עצמאות וטרנספר
בחלקו הראשון של המאמר הבאנו את עיקר עמדותיהם של חברי מפא"י בכנס המועצה העולמית בשנת 1938, לשאלת הטרנספר של הערבים מארץ ישראל. עשר שנים מאוחר יותר היו אנשים אלה למנהיגי מדינת ישראל. ההתייחסות גלוית הלב לעניין מה שהם כינו 'חילופי אוכלוסין', נבעה הן מתחושת הדחיפות שנוצרה עם החלטת ועידת פיל לאפשר להקים בארץ שתי מדינות, יהודית וערבית, והן בשל העובדה שרק זמן קצר קודם לכן הפכה מפא"י להנהגת היישוב היהודי בארץ. מאוחר יותר קשה למצוא התבטאויות דומות של מנהיגי היישוב.
יוסף וייץ ומנחם אוסישקין בחניתה, 1930 (צילום: ארכיון קק"ל)
ראוי לשים לב כי באי המועצה העולמית בשנת 1938 מתייחסים לכל התושבים הפלסטינים כאל פלאחים ערבים ומתעלמים מן העובדה כי שליש מאוכלוסייה זו הם עירוניים השוכנים בערים. התעלמות הדוברים מחלק כה מרכזי באוכלוסייה ומשכבות פלסטיניות חדשות שנוצרו בערים מאפשרת למתכנסים לדבר על ארץ נחשלת שאין לה כל קשר למודרנה. זהו חלק משמעותי ב"חלום הציוני" המעוות שמומש הלכה למעשה בשטח בעת הטיהור הגדול ב 1948.
מסקנות צמרת מפא"י ביחס לאוכלוסייה הערבית לא פורסמו כמובן בפומבי. אולם השפעתן על הנוער העברי הייתה מיידית. בעוד ההנהגה מאמצת בפומבי את מדיניות "ההבלגה" – הן כדי לא להרגיז את השלטון הבריטי והן כדי ליצור אשליה של רודפי שלום – הרי בקרב הנוער נשמעות קריאות לשימוש מיידי בכוח. אפילו אניטה שפירא מביאה דוגמאות לכך בספרה האפולוגטי "חרב היונה", בהוצאת עם עובד, 1992:
"בירושלים בלטה התופעה, שנערים וילדים התייחסו בקלות ראש לקרבנות ערבים. אחד הנערים דיווח שבבית ספרו מתווכחים על השאלה 'כמה ערבים צריך להרוג כשנהרג יהודי אחד'… ביום פעולת אצ"ל בעיר רקדו ילדים מסביב לגווייתו של ערבי שנרצח…" (שם עמ' 362 ). שפירא מביאה עוד הבהרה מעניינת על היחס לערבים: "בטיוליהם במרחבי הגליל לא יכלו החניכים (של תנועות הנוער הציוניות, א.א.), שלא להיתקל בערבים. אולם לקורא את תיאוריהם, נדמה שהם לא ראו אותם כלל". (שם עמ' 372). "… דומה שהם התייחסו אל אזורים אלה שרובם היו מיושבים בכפרים ערביים, כאילו היו ריקים מתושבים (שם עמ' 373)."
מסתבר שהצברים "יפי הבלורית והתואר", שהחלו בשנות השלושים של המאה שעברה לטייל בארץ בהמוניהם, הפכו את ילידי הארץ האחרים לשקופים. בני הנוער היהודים שקבלו חינוך ציוני התייחסו ליישוביהם של בני האומה הראשונה בפלסטין כריקים. ההתעלמות מקיומם האנושי של הערבים וממפעליהם הייתה נדבך מרכזי בהבניית תודעת הדור שביצע את הטיהור האתני מאוחר יותר. האחראים לכך היו מוריו ומחנכיו של אותו דור שעל אחד מהם מספר לנו מירון בנבנישתי: "התייחסותו אל השכנים הערבים אופיינית להתייחסותם של בני אותו דור. היא מצטיינת בהתעלמות כמעט מוחלטת, ואזכור הערבים נעשה רק בהקשר למעשי אלימות". ( 'חלום הצבר הלבן' , הוצאת כתר 2012, עמ' 38). אביו של בנבנישתי, חתן פרס ישראל דוד בנבנישתי, היה אכן דמות חינוכית מרכזית ואחד ממייסדי מסורת המסעות של "ידיעת הארץ" כמכשיר לגיבוש הנוער הציוני. בשנים 1945 – 1947 פרסם בנבנישתי האב סדרת חוברות בשם "ארצנו" שבהן תיאורים של נוף הארץ כפי שאמור היה להראות בתקופת בית ראשון ושני. כאשר ריכז את החוברות לשלושה כרכים, נכללו בהן שלושה עמודים שנגעו ל״ערביי הארץ״ (שם), ובהם סיווג את הערבים הפלסטינים על פי מאפיינים תת אתניים או דתיים. על אוכלוסיית הגליל כתב: "בגליל מצויים יותר מכל אזור בארצנו פלאחים שמוצאם מעמים ומארצות שונות. מלבד הערבים המוסלמים הקרובים בדתם לרוב הפלאחים נמצאים בגליל הדרוזים… המתואלים (שיעים).. הצ'רקסים ופלאחים נוצרים…" על גישתו כותב מירון בנבנישתי: "גישה פטרונית זו, המבוססת על תחושת עליונות אירופית, מרמזת על היומרה הציונית בדבר הקדמה שיביאו היהודים למזרח הנחשל, ובעיקר לפלאח המוסלמי העצל, המלוכלך, הבור והחולני" (שם עמ' 50). זהו אכן תהליך של דה הומניזציה שקדם לטיהור האתני.
היחס העוין והמתנשא של הנהגת היישוב היהודי לערבים בפלסטין, לא השתנה גם עם שוך המרד ותחילת מלחמת העולם השנייה. במארס 1940 הקימה הסוכנות היהודית ועדת מחקר סודית ליחסי יהודים – ערבים. בעדותו בפני הועדה אומר מי שהיה מאוחר יותר נשיאה השני של מדינת ישראל: "אין לנו לחשוב על תיאוריה המעוניינת לפתח את הערבים. אני לא מעוניין לפתח את הערבים…
"רק אם היהודים יוכלו להוכיח שהם יכולים להסתדר כך שלא ייהנו הערבים מהם – זהו הדבר החשוב ביותר – זה יהיה חזק יותר מאשר 48 נביאים אשר יתנבאו לקואופרציה עם הערבים…" יצחק בן – צבי (הציונות מפי מנהיגיה, פרופ' ישראל שחק, הוצאת גלילאו 1976). ואילו זה שהיה מראשי "הקרן הקיימת לישראל" מצטרף לדבריו בעדותו: " אנו בעד עבודה עברית ותוצרת עברית ב- 100% ושוב מתוך שלא לחזק את הערבים ולא לאפשר להם להכות שורשים בארץ…״ מנחם אוסישקין (שם).
אחד האנשים החשובים בפיתוח וטיפוח התוכניות בדבר הצורך בסילוקה של האוכלוסייה הערבית ומראשי מתכנניה, הוא מי שהיה מנהל מחלקת הקרקע והייעור של קק"ל, יוסף וייץ. בהיסטוריוגרפיה הציונית לא נחשב וייץ לדמות חשובה אולם מה שמעניין בפעילותו הכפייתית בנושא הטרנספר, הוא פגישותיו עם רוב חברי ההנהגה הציונית המבטאים בפגישות אלה את תמיכתם ברעיון. האיש ה"לא חשוב" הזה היה לשומר גחלת רעיון הטרנספר גם בתקופה בו נמנעו המנהיגים הציונים מדיונים בעניין. ביומנו המצוטט בספרו "יומני ואגרותי לבנים" שיצא בחמישה כרכים בהוצאת " מסדה" בע"מ, 1965 הוא כותב:
"ירושלים 19.12.40.
"נקריתי עם ליפשיץ במשרדו, והוא הראה לי את מפת א"י המובלטת. היא יפה ומועילה. הוא דיבר על הצורך להכין חומר בקשר לשאלת עתידנו בארץ, שיסודו ברעיון של 'פיתוח הארץ' כדי ליצור מקום גם בשבילנו. החומר הנדרש הוא: לדעת כל כפר ערבי, רכושו של כל אחד והאפשרות של פיתוח חקלאי אינטנסיבי, שעל ידו תופרש העבודה לצרכינו. עניתי לו:
"בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור, שאין מקום בארץ לשני העמים יחד. שום 'פיתוח' לא יקרבנו ולא יביאנו למטרתנו, להיות עם עצמאי בארץ הקטנה הזאת. אם הערבים יצאוה תהיה הארץ רחבה ומרווחת בשבילנו, ואם הערבים יישארו, תישאר הארץ בדלותה ובצמצומה. כשתגמר המלחמה בניצחונם של האנגלים, וכשישבו העמים השופטים לצדק על כיסא הדין חייב עמנו להביא את עצומותיו וטענותיו בפניהם, והפתרון היחיד הוא ארץ ישראל, לפחות א"י המערבית, ובלי ערבים. אין כאן מקום לפשרות!…
"אין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות, להעביר את כולם, מלבד אולי בית – לחם, נצרת וירושלים העתיקה. אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד. וההעברה צריכה להתכוון לעיראק, לסוריה ואפילו לעבר הירדן. למטרה זו ימצאו כספים, וכספים מרובים"… (כרך שני, עמ' 181/2)
"ירושלים, 17.6.41.
"היא הנותנת – להסביר לרוזוולט וליתר המדינאים ידידינו, שארץ ישראל אינה קטנה כלל אם יוצאו ממנה הערבים, ואם יוגדלו מעט גבולותיה בצפון עד הליטני ובמזרח עד ראשי הרי הגולן יתווספו לארץ עוד כמיליון דונם אדמה טובה, ואז יש מקום בארץ ישראל המערבית לששה – שבעה מיליון יהודים, ואם הללו יועברו לכאן בבת אחת, הרי הפתרון לשאלת היהודים וא"י יחד. את הערבים יש להעביר לעיראק ולצפון סוריה"… (שם – עמ' 202)
"ירושלים, 10.7.41.
"אחר הצהריים השגתי סופסוף ראיון עם שרתוק (שרת) וקפלן. הריאיון היה קצר. שרתוק מתכוון לנסוע מחר למצריים, ולא רצה להעמיס על עצמו 'דברים' שאין להם עניין במישרין עם נסיעתו זו… ישבתי בחדרו בסוכנות והרציתי לפניו בקיצור את מחשבתי שגאולתנו תבוא רק אם תתפנה הארץ בשבילנו. העברת האוכלוסין הערבים היא הכרחית, אם רוצים אנו להעלות בתביעותינו פתרון כהלכתו… אני מציע שהסוכנות תמנה ועדה בת שלושה – חמישה חברים לשם חקירת האפשרות של ישוב הערבים בעיראק, בסוריה ובעבר הירדן"…
"שרתוק הודה לי על השיחה… אשר לעצם הרעיון, הוא נראה לו כאוטופיה, אבל אם נציע הצעות ריאליות אפשר ויהיה ממש בכך. אשר להכנת התכנית, הוא מוכן ליתן יד להגשמתה. אז אמר קפלן שגם הוא רוצה להיות שותף לכך. סיפרתי לו על עבודתי בהערכת הרכוש הערבי בארץ וקפלן התעניין בסיכום… הוא שאל מי יהיו חברי הועדה. עניתי, כי יש לי הצעה ברורה ביחס לשניים והם: ליפשיץ ואני. על היתר יש לחשוב"… (שם – עמ' 205/6.)
"ירושלים, 28.9.41.
"אחר הצהרים שוחחתי ארוכות עם כצנלסון, המתארח עתה בבית י. רבינוביץ' בבית הכרם, על בעיית 'העברת האוכלוסין'. מסתבר שהוא דוגל ברעיון זה שנים אחדות, ולא עוד אלא שגם הוא רואה בכך כמוני, את הפתרון היחיד לבעייתנו בארץ. הוא מאמין שהכורח הפוליטי שייווצר עם סיום המלחמה, יעמיד את מנהיגי העולם על פתרון זה וסופם שיקבלוהו, ואם לא ביחס לכל הארץ כולה, הרי לפחות בחלקה. הוא עודדני לאסוף חומר מנופה ומסודר להתקנת תכנית של העברת האוכלוסין ויישובם בארצות השונות. הוא הבטיח לדבר על כך עם קפלן ושרתוק"… (שם – עמ' 214).
"משמר העמק, 6.9.41.
"אחה"צ שוחחתי עם חלק מחברי הקיבוץ כאן על התכנית להעברת אוכלוסין. הרציתי על הפרטים. חזן ענה, שהוא והקיבוץ הארצי יתנגדו לתכנית זו מפני שאין בה תועלת, אינה ניתנת להתגשם ועל כן היא עלולה להזיק בהקימה את הערבים נגדנו. הוא מאמין בדרך הפיתוח ובמשטר הסוציאליסטי העולמי, אשר בהתגשמותו תיפתר גם השאלה היהודית בא"י. עוד חברים בשאלות שונות שעיקרן: אין אמונה בהתגשמות התכנית אף שהיו רוצים בה. בערוב היום התפזרנו, וכל אחד נשאר בשלו. בשבילי היה בכך מעין מישוש הדופק של 'השומר הצעיר'. חבריו אינם מאמינים בניסים אך לעומת זאת הם סומכים על הנס של 'תיקון העולם'. (שם – עמ' 215)"
(הדיווח הזה משמעותי ביותר על רקע היותו השומר הצעיר התנועה המזוהה ביותר עם ההתנגדות לחלוקת הארץ בתקופה מסוימת והדאגה לזכויות הערבים הפלסטינים. והנה כאשר מעלים בפני יעקב חזן, "הכהן הגדול" של הסוציאליזם הציוני, את רעיון הטרנספר הוא עונה באופן ערטילאי ומופשט ואינו טורח כלל להוקיע את הטרנספריסט או להזהיר את חבריו בשומר הצעיר מפני רעיונותיו. הוא מאפשר לוייץ – מתנגדו הפוליטי – להמשיך בהטפה לטרנספר בפני צאן מרעיתו; כל זאת במפלגה שהתנהלה על פי עקרונות סטאליניסטיים מובהקים ולא הייתה פתוחה לערעור על המנהיגות האידיאולוגית. אכן, לא במקרה היו יישובי הקיבוץ הארצי בין הנהנים הגדולים מחלוקת הקרקעות הגזולות אחרי הנכבה שנים ספורות אחר כך, שלא לדבר על זריזותם בהתנחלות אחרי מלחמת 1967).
"דמשק 11.9.41.
"בשתיים אחה"צ יצאנו ממטולה. הגענו לכאן ב – 5.30. מיד יצאנו לחפש אחרי מפות. השגנו הוצאה חדשה. אברהים דורה – סוכנו של נחמני כאן – עוזר לנו בהשגת ידיעות סטטיסטיות וכדומה"…
" זחלה, 18.9.41.
"עברנו את אל ג'זירה (מסופוטמיה עילית). אין ספק שג'זירה זו עתידה לשמש בית קליטה עצום לאנשים עובדים, חקלאים ועירונים. שטחי הקרקע הטובים מרובים, המים מצויים בשפע ופתוחים לשימוש ולניצול. אם אומות העולם תרצינה באמת לפתור את השאלה היהודית פתרון של ממש, הרי יוכלו להשיגו במידה מרובה על ידי העברת חלק מאוכלוסיית א"י הערבים לג'זירה הסורית, ובלי ספק גם לג'זירה העיראקית. אין ספק שחקירה מעמיקה תעלה, כי לג'זירה בגבולותיה הטבעיים, בין הפרת והחידקל, יכולה לקלוט כמיליון חקלאים נוספים וכמספר הזה עירוניים. עלינו לכוון לאפיק זה את המחשבה ואת המעשה"… (שם – עמ' 210-215)
"ירושלים, 31.5.42.
"הבוקר שוחחתי עם גר' (מאיר גרבובסקי) על התכנית ל'יום השלום' בעיקר על התכנית ל'העברת אוכלוסין'. הוא סיפר על ועדה שהרכבה: הוא, קפלן, שרתוק וג'וזף (דב יוסף), לעיבוד תכנית למחקרים ולפעולות הכנה. הוא מתייחס באהדה גמורה לתכנית של העברת אוכלוסין, אבל יש לעשותה בזהירות רבה. הוא חושב גם על תכנית גדולה למחקר שאלת בארץ. לא ידעתי למה הוא מתכוון. הוחלט שיכין ראשי פרקים ויביאם לשיחה שתתקיים בינינו מחרתיים. לשיחה זו אביא אני ראשי פרקים על עבודת המחקר להעברת אוכלוסין"… (שם- עמ' 259)
אוסף ההתבטאויות הנ"ל מאשר בבירור כי האגדה על היות הטיהור האתני של מלחמת 1948 תוצאה של נסיבות ואילוצים של המלחמה, ללא תכנון מוקדם, היא בסך הכול באמת אגדה. אנו רואים כי על רקע המרד הערבי, אימצה ההנהגה הציונית את רעיון הטיהור האתני כמעשה הכרחי כדי ליצור טריטוריה נקייה הפתוחה להתיישבות יהודית. "תנועת העבודה" הציונית שנעשתה בשנות השלושים להנהגת הישוב היהודי, מאמצת את הצורך בטרנספר של האוכלוסייה הילידית – כל אגף בהתאם לאידיאולוגיה שלו. האגף המרכזי בשם בניית האומה וריכוז היהודים בארץ, והאגף השמאלי בשם החזון לעולם חדש, שיפתור את כל בעיות העולם וכמובן גם את הבעיה היהודית.
כאשר יורדת מסדר היום ההצעה למדינה יהודית, מפסיקה גם ההנהגה הציונית את הדיונים בשאלת חילופי האוכלוסין, הקשורה ישירות לרעיון העצמאות. את תכניתו של האיש שיכריז על הקמת המדינה היהודית ב-1948, הגדיר אחד מאושיות הסוציאליזם הציוני – ברל לוקר כך: "בן גוריון בנה את תכניתו על שני יסודות – עצמאות וטרנספר". יסודות אלה שהיו ב-1938 בגדר חזון, מומשו עשר שנים מאוחר יותר על ידי המתיישבים היהודים. בראש מדינת המתנחלים עמדו באותה עת אותם אנשים שהיו בציריך ב-1938.
לאחר שפרצה המלחמה העולמית לא עסקה הנהגת המתיישבים בדיונים עיוניים בשאלת הטרנספר ובזמן המלחמה אף נמנעו כמעט לחלוטין בהעלאת רעיונות מסוג זה. יתכן שהסיבות לכך היו התרחשותם של טרנספרים ביבשת אירופה הכבושה בידי הנאצים אך הסיבה העיקרית לכך הייתה הזהירות והבנת הצורך בחשאיות. דווקא עיסוקו הבלתי נלאה אך הגלוי והרעשני של יוסף וייץ בעניין, מביא כנראה לאי בחירתו לחבר ועדה אותה הוא מציע. ועדת הטרנספר הזו הוקמה בחדשים הראשונים של 1942 וחבריה היו מאיר גרבובסקי (ארגוב), אליעזר קפלן, משה שרת ודב יוסף, ששלושה מהם היו מאוחר יותר שרים בממשלת ישראל. לא ניתן למצוא פרוטוקולים של ישיבותיה, ואת עובדת הקמתה מביא לידיעתנו רק יוסף וייץ. רק במלחמת 1948 נעשה הטרנספריסט האובססיבי יוסף וייץ, חבר ראשי ב"וועדת הטרנספר". מעלליה של אותה ועדה והמשימות שנטלה על עצמה, מצויים בפירוט רב בכרכים ג' וד' של כרכי היומן.

חשוב, תודה!
גם היום ממשיכים למצוא, אפילו על מפת הנכבה שהפיקה עמותת זוכרות, אמתלה לטיהור האתני ב"קִדמה" מערבית מחויבת-מציאות לכאורה!
הדחף הג'נוסיידי הזה לא פסק ועם השנים הפך לתוכן הלאומי המרכזי של העם היהודי ומדינתו עד כדי כך שכל מנהיג(ה) ציוני(ת) נמדד עפ"י הסרגל הערכי הזה – לאמור מהי מידת ההתלהבות שלו(ה) מחיסול היחידה הפלסטינית כגורם מעשי בשטח. התוכנית הקשורה בשימור ה"רוח החיה" (תרתי משמע) הזו כהמשיכיות אל העתיד היא לב הציונות אז כהיום, אם לא הגדרתה ממש. מבחינה זו אפשר גם להבין מדוע החיסול הוא איטי ומתמשך שנים כה רבות – שכן אם תפסק חלילה חוויית החיסול רוח הציונות עלולה להתמוטט והיא תשאר ללא מטרה. וה"ייציבות" הקבועה הזו מתאימה מאד לאימפריאליזם. שם למעלה רואים בזה רק ברכה לדומינציה שמסתייעת בשמירת האיזור להתבשל על אש קטנה מבלי תאריך סיום.
כשם שההתנחלויות הן מכשול-פיזי לשלום ולשם מטרה זו קמו, כך החינוך הציוני הוא מכשול-נפשי לשלום ולשם מטרה זו אנו נשטפים בזה מדי יום ברחבי העולם.
15 חודש אחרי שהנאצים תקפו את פולין כתב יוסף וייץ: "אין מקום בארץ לשני העמים יחד". ובזמן שהיהודים הועברו למחנות המוות הוא כתב על הסיכום בינו לברל כצנלסון ש"עודדני לאסוף חומר מנופה ומסודר להתקנת תכנית של העברת האוכלוסין ויישובם בארצות השונות". אילו ידע זאת ישעיהו לייבוביץ היה ודאי מבין את המקור של ה"יודו-נאציזם", שנוסד הרבה לפני 1967.
רעיון הטרנספר, שנראה בתקופתנו כה מזעזע וקיצוני, לא היה כזה (אצל מרבית האומות) בשנות השלושים. טרנספר נעשה במקומות כמו טורקיה ויוון אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובוודאי אחרי מלחמת העולם השניה.
היום זה לא יעלה על הדעת, אז זה נראה פחות הזוי, אפילו ראוי
למותר לציין מה היתה דעתם של ערביי פלסטין על היהודים… טרנספר היה בעיניהם הפתרון המתון ביותר
די אם נשווה את מה שקרה לישובים יהודיים שנכבשו על ידי ערבים ב-1948 מול מה שקרה לישובים הערביים שנכבשו על ידי יהודים
ישב מנהיג הפילסטינים המופתי עם היטלר בברלין.
מתוך פרוטוקול השיחה בין שני בעלי הברית איך לפתור את השאלה היהודית במזה"ת (תרגום מגרמנית):
"המופתי הזכיר את האיגרת שקיבל מגרמניה
שבה נאמר כי גרמניה תומכת בשאיפות הערבים לעצמאות
ולחרות ולחיסול הבית הלאומי היהודי….
הפיהרר השיב כי הגישה העקרונית של
גרמניה לשאלות אלה, כפי שהמופתי בעצמו כבר הזכיר,
ברורה. גרמניה דוגלת במאבק חסר פשרות נגד היהודים. זה כולל
את המאבק נגד הבית הלאומי היהודי בפילסטין, שהוא לא יותר ממרכז להשפעה ההרסנית של האינטרסים היהודיים. גרמניה גם יודעת כי הטענה
שהיהדות ממלאת תפקיד חלוצי בחיי הכלכלה בפילסטין
בשקר יסודה. מי שעובדים שם הם הערבים, לא היהודים …
(היטלר תיאר מה יקרה כשהצבא הגרמני יכבוש בקרוב את המזה"ת מכיוון הקווקז)
ברגע שזה יקרה, יודיע הפיהרר לעולם הערבי ששעת השחרור הגיעה. מטרת גרמניה תהיה השמדת היהדות המתקיימת בחסות המעצמה הבריטית בתוך המרחב הערבי…
המופתי השיב כי לדעתו הכל יתגשם כפי שהפיהרר ציין
והוא לגמרי רגוע ושבע רצון מהדברים שהוא שמע מראש המדינה הגרמני."
אפשר לחשוב, כמה פונקציונרים מחליפים דעות… אי אפשר להסיק מכך שום דבר על מה שהתרחש ב 1948, מרבית הפלשתינאים ברחו רק לשמע שמועות חסרות בסיס הרבה לפני שיהודי חמוש אחד התקרב לכפר, היו מעט מאוד גירושים מתוכננים- הפלשתינים ממש ששו להפוך לפליטים, ואם הם היו מנצחים, האם הם היו מאפשרים ליהודים להשאר בארץ או שהיו מחסלים אותנו עד היהודי האחרון?, ואם לא היו הערבים ששים אלי קרב ומוכנים לפשרה- כי אז מעט מאוד אנשים משני העמים היו צריכים לעזוב את ביתם, הנסיון לגלגל את אשמת פליטי 1948 רק על מדינת ישראל והציונות הוא עלילה אנטישמית- ושום דבר פחות מכך.
מדהים כמה שוצף האתר בעיסוק התפל הזה של תכנון מדוקדק של טרנספר, בעוד בפועל לכל אותם מחשבות לא היה שום ביטוי ממשי, למעט זלזול והתנשאות על הפלסטינים (האם גם אז חשבו עצמם לפלסטינים?). הרי רוב עיסוקם של הציונים, לבד מניהול יומיומי של כאילו מדינה, היה להתנגד לבריטים ולכוונתם לצמצם עד לאפס כל אפשרות של מדינה יהודית, ובוודאי לכל התנגדות ערבית.
גם אם המסקנות הן שהטרנספר תוכנן לפרטים (מסופקני) ותוכנית ד' היא לא אחרת מאשר ביצועו, הרי שישנם מספר שאלות, כגון מדוע נשארו כ-20% מהאכלוסיה הערבית, ומה פשר קריאות (בודדות?) לערבים לא לברוח, ולבסוף, האם יש לכל התכנונים הללו משמעות לאור העובדה שהציונות לבסוף הסכימה לחלוקה הארץ, וההנהגה הערבית לא הסתירה את כוונותיה לאשר עתידה של האוכלוסיה היהודית. אני משוכנע שאף אחד מהעדויות המוצגות במאמר זה לא היו זרות לחוקרים (כפי שהוצג), כגון בני מוריס, אניטא שפירא, ועם זאת, האם הגירוש של האוכלוסיה הערבית לא היה הפיתרון ההומני יותר, היינו, תחליף לטבח יהודים.
מעניין גם אם מישהו ירים את הכפפה למאמר אלטרנטיבי "תולדות האסטרטגיה הפלסטינית".
האסטרטגיה הפלסטנאית היתה פשוטה לזרוק את היהודים לים אלה מה הפלסטנאים הם קדושים אסור לגעת בהם אסור להעביר עלהם ביקורת ואסור להזכיר את המפגש בין שני הידידים המופתי והיטלר והפתרון הסופי כך זה כשהצביעות חוגגת אני זוכר ב67 ערב מלחמת ששת הימים את מצעדי הראוה והקריאות איטבח אל יאהוד עם הדגלים והגולגולות [ מזכיר משהוא ] ודברי השיטנה כלפי היהודים זה משום מה נמחק מזכרונם של אנשים מסוימים כ"נל ערב מלחמת השחרור קריאות לטבח יהודים בתחנות הערביות של מדינות ערב ופגיעה ביהודים שחיו שם כולל רצח יהודים במדינות ערב זה נמחק מהזכרון למה כי זה הורס את התאוריה שהיהודים אשמים בתוצאות מלחמת השחרור הנכבה אם הם היו מנצחים אנחנו לא הינו כאן ואת הלקח הזה לצערי חלק טרם למדו אותו
בגלל שהטרנספר לא תוכנן לפרטים נשארו פלסטינים בישראל.נראה לי שהסגנון המתחמק המבולגן והעמום של בן גוריון עמד גם מאחורי ״תכנון״ הטרנספר. זה שהוא לא תוכנן לפרטים זה לא אומר שהטרנספר לא תוכנן בכלל ושהוא לא נכלל בפקודות שקיבלו לוחמי ההגנה והאצ״ל
ערב פלישת צבאות ערב ב48 הכריז מזכ"ל הליגה הערבית עבד אל-רחמאן עזאם פחה " זו תהיה מלחמת השמד וטבח רבתי אשר יזכר כמעשי הטבח של המונגולים והצלבנים" הוא אמר "הכיבוש [פלסטין] יהיה פשוט כטיול צבאי.. עניין פשוט יהיה לזרוק את היהודים לים… עצת אחים נתונה לערביי פלסטין לעזוב את אדמתם ובתיהם ולשבת ישיבת ארעי במדינות האחיות שכנות לבל יבאו תותחי הצבאות הערביים ויקצרו בהם קציר….[דרור אידר ישראל השבוע יום שישי 19'04'13 כתבה תחת הכותרת זה או אנחנו או הם]
הכותב מביא כאסמכתא גם את דברי מירון בנבנישתי בספרו "הצבר הלבן". אבל עיון בספר מלמד שמנוסת הערבים ב-48' לא הייתה פרי תכנון של ההנהגה. אדרבה, היא באה להם בהפתעה. רק כשגברה התופעה בא התיאבון והמנוסה באה לעיתים ביוזמת ההנהגה. בנבנישתי מתייחס בסלחנות מסוימת לתופעות אלו עד הקמת המדינה גם משום שהיא הייתה חלק ממלחמת קיום וגם משום שלהנהגה לא פורמלית הוא נותן "הנחה". לעומת זאת הוא מוקיע את "הטיהור האתני" שלאחר קום המדינה בטענה שמדינה ככזאת חייבת לקיים אמות מוסר אחרות.
עם כל הכבוד לשיח האקדמי המרתק החושף כאן פנים לכל צד, תמהני כיצד קבוצה של אנשים אינטליגנטים כל כך, יכולה להתעמק בשאלה כל כך לא רלוונטית.
באמת, עם כל הכבוד:
כל הדמויות וההנהגות שהועלו כאן לדיון ע"י קודמי (כולל כותב המאמר), אחראיות (כבר למעלה ממאה שנה) לפיאסקו הזה, שנקרא יחסי ישראל- פלסטין. יצורים ויצירים אלה, לא היו ולא יהיו סוציאליסטים ולבטח לא ינהיגו סוציאליזם או יקדמו בשורתו. הרי מדובר בערימה של עסקני זבורית בעלי גרגרת מקשקשת המשרתים טייקונות בבשרן. לא, לא, אנני בא להשחית ויכוח אקדמי נאור, אלא לנצל הרגע ולהזכיר לכולנו, שאילו היינו (יהודים וערבים בישראל- פלסטין) מכוננים בשתי החברות, סוציאליזם דמוקרטי, היה כאן מזמן שלום. מה אכפת לי מה אמר לאומנאי (שעוסק בלאומניות למקצועו) יהודי, מתישהו ומה ענהו הדתנאי (שעוסק בדתנות למקצועו) הערבי מניי וביי… כמעט והייתי כותב בלשון גנאי וביבים (למשל: "מוכטה הייתי משגר לכוונם"), אלא שהמקום מאלצני לדקדק בלשוני. ע"כ אסתפק בהפנית תשומת לבכם לביצה שאתם נוברים בה…תרצו או לא היא, כבר נדונה ליבוש. או שיש סוציאליזם, או שאין.
מי שלא מבין שהציונות הקשורה קשר גורדי עם האימפריאליזם ואינה מתקיימת בלעדיו, היא המהות של המשטר ושל החיים שלנו כאן, של הסכסוך ושל הקפיטליזם בצורתו הקולוניאלית הישראלית, כנראה שלא מבין כלום (כולל הקשקשן הבלתי נלאה)
ללא הבסת הציונות הסוציאלזם הוא מילה טחונה כמו "צדק", "זכויות אדם" ו"דמוקרטיה."
יתר על כן,, הציונות היא העצם שתקועה בגרון של יהודים וערבים כאן ולא מאפשרת קיום אפילו תחת משטר ליברלי מערבי ללא יומרות "סוציאליסטיות"
אז מי שלא מבין זאת כאמור יכול להצטרף למפלגת העבודה….
כרגיל במקומותינו אתה מבלבל בין הכבשים לבין הזאבים המכסים עצמם בעור של כבשים. על נשמתה ודמותה של הציונות מתקיים מאבק איתנים בתוך העם היהודי מזה דורות. והנה אתה בהבל פה מנכס המושג "ציונות" לטובת גזענים חשוכים. לא רק שאינך מסיר כסויו המזויף וחושף ערוותו, אלא שהינך עוטף הזאב ומהדק פרוותה של הכבשה אותה טרף, לגופו…ועוד לא דברנו על עורה של הכבשה הסוציאליסטית, אותה עוטה זאב אחר לגופו…