האם יצליח גם הפעם התרגיל המסריח של בנימין נתניהו? האם ניתן להרוג סורי ולנוח, כפי שהאם היהודייה הקלאסית של דרויאנוב ציוותה על בנה, שגויס לצבא הצאר הרוסי ונשלח להילחם בטורקים?

אם נשפוט על פי הכרזתו הפומבית של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, נתניהו שיחק אותה. כיוון שלא מדובר בנושא מקומי, אלא בפרשה סבוכה עם השלכות גלובליות מרחיקות לכת, לא כדאי לבזבז את הזמן על פרשנויות-מטעם בערוצי הטלוויזיה שלנו. ארצות הברית חוזרת שוב לאסטרטגיה שלה בעיראק, ומנסה לקעקע ממסד מפלצתי, אבל יציב, כדי להעמיד תחתיו ממסד מפלצתי אחר, אבל פחות יציב ויותר תלוי באמריקאים ובסעודים. מי שרוצה לקרוא למהפכה סונית בסוריה, בחסות ושינגטון וריאד "אביב עמים חדש", שיבושם לו. הניסיון העיראקי מוכיח שאפילו סילוקו של מנוול אמיתי כמו סדאם חוסיין לא הביא גאולה לעם, אלא רק פיגועי טרור מזוויעים והשתלטות של גורמים אמריקאים על הכלכלה המקומית לטובת אינטרסים זרים.

אפילו הפרשן הצבאי של ערוץ 10 אלון בן-דוד, שמנסה בשנתיים האחרונות להשיל מעליו את שאריות הרוני דניאליזם שלו, הביע השבוע דאגה שמא העקיצות הישראליות בסוריה יביאו בסופו של דבר לתבערה באזור. אהוד ברק הוא האשם הראשי: מהיום שבו נכנס לפוליטיקה הוא ביקש להחזיר את ממשלות ישראל למדיניות סירוב מתוחכמת שכל תפקידה הוא להטיל את האחריות לפיצוץ המשא ומתן על הערבים. היו שני יעדים לטקטיקה הזו, שאותה הפיץ דן מרגלית בשמו של ברק: למנוע ביקורת בעולם על מעשיה של הממשלה, שכללו הפרות רבות של עקרונות המשפט הבינלאומי; לשכנע את הצעירים בישראל שאנחנו עושים הכול כדי להגיע להסכם שלום ורק הערבים מונעים אותו. תפקידו של ברק בהטיית המרכז הלאומני הישראלי ימינה, עד שהידרדר לכלל שיתוף פעולה גלוי עם הימין החילוני (ליכוד) ועם הימין הדתי-לאומני, היה מכריע.

נדמה לי שחלק מהכתבים הצבאיים, שהחלימו כבר מהמורעלוּת המיליטריסטית (שהיא חלק מהמטען שהם מסגלים לעצמם במגעים עם הקצונה בצה"ל) מתחילים להעלות שאלות חשובות, ומוטב לנו להקשיב להם. לביבי נדמה שהממסד הדמוקרטי בוושינגטון כבר סלח לו על חתרנותו נגד אובמה בשירות הרפובליקנים השמרנים. אבל לא לעולם יוציאו האמריקאים את הערמונים מהאש בשבילנו. הניסיון לסבך את ארצות הברית במלחמות מיותרות ושנויות במחלוקת יהפוך את הממסד הישראלי ליונתן פולארד קולקטיבי בעיני דוברי הממשל. אני מודע לעובדה שכל זמן שההרפתקאות ההזויות ביותר נוחלות הצלחה איש לא יקשיב לביקורת שלנו ושרק נעורר איבה בשל עמדתנו "האנטי-פטריוטית". כך קרה בחודשיים הראשונים של מלחמת לבנון בשנת 1982, וכך עברה עלינו שנת 1973. כאשר תבוא עלינו הפורענות הבלתי נמנעת, יצהירו כולם שהם היו על אלטלנה שלנו, ושתמיד התנגדו למדיניות כלפי סוריה ואיראן.

לא נוכל להצהיר שהגיע הזמן להיבדל מהעדה הרעה הזאת ולפעול בהתאם לניתוח השכלתני של האירועים. לגורם הזהות יש השפעה רבה עלינו. כמו כל חברי לדעה, שמכונים באתרי האינטרנט שמאלנים במקרה הטוב וסמולנים במקרה המחליא, גם אני הגעתי למסקנות מרפות ידיים, שאת חלקן טרם הפנמתי מבחינה רגשית. אבל בנקודה מסוימת בימי חיי החלטתי, שאנחנו מפונקים יתר על המידה, מצפים בסתר ליבנו שכל העולם יחבק אותנו וירצה ביקרנו. לאנשים כמוני, שנולדנו במה שקוראים היום "האליטות של תנועת העבודה", יש זיקה רגשית לדור המייסדים, קשה לנו לעטות את מסיכת הניכור כלפי בני עמנו, שחלחלה לתוך שכבות רבות בשמאל הרדיקלי. העם הוא שלנו, השפה העברית היא שפתנו, והתרבות הישראלית היא תרבותנו גם אם יש לנו אהבה עמוקה לתרבויות אחרות.

לכן אני מתייחס בביטול מוחלט להשמצות שמנוסחות בסגנון פשיסטי מובהק ומסתייג גם מהתווית "השמאלנית". אנחנו לא שמאלנים וגם לא סמולנים אלא אנשי שמאל, סוציאליסטים עם השקפה דמוקרטית עמוקה, עם ערכים של אהבת אדם ואחוות עמים, עם העדפה ברורה לאוניברסאלי על המקומי, למכנה המשותף הרחב בין בני אדם על פני המכנה המשותף הצר, הלאומני או אפילו הלאומי. מכאן נובעת הנחישות לא להתבטל בפני דעת הרוב, אלא לנסות לשנות אותה. זהו המקור לעמדתנו שאין למחוק את קו הגבול הדק שבין איבה מוחלטת לממסד הישראלי והציוני לבין התנגדות לעצם קיומנו. הטון החיובי שלנו, "הַבָּרִיא", נובע מכך שאיננו מונעים על ידי שנאה לכל דבר ישראלי. יש ישראלים מצד אחד, ומתנחלים ותומכיהם מהצד השני. אסור לפי החוק לקרוא להחרמת מוצרים מההתנחלויות אבל מותר להמליץ על רכישתם ממקור אחר. אם לא נשמור על ההבחנה הזאת נגיע עד מהרה למצב, שכולנו נהיה מוחרמים בכל רחבי העולם התעשייתי ולכן נסבול מבחינה כלכלית, חברתית וגם ביטחונית. אני משוכנע שסוציאליסטים ראויים לשמם סולדים מניכור כלפי בני עמם, גם אם הם מוכנים להילחם בכיבוש ובעוולות החברתיות עד חורמה.

זלילת השטחים גורמת לטובים שבינינו להפנים, שאולי לא נוכל להתמיד בעמדה הזאת. התנועה הציונית והממסד הישראלי החליטו שלא די להם בהרס פלסטין ובכיבוש הממושך; ישראל כישות מדינתית הפכה לימנית בעיני כל העולם וזוהי גם תדמיתה העצמית כיום. השבוע שוחחתי עם חבר מהשמאל ושנינו התאבלנו על העובדה שפתרון שתי המדינות הפך לבלתי מציאותי, והוא עתה רק סיסמה ממסדית שמאפשרת את גזל כבשת הרש של העם הפלסטיני בגדה המערבית הכבושה.

כתבתי "התאבלנו" בכוונת מכוון; מדינה אחת לשני העמים לא היה עיקר רעיוני בתנועת השלום והשוויון שבהן פעלנו. חשבנו אז על החזרת כל השטחים הכבושים, חלוקת הריבונות בעירנו ושלום עם הפלסטינים ועם שאר מדינות ערב. השלום היה יעד, אבל גם אמצעי להפניית משאבים לצרכים חברתיים, לשוויון, לסוציאליזם. החלום הזה קועקע עד תום. מבין חבריי לדרך אני מאתר עתה שתי קבוצות עיקריות: אלה שסבורים שחלום שתי המדינות ירד מהפרק, ושיש לחתור למדינה אחת לבני שני העמים ולשוויון זכויות אזרחי ולאומי מוחלט; והאחרים, שטוענים שיש לחכות עוד שנה שנתיים ולקוות שהתהליכים האזוריים והבינלאומיים יקדמו הסכם על פי מתווה הצעות השלום של הליגה הערבית. קיימת כמובן גם קבוצה שלישית, קטנה יותר אבל בהחלט איכותית של חברים וחברות שתמיד תמכו בפתרון של שוויון מלא במדינה אחת באורח עקרוני ועתה הם סבורים שצדקו לאורך כל הדרך בניתוח החברתי והמדיני שלהם. אבל אסור לטעות: כולנו מאוחדים בכך שלא נסבול משטר שמשתית את מדיניותו כלפי פנים וכלפי חוץ על בסיס קבוע של עקרונות מחפירים של הפרדה גזעית, דהיינו, אפרטהייד.

• פורסם בכל העיר, 10 מאי 2013

(צילום: אקטיבסטילס)

Share on Facebook