ומה יעלה בגורלו. כך אפשר להמשיך בכיבוש ובסרבנות השלום בלי חשש מתביעות ולפי החוק והפסיקות התואמות.
על הקו העובר בין רפיח לבגדד
נותר לנו לתהות מדוע ויתר הממשל האמריקאי לממשלת ישראל על חקירה "מלאה, שקופה ואמינה" בפרשת מותה של רייצ'ל קורי כפי שהובטחה למשפחתה. אני מעזה להעלות השערה משלי המחברת את רפיח של מארס 2003 לבגדד באותה השנה. ארבעה ימים לאחר שרייצ'ל קורי נמחצה למוות פלשה קואליציה מלחמתית בראשות ארה"ב לעיראק. המלחמה באפגניסטן כבר נכנסה לשנתה השנייה. לממשל האמריקאי לא היה שום עניין להתעמת עם ממשלת ישראל על זכויותיהם של "מגינים אנושיים" שנפגעו בשטחים הכבושים רגע לפני שהוא עצמו עומד להפוך את עיראק לאזור מלחמה ולשטח כבוש שבו אין ערך לחיי האזרחים, ושבו ייחצו כל הגבולות במה שנוגע לרמיסת זכויות אדם. המלחמה ב"טרור העולמי" מתירה לארה"ב ולגופי הביטחון שלה להפר כל זכות אנושית וכל חוק בינלאומי לזכויות אדם, לרבות זכויות אזרחיה שלה. הרחקת אזרחים שהתנדבו לשמש כמגינים אנושיים מאזורים המוגדרים כאזורי מלחמה היתה ונשארה אינטרס משותף לשתי המדינות.
בינואר 2003 יצאו מלונדון שלושה אוטובוסים בני קומתיים שהסיעו מאות צעירים וצעירות לעיראק. תקראו להם אידאליסטים תמימים, אך הם האמינו באמת שנוכחותם בסביבה אזרחית תמנע את הפלישה, או למצער שיהיה לה איזשהו משקל בשיקולי התקיפה. טום הורנדל היה אחד מאותם צעירים, ובהיותו בעיראק הוא שמע על נסיבות המוות של רייצ'ל קורי. ב-6 באפריל כבר היה ברפיח וחמישה ימים לאחר מכן נורה בראשו. היכן מצופים להיות פעילי שלום וזכויות אדם אם לא באזורי מלחמה שבהם אזרחים חיים בסכנה מתמדת וזכויותיהם הבסיסיות מופרות? היכן, אם לא במקומות שבהם הם מקווים לחולל שינוי לטובה? שבהם הם מתכוונים למצוא גם משמעות לחייהם? טום הורנדל הרהר בשאלות האלה כשכתב ביומנו זמן קצר לפני שנורה את השורות הבאות: "מה אני רוצה מחיי? מה שעושה אותך מאושר אינו מספיק… אני רוצה יותר… וכשאמות ארצה לחייך בזכות הדברים שעשיתי ולא לבכות על מה שלא עשיתי".
מעניין כמה פעילי זכויות אדם מהברנז'ה יצאו לסודן כדי למנוע טבח של 300,000 שחורים בידי מוסלמים בחסות השלטונות. עוד מעניין כמה פעילי זכויות כאלה יצאו לסומליה וניגריה, שם מתחולל ג'נוסייד אכזרי של נוצרים. לזרוק אבנים על חיילים ישראלים תמיד יותר קל ויותר בטוח. מישהו מעלה בדעתו באיזה מצב צבירה יחזור לארצו (אם יחזור) פעיל זכויות, אם יזרוק אבן על חייל סודני, או אפילו סתם יצעק משהו לעברו?
הכי קל ל"התעסק" עם היהודים הרי אנטישמים שונאים אותנו בלי קשר לכיבוש המוסלמים שונאים אותנו כי לא הצליחו להשמיד אותנו למרות התקפה של כל צבאות ערב ערב 48 בקיצור לשינאה נאמר מצא מין את מינו ……אם יפיעו אותם "פעילי זכויות אדם "בסודן או באירן ויפגינו למען זכיות אדם שם הם ימצאו עצמם על עמודי תליה או אם כדור בראש
"היכן מצופים להיות פעילי שלום וזכויות אדם אם לא באזורי מלחמה שבהם אזרחים חיים בסכנה מתמדת וזכויותיהם הבסיסיות מופרות?"
לא בטוח שהם עומדים בציפיות.
למדינת ישראל מעולם לא היתה אג'נדה פנימית מקורית וריאלית שניתן באמת להבחין בה.
היא מקויימת ע"י בעלי עניין גלובליסטיים באורח מעוות ומזוייף כדי לתרום לדומינציה שלהם.
בהתנהלותה זו היא מבטאת וומיישמת אג'נדה חיצונית (אימפריאליסטית) במסווה של "צדק" ליהודים.
לשם כך מוענקות לה מבחוץ, באופן מסורתי, כל צורות התמיכה והגיבוי כדי שהתבערה האסטרטגית תשאר לבעור. זה ההסבר מדוע היא נראית כפי שהיא נראית.
לתוך התבנית הזו, שנקבעה לה מראש, רשאי כל "אידיאליסט", חילוני או דתי, ליצוק את התכנים שלו לעצמו ובלבד שמסגרת האלימות היהודית המופנית החוצה אל השכנים לא נעצרת. כל אחד מהם ראשי להתגאות (ולהסתגר) בחלק הקטן שיצר עצמו תוך כדי שהוא מתעלם מהמסגרת הכללית-המאחדת הנוראה. לכן ביום העצמאות כל אחד מקבל צ'אנס להדליק את המשואה שבוערת במיוחד בשבילו.
מכיוון שלישראל מעולם לא היתה אג'נדה פנימית לא מתעוררת התחושה של חורבן אלא רק של חוסר שיוויון בנטל. כלומר אם היה שיוויון מלא בנטל אז לא היתה שום בעיה עם הברבריזם? כנראה שלא.
אין סיכוי שארה"ב או ישראל יחפשו את האמת.
ישראל וארה"ב עובדים לפי הכלל שאומר
כאשר אני הורג אני נלחם למען הדמוקרטיה והצדק
כאשר הצד השי הורג מדובר פעולת טרור.
כל ערכאה שבפניה הובא העניין קבעה אותן מסקנות: רייצ'ל קורי הסתכנה ואשמה במותה. המשפחה והפעילים צריכים להפסיק לחפור בעניין. היא לא חוסלה, לא נרצחה ולא הותקפה. היא נהרגה בתאונה מחרידה. זה שהיא הייתה אדם טוב (אגב, גם זה מוטל בספק, ר' http://www.takeapen.org/images/Terror/Rachel%20Corrie%20burns%20%20US%20flag.jpg) לא אומר שלא עשתה שטות ולקחה סיכונים מיותרים. אני מתאר לעצמי שגילה הצעיר ונטיותיה לצדק אבסולוטי גרמו לה להעריך לא נכון את הסיכון.
התכוונת להגיד שהיא הפריעה לטורף במהלך סעודתו…
ולכן הטורף טרף גם אותה כמו את אלה שמשלמים את נוכחות הטורף כבר 65 שנה.
נו בוודאי שהיא לקחה סיכון, היא עמדה מול טורף מסוכן (שאולי לא שיערה כמה זדוני הוא).
אני כשלעצמי לא אופתע משום פשע – וגם לא המזעזע ביותר – אם יתגלה שיצא מירושלים.
שכחת לצין שגם אזרחים אמרקאים נהרגו עי הטרור הפלסטנאי בתוך מדינת ישראל ואלה דוגמאות קטנות עשרות בעלי אזרחות אמריקאית נרצחו בפעולות טרור פלסטנאי בישראל?
רן דגוני, וושינגטון
הרשות הפלסטינית הסכימה ליישב תביעה שהגישה נגדה בבית משפט פדרלי בניו-יורק לסלי נוקס, אלמנתו של אהרון אליס, אזרח אמריקני-ישראלי שנרצח בפיגוע ירי במסיבת בר-מצווה בחדרה בשנת 2002.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000540129תקדים משפטי בסכסוך בישראלי-פלשתיני: בית משפט אמריקני פסק שעל הרשות הפלשתינית לשלם 116 מיליון דולר לבני משפחתם של זוג אמריקני-ישראלי שנרצח בפיגוע.
אפרת וירון אונגר, בעלי אזרחות כפולה – ישראלית ואמריקנית – נהרגו מאש מחבלים כאשר חזרו מחתונה עם בנם התינוק ליד בית-שמש לפני שמונה שנים. בני משפחתם של הזוג הגישו את התביעה נגד הרשות במרס 2000 במדינת רוד איילנד בארה"ב
מאמר מעולה. רואים שנעשתה עבודה טובה וקריאה מרובה.
נותר רק לקוות שאנשים בעולם יגלו אכפתיות ויחרימו מוצרים ויצאו נגד אמריקאל גם בלי שילד שלהם יידרס על ידי טנק או שירו לו בראש.
שירה היום יחרימו מוצרים מחר יחרימו בני אדם ……………… אולי כבר כדאי להכין את הטלאי הצהוב שוב מקווה שלא תמחקו את התגובה
למה הפעילים האמריקנים לא מבקרים את פעילות ממשלתם במזרח התיכון ובוחרים לבקא ממשלים זרים?
ארה"ב קוטלת מידי שנה בני אדם בהיקפים שישראל לא פגעה בכל שנותיה. יש משום אדונות בהגעת פעילים אמריקנים לישראל, במובן של "אנחנו מבינים יותר טוב מכם מהו הפתרון הנכון עבורכם". מסתבר שלאמריקנים אין פתרונות טובים עבור עצמם ולכן יצוא פתרונות נראה גדול עליהם