כידוע, הימין זכה לניצחון בבחירות לכנסת בינואר השנה. עלינו לזכור שכוחו של הימין בארץ בנוי על יסודות איתנים הקשורים בתפקיד הסגולי שממלאת מדינת ישראל לצד ארה"ב במערכה של טיפוח ושמירה על ההסדר האזורי-העולמי. במילים אחרות, ישראל זוכה בסיוע צבאי, כלכלי ופוליטי מארה"ב ומהמערב בגין העזרה שהיא מספקת להם בשליטה בעמי המזרח התיכון הערבים ובפיקוח עליהם. תפקיד זה מחייב חיכוכים רבים עם ארצות ערב ובמיוחד עם הפלסטינאים. אין זה מפליא שמצב זה עיצב במידה מכרעת את השקפות העולם ואת התודעה של האוכלוסיה היהודית במדינת ישראל. כל דבר אפשרי נעשה כדי לצרוב בתודעתם את עיקרי השוביניזם. ישנם שמות רבים למצב זה: 'mind set' , 'תודעה כוזבת', והיעדר מודעות מעמדית.

הפגנה למען צדק חברתי בתל אביב, 11/5/13 (צילום: אקטיבסטילס)

יש לשמאל חולשות, ויש סיבה לחשוב שהוא היה יכול להתגבר עליהן ולהצליח יותר במאבק על התודעה. אך מי שחושב שהחברה הישראלית היא level playing field (תנאי תחרות הוגנים) טועה בגדול. בלשון אחרת, התנאים האובייקטיבים הם שמחזקים ומנציחים את כוחו של הימין וגם גורמים לנסיגה מתמדת של הקולות הליברלים שבמרכז החברה הישראלית.

מימוש רווחים בימין

הדיבורים על המילה היפה "משילות" אינם אלא כיסוי להכנת הציבור באופן רעיוני ופוליטי לצמצום דרסטי בדמוקרטיה הישראלית. התוכנית אינה חדשה. זכויות האופוזיציה ברחוב ובכנסת יצומצמו ע"י מהפכת-נגד חקיקתית שתכליתה להפוך את שלטון הימין למציאות בלתי הפיכה. כל הפרטים הם חלק מתוכנית גדולה ומרושעת. בינתיים, ה"משילות" עוברת תהליך חקיקה, אבל האיום הוא ברור ומוחשי. כרגע אבקש להתייחס להצעה של העלאת אחוז החסימה ל-4%.

יש צורך להעמיד אסטרטגיה שמאלית דמוקרטית אל מול האסטרטגיה האנטי-דמוקרטית של הימין. במה הדברים אמורים? יש לחתור במהרה וברצינות אל בלוק ציבורי פרלמנטרי שבמרכזו חד"ש ובל"ד. צעד כזה עומד במבחן רעיוני-פוליטי. הוא צעד סביר גם ללא קשר למזימת העלאת אחוז החסימה. אך בצל האיום, הדיון באיחוד הפרלמנטרי של חד"ש ובל"ד הפך לעניין דחוף וגורלי.

הציר המרכזי של הפוליטיקה הישראלית הוא המאבק נגד הכיבוש ונגד תפקיד ישראל באיזור. אין לטשטש את האמת הזו אפילו בימים הסוערים של המאבק החברתי המתחדש הבא עלינו לטובה. בחזית המרכזית של המאבק להצלת הדמוקרטיה ולסיכול הגזירות האנטי-דמוקרטיות בפוליטיקה ובחברה, ניצבת האוכלוסיה הפלסטינית בישראל. מול ההסתערות הלאומנית של השלטון יש למקסם את היכולת של האוכלוסיה הערבית להשיב מלחמה פוליטית. כמובן אין להתכחש לעובדה שקיימים הבדלים רעיוניים-פוליטים רציניים בין בל"ד לחד"ש, אך קיים כר נרחב של עמדות ואינטרסים משותפים, שהם קרקע מספיקה להתארגנות במסגרת משותפת.

הקמת מסגרת רחבה הבנויה על יסודות דמוקרטים עשויה למשוך אליה כוחות חדשים בציבור הערבי ובציבור היהודי יחדיו. יש להקדיש מחשבה עמוקה ליצירת מסגרת שתבטא את רצונות כלל הציבור הלוחם תוך כדי יצירת מרחב ליוזמה פוליטית בכל הדרגים. התארגנות לאומית דמוקרטית של פלסטינים ויהודים עשויה להוות תשובה הולמת להשתוללות האנטי-דמוקרטית מצד הימין הישראלי.

המאבק החברתי והתארגנות השמאל

מי שעוקב אחר הנושא ימצא בין התגובות בגין חידוש תנועת המחאה כאלה המחייבות התייחסות. אף כי ההפגנות של מוצאי שבת האחרונה נרשמו, בצדק, כהצלחה, עצם החזרה לרחוב כפי שנעשתה, כלומר עיקרי הצורה והתוכן של המאבק, מעוררים שאלות בקשר ללקחי הניסיון של קיץ 2011. הרבה שאלות הופרחו לאוויר ובצדק. כידוע, הישגי יולי 2011 נמחקו כלאחר יד ע"י השלטון. כל"הישגי טרכטנברג" ירדו לטימיון, והתרחקנו בצעדי ענק מהיעד של צדק חברתי.

ראוי לציין שתי מגמות רעיוניות-פוליטיות שמבקשות להתמודד עם הבעיות הקשות הניצבות בפני תנועת המחאה. הצעה אחת, שנשמעת מידידנו האנרכיסטים, ראויה במיוחד לתגובה. כמו כן, יש להתמודד עם חברים המבקשים לחזור על יולי 2011 כאידיאל שאין לבחון אותו מחדש בכל הנוגע למסרים ולדרכי הפעולה.

בהקשר זה, אבקש מהקורא להתעמק בסטטוס של אסף קינצר ברדוגו שפורסם בפייסבוק ביום ראשון ה-12.5:

"משהו קטן על ההפגנה אתמול: אני חושב שהדבר העצוב ביותר בנוגע לאתמול, זה שמפגיני/ות קיץ 2011 לא עשו אפילו צעד אחד קטן קדימה. זה הרגיש כאילו הזמן עמד מלכת ואנשים נראו, דיברו והתנהגו כאילו עשו להם ריוויינד לקיץ 2011. זה היה מביך, אבל יותר מזה, מייאש. שוב השיח על השוטרים שהם חברים שלנו, שוב הויכוחים על המשטרה, שוב הקריאות המטופשות על חופש הביטוי, שוב הקריאות על שוטרים אלימים על כל דחיפה קטנה של שוטר. ברור יותר מתמיד, שאין לגיטימציה חברתית בישראל למאבק. אפשר לראות את זה על המבטים של המפגינים/ות בשנייה הראשונה שמישהו מקיש על תמרור או הופך פח זבל. ברור יותר מתמיד, שאם לא תקום התארגנות הרמטית ומצומצמת ביותר של אנשים שיהיו מוכנים לעשות מעשים שיש בהם ממש, הצעדות הללו, שנועדו לתת פורקן מלאכותי על מנת לעייף אנשים ולסכל פעולות של ממש, לא יובילו לשום מקום. התארגנות כזאת לא יכולה להיות אפשרית בסביבה שבה כל מפגין שני הוא שוטר בהווייתו, בסביבה שבה כל מפגינה שנייה היא סוהרת." (כל ההדגשות הן שלי)

אני מודה לאסף על בהירות מחשבתו אף כי היא מוטעית ביסודה. אסף טוען "שאין לגיטימציה חברתית בישראל למאבק" ולשם הוכחה הוא מביא ראיה על … מבטיהם של המפגינים כלפי כל מי ש"מקיש על תמרור או הופך פח זבל". בפתיחת המאמר עסקתי בבעית התודעה החברתית הישראלית. מדובר בנושא מורכב שאי אפשר לענות עליו בעזרת מטאפורה רדודה הבנויה על יחסם של מפגינים לאקט "ההרואי" של הפלת פחי אשפה. התפתחות של לגיטימיות זו או אחרת תלויה בהמשך המשבר הכלכלי ותבונתם של פעילי המחאה. על כן אי אפשר לענות בכן ולא לגבי קיומה של לגיטימיות חברתית בישראל למאבק.

אך לאסף יש פיתרון לבעיית התודעה הבלתי מספקת של ההמון והיא "התארגנות הרמטית ומצומצמת ביותר של אנשים שיהיו מוכנים לעשות מעשים שיש בהם ממש". זהו משפט המבטא בעת ובעונה אחת מידה גדושה של נבערות ויהירות שיחדיו מהווים תערובת מסוכנת. נדמה לי שקריאה זו עשויה בקלי קלות לשרת גורמים ממסדיים הפעילים נגד השמאל. אני בטוח שמדובר כאן ב"רומנטיקה מהפכנית" אך היא בכל זאת מסוכנת ובלתי רצינית. ובכן, מתוך ייאושו מגיע אסף למסקנה אומללה – חצי מהמפגינים שעימו הם שטופי מוח ע"י המשטר, אם לא סוכנים שלו. על כגון אלה אמרו חכמינו "העם לא בסדר, צריך לפזר את העם".

הכותרת למסר האנרכיסטי לקראת קיץ 2013 היא הילדותיות בהתגלמותה. "פחות זריקת רעיונות, יותר זריקת אבנים" (ראו את המסר הגרפי לעיל) – לזה קוראים האנרכיסטים פעולה ישירה. המרקסיסטים, לעומת זאת, יטענו שמדובר במחשבה עקומה ופעילות חלולה.

רעיונות חדשים

אילו נתבקשתי להגדיר את החיסרון הגדול של השמאל בשעה זו, הייתי קובע שחסרים לנו רעיונות חדשים. רעיונות אלה לא יבואו מכך שנטיח ראשינו בקיר ("פעולה ישירה"). יש להגדיר שוב את הבעיה שעימה אנו מתמודדים. אנו פועלים בתנאים חדשים. למרות כל עוצמתם נקלעו ההגמון האמריקאי ושותפיו המקומיים למצוקה. נסתיימו הימים בהם יכלו לסתום כל פירצה ע"י חתימה על צ'ק חדש. הכרחי שהמשבר הכלכלי הבינלאומי יתבטא גם אצלינו. ההתעוררות החברתית אינה מזויפת. היא תוצאה של ניסיון ההון להטיל את הגרעונות על הציבור ולפגוע ברמת החיים והשירותים של כלל העם. המאבק נגד תוכניות ההון והשלטון אינו אפיזודי, הוא ימשך עם עליות וירידות במשך זמן רב. במציאות קשה זו יש צורך ברעינות חדשים ודרכי פעולה מחושבות ומתוחכמות שיאחדו את כל קורבנות המדיניות האנטי-עממית.

תנועת המחאה החוזרת לרחוב תצטרך לתת את דעתה על מציאת דרכים חדשות למשוך אל שורותיה כוחות חדשים. ראשית כל, רצוי שיתבצע כל מאמץ להתחבר לשכבות העממיות בקרב האוכלוסיה הערבית והיהודית גם יחד, במרכז ובפריפריה. המחאה החברתית ללא זיקה הדוקה למגזרים הנ"ל, לא תוכל למלא את יעודה.

יש צורך מיוחד בחשיבה חדשה סביב נושא הארגון. אין צורך להסביר כמה מורכבת ורגישה סוגייה זו. אך אי אפשר לבנות תנועת מחאה יציבה בלי שלד ארגוני המבטא את המשכיות ערכיה וחייה הדמוקרטים. הפחד המורבידי של אלה שבוחלים בכל מבנה ארגוני מחוץ להפגנות ימנע מהתנועה לממש אסטרטגיה לטווח הבינוני והארוך. אותו פחד ימנע התפתחות של קאדרים שיצמחו מתוך המחאה ואשר יוכלו להצמיח הנהגה צעירה לוחמת.

לסיכום, תפקיד השמאל כרוך במחשבה בהירה על המאבק נגד המלחמה, הגזענות והכיבוש. מחשבה זו אמורה להתפתח לכדי השקפת עולם רדיקלית ולוחמת. במרכז השקפת עולם זו תהיה אסטרטגיה חדשה שתחבר בין כל קורבנות השלטון הישראלי הדכאני. אין קיצורי דרך אך יש ויש דרך לניצחון.

Share on Facebook